אורי צבי גרינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי צבי גרינברג
22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981 (בגיל 84)
Uri Zvi Grinberg 1956.jpg
אורי צבי גרינברג, יוני 1956
מקום קבורה בית הקברות בהר הזיתים בירושלים
כינויים נוספים אצ"ג
מקצוע משורר, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית החדשה
מפלגה פוליטית חרות
בת זוג עליזה גרינברג
אורי צבי גרינברג (ח"כ)
תאריך לידה 22 בספטמבר 1896
תאריך עלייה 1923
תאריך פטירה 9 במאי 1981 (בגיל 84)
כנסות 1
סיעה חרות
ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין

אורי צבי גרינברגראשי תיבות: אצ"ג; 22 בספטמבר 18969 במאי 1981) היה משורר ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) ופרס ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסיעה המקסימליסטית ב-א"י" - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

נולד בבילקמין שבגליציה,‏[1] אוסטריה, למשפחה חסידית. מצד אמו, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת הממלכה, למברג (לבוב).

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. בשנים 19151918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם בחזית סרביה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודים בלבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה רושם בל-יימחה עליו; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",‏[2] שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

בדצמבר 1923 עלה לארץ ישראל בתקופת העלייה השלישית, ואומץ על ידי ברל כצנלסון, אשר קיבל אותו ככותב ב"דבר". לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר לאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקרא עליהם בסגנון קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".‏[3] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי.‏[4] הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".‏[5]

בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה, בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 19311935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט" (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951).

לאחר הקמת המדינה נבחר אצ"ג לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה,‏[6] והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אצ"ג נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981) ברמת גן ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.‏[7]

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית מורשת אצ"ג במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב.‏[8]

הערכת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא.‏[9] המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג, ש"אם המשורר מטפס על הקירות, כנראה הוא רואה דבר מה שמעבר להם".‏[10]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "המשורר צריך להביע את תורת היהודי הפראי, ואת המצב הקטסטרופלי של האומה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:

"והערב המדומדם משול לחלקת החיתוך לאחר שהותז הראש. ויש אותו הריח."

או:

"והערב כגמל גם הוא בצמאונו הרב יורד ובא אל הדם בגעגועיים מרצחים."

בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.

מכלול יצירתו רחב יריעה, וכאשר תושלם מלאכת ההוצאה לאור של כל כתביו הוא עתיד להשתרע על פני 20 כרכים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אימה גדולה וירח (1924)
  • הגברות העולה (1926)
  • חזון אחד הליגיונות (1928)
  • אנקראון על קטב העצבון (1928)
  • כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
  • אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
  • כלב בית (1929)
  • ספר הקטרוג והאמונה (1937)
  • רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)
  • מן החכליל ומן הכחול
  • על דעת הנס הנכסף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו:

משיריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעתים: ביאליקמין, ביאלה-קאמיין; בפולנית: Biały Kamień. ראו דף על אודותיה, באתר jewishgen בפנקס קהילות פולין, בהוצאת יד ושם (באנגלית)
  2. ^ ראו: באתר.
  3. ^ ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז, עמ' קמא
  4. ^ דליה קרפלממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ, 30.7.2004
  5. ^ מ'סיקריקין', בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם', ראו [1]
  6. ^ עליזה שהעריצה את אורי צבי, עברה ביחד עם ידידה מרדכי שלו לגור בסמוך לדירתו של אצ"ג. ב-1948 נישאה למרדכי שלו, ולאחר שנה, התגרשה ממנו בהסכמה לאחר שהתפתח רומן בינה לבין אצ"ג.
  7. ^ נדב הלפרין, שליפות עם המשורר מירון ח. איזקסון, Nrg,‏ 26 בינואר 2010
  8. ^ אתר האינטרנט של "בית מורשת אצ"ג"
  9. ^ דן מירון, אקדמות לאצ"ג ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 215.
  10. ^ דן מירון, 'טורא בטורא, אינש באינש: יחסי ביאליק–אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי', בספר המתכונת והדמות - מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2000, עמ' 67.
הקודם:
גרשון שופמן
פרס ביאליק לספרות יפה
1947
הבא:
מקס ברוד
הקודם:
יעקב פיכמן
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יהודה בורלא

1954
הבא:
משה שמיר
הקודם:
יהודה עמיחי, ישורון קשת
פרס ביאליק לספרות יפה
1977
הבא:
אבא קובנר