אורי צבי גרינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורי צבי גרינברג
לידה 22 בספטמבר 1896
ט"ו בתשרי ה'תרנ"ז
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית בילקמין (אנ'), האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 במאי 1981 (בגיל 84)
ה' באייר ה'תשמ"א
ישראלישראל רעננה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Tur Malka עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 4 בדצמבר 1923
שם עט אצ"ג, אורי צבי טור מלכא
שפות היצירה יידיש במזרח, עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה
סוגה שירה עברית
זרם ספרותי אקספרסיוניזם
תקופת הפעילות 1911–1981 (כ־70 שנה)
בת זוג עליזה גרינברג
פרסים והוקרה
חבר הכנסת
14 בפברואר 1949 – 20 באוגוסט 1951
(שנתיים ו־26 שבועות)
כנסות 1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין

אוּרי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר, סופר ועיתונאי ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) וזוכה שלושה פרסי ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי "הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" בתנועה הרוויזיוניסטית - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

נולד בט"ו בתשרי, חג הסוכות בעיירה בילקמין שבגליציה,[1] האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום באוקראינה, למשפחה חסידית. מצד אמו, בת שבע לבית לנדמן, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו, הרב חיים גרינברג היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת גליציה המזרחית, למברג (לבוב).

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. ביידית - ערגיץ אויף פעלדער ("אי שם בשדות") 1915.[2] בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם במערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה עליו רושם בל-יימחה; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",[3] שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

גרינברג עלה לארץ ישראל ב-4 בדצמבר 1923 (על פי הודעתו בכתב העת "קונטרס" מיום ו' טבת תרפ"ד-14 בדצמבר 1924),[4] כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשני השבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות.[5] עם מותו של לנין ב-1924, פרסם גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי.[6] ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של יומון ההסתדרות "דבר". במקביל, פרסם כתב-עת משלו, "סדן", שהופיע לראשונה בכסלו תרפ"ה. דבריו של גרינברג בביטאונים השונים של תנועת העבודה היו קיצוניים בתוכנם ובאופן ביטויים, ומאז 1924 ועד סוף 1927 הם פורסמו בעיתון דבר ללא צנזורה. במהלך תקופה זו גם הופיעו מאמרים שיצאו להגנתו מפני ביקורת שנכתבה עליו בעיתונים אחרים. ראשי תנועת העבודה הפגינו כלפיו סובלנות עד שלב מאוחר מאוד יחסית, עד שנת 1928.[5]

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר ליהושע ייבין ולאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[7] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי.[8] הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".[9]

בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה, בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט״ (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951). עד נישואיו חי וגר בארץ עם משפחת ידידו וחברו לדרך ד"ר יהושע ייבין.

בשנים 1949–1951 כיהן כחבר הכנסת בכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות. ושימש כחבר בוועדת החינוך והתרבות.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה,[10] והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה, ב-1965 זכה בפרס ניומן וב-1978 זכה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש.[11] לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בשנת 1977 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.[12]

אצ"ג נפטר בה' באייר תשמ"א (9 במאי 1981) ברעננה[13] ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.[14] על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.[15]

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית אורי צבי (בעבר כונה "בית מורשת אצ"ג") במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב.[16] בית אורי צבי ייסד פרס על שמו של אורי צבי.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים ומספרו ARC. 4* 1553.

הערכת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא.[17] המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג: "אִם הַמְשׁוֹרֵר מְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת, כַּנִּרְאֶה הוּא רוֹאֶה דְּבַר-מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהֶם".[18] חוקר הספרות דן מירון הכתיר את אצ"ג כ'גדול המשוררים בדורו'.[19]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי, וְאֶת הַמַּצָּב הַקָּטַסְטְרוֹפָלִי שֶׁל הָאֻמָּה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעיתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:

”וְהָעֶרֶב הַמְדֻמְדָּם מָשׁוּל לְחֶלְקַת הַחִתּוּךְ לְאַחַר שֶׁהֻתַּז הָרֹאשׁ. וְיֵשׁ אוֹתוֹ הָרֵיחַ.”

או:

”וְהָעֶרֶב כַּגָּמָל גַּם הוּא בְּצִמְאוֹנוֹ הָרַב יוֹרֵד וּבָא אֶל הַדָּם בְּגַעֲגוּעִים מְרַצְּחִים.”

בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.

מכלול יצירתו רחב יריעה, דן מירון עורך את הוצאת כתביו מוסד ביאליק, עד היום יצאו לאור 21 כרכים מכתביו וכרכים נוספים מתוכננים לצאת בהמשך.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערגיץ אויף פעלדער (1915)
  • אין צייטנס רויש (1919)
  • מעפיסטא (1921, 1922)
  • פארנאכטענגאלד (1921)
  • קריג אויף דער ערד (1921)
  • אימה גדולה וירח (1924)
  • הגברות העולה (1926)
  • חזון אחד הלגיונות (1928)
  • אנקריאון על קוטב העצבון (1928)
  • כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
  • אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
  • כלב בית (1929)
  • ספר הקטרוג והאמונה (1937)
  • מן החכליל ומן הכחול (1949)
  • על דעת הנס הנכסף (1950)
  • רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אורי צבי גרינברג
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אנקריאון על קוטב העצבון
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורי צבי גרינברג

אודותיו:

משיריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעיתים: ביאליקמין, ביאלה-קאמיין; בפולנית: Biały Kamień. ראו דף על אודותיה, באתר jewishgen בפנקס קהילות פולין, בהוצאת יד ושם (באנגלית)
  2. ^ אריה ליפשיץ, יעקב לוינגר, גרינברג, אורי צבי, האנציקלופדיה העברית יא, עמ' 361
  3. ^ ראו: באתר.
  4. ^ אורי צבי גרינברג - תערוכה מלאת לו שמונים, ירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים, תשל"ז
  5. ^ 1 2 אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 192–193.
  6. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 198–199.
  7. ^ ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז, עמ' קמא
  8. ^ דליה קרפל, ממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ, 30 ביולי 2004
  9. ^ מ'סיקריקין', בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם', ראו [1]
  10. ^ עליזה שהעריצה את אורי צבי, עברה ביחד עם ידידה מרדכי שלו לגור בסמוך לדירתו של אצ"ג. ב-1948 נישאה למרדכי שלו, ולאחר שנה, התגרשה ממנו בהסכמה לאחר שהתפתח רומן בינה לבין אצ"ג.
  11. ^ חולק פרס איציק מנגר, דבר, 25 במאי 1978
  12. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  13. ^ מת אורי צבי גרינברג, דבר, 10 במאי 1981
  14. ^ אצ"ג הובא למנוחות בהר־הזיתים, דבר, 11 במאי 1981
  15. ^ נדב הלפרין, שליפות עם המשורר מירון ח. איזקסון, באתר nrg‏, 26 בינואר 2010
  16. ^ אתר האינטרנט של "בית מורשת אצ"ג"
  17. ^ דן מירון, אקדמות לאצ"ג ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 215.
  18. ^ דן מירון, 'טורא בטורא, אינש באינש: יחסי ביאליק–אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי', בספר המתכונת והדמות - מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2000, עמ' 67.
  19. ^ אורי צבי גרינברג, דן מירון (ע), הקדמה, בעבי השיר
  20. ^ אתר למנויים בלבד דן מירון, הקובץ "רחובות הנהר" הם התגובה השירית החשובה ביותר שנכתבה אי־פעם על השואה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2020
  21. ^ דליה קרפל, ממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ, 28 ביולי 2004


הקודם:
גרשון שופמן 		פרס ביאליק לספרות יפה
1947 		הבא:
מקס ברוד
הקודם:
יעקב פיכמן 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יהודה בורלא
1954 		הבא:
משה שמיר
הקודם:
יהודה עמיחי, ישורון קשת 		פרס ביאליק לספרות יפה
1977 		הבא:
אבא קובנר


חברי הכנסת הראשונה
מפא"י דוד בן-גוריון • משה שרת • אליעזר קפלן • (דוד רמז) • יוסף שפרינצק* • גולדה מאיר • יצחק בן-צבי • זלמן שזר • דב יוסף • חיים בן אשר • אברהם הרצפלד • עדה מימון • שלמה לביא • שמואל דיין • יוסף ברץ • יחיאל דובדבני • בבה אידלסון • פרץ נפתלי • פנחס לבון • זלמן ארן • בן-ציון דינור • אליהו הכרמלי • נטע הרפז • (יהודית שמחוני) • (אבא חושי) • יזהר סמילנסקי • ראובן שרי • יונה כסה • אפרים תבורי • (יוסף מיכאל לם) • (אריה שפטל) • (אברהם טביב) • צבי יהודה • עקיבא גוברין • יוסף אפרתי • אריה בהיר • חסיה דרורי • אליעזר ליבנה • דוד הכהן • ישראל גורי • עמי אסף • מאיר ארגוב • דבורה נצר • שרגא גורן • השל פרומקין • דוד בר-רב-האי • (יצחק קנב) • (הרצל ברגר) • (ז'ניה טברסקי) • (ישראל ישעיהו-שרעבי) • (ברוך אזניה) • (מנחם כהן) • (רפאל בש)
מפ"ם (יצחק טבנקין) • מאיר יערי • יעקב חזן • נחום ניר-רפאלקס • אהרן ציזלינג • מרדכי בנטוב • ישראל גלילי • יעקב ריפתין • משה סנה • ברל רפטור • אליעזר פרי • משה ארם • חנה למדן • חנן רובין • ישראל בר-יהודה • מנחם בדר • פייגה אילנית • יצחק בן-אהרן • (דב בר-ניר) • (מנחם רצון) • (דוד ליבשיץ)
החזית הדתית המאוחדת יהודה לייב פישמן מימון • יצחק מאיר לוין • חיים משה שפירא • משה אונא • בנימין מינץ • דוד צבי פנקס • מאיר דוד לוונשטיין • זרח ורהפטיג • אליהו-משה גנחובסקי • קלמן כהנא • מרדכי נורוק • יוסף בורג • אהרן-יעקב גרינברג • אברהם יהודה גולדראט • אברהם-חיים שאג • (משה קלמר) • (אליהו מזור)
תנועת החירות מנחם בגין • אורי צבי גרינברג • יעקב מרידור • אריה בן-אליעזר • אברהם רקנאטי • יוחנן בדר • הלל קוק • חיים לנדאו • שמואל מרלין • חיים כהן-מגורי • אליהו לנקין • שמואל כץ • ערי ז'בוטינסקי • אסתר רזיאל-נאור
הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין • ישראל רוקח • שושנה פרסיץ • יוסף ספיר • יעקב קליבנוב • יעקב גיל • יוסף סרלין
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן • אברהם גרנות • אידוב כהן • יזהר הררי • ישעיהו פורדר
ספרדים ועדות מזרח בכור-שלום שטרית • אליהו אלישר • אברהם אלמליח • משה בן-עמי
מק"י שמואל מיקוניס • תופיק טובי • אליעזר פרמינגר • מאיר וילנר
הרשימה הדמוקרטית של נצרת סיף א-דין א-זועבי, אמין-סלים ג'רג'ורה
מפלגת הלוחמים נתן ילין-מור
ויצו רחל כהן-כגן
התאחדות התימנים בישראל זכריה גלוסקא
בסוגריים - כהונה חלקית, * יו"ר הכנסת
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אורי_צבי_גרינברג&oldid=38495404"