אורתוגרפיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורתוגרפיה (מיוונית, אורתו - "נכון" (ορθο), גרפוֹס - "שכותב" (γραφος)) היא מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה. האורתוגרפיה כוללת הן את הסימנים הגרפיים המשמשים לכתיבה (אותיות, לוגוגרמות, סימנים דיאקריטיים, סימני פיסוק, וכו'), והן את החוקים המתארים כיצד יש להשתמש בהם, כולל חוקי כתיב ופיסוק.
בחלק מהשפות מתייחסת המילה אורתוגרפיה לחוקי הכתיב בלבד. יש להבדיל בין אורתוגרפיה לטיפוגרפיה (אמנות סידור הדף המודפס והספר).
אורתוגרפיה של שפה כוללת גם את הכתב - האורתוגרפיה העברית היא אלפביתית, פונמית ומורפמית. דוגמאות לחוקים אורתוגרפיים הם חוקי הכתיב החסר והמלא.
באנגלית יש 26 אותיות המייצגות עיצורים ותנועות, אך אין סימני הטעמה. לעומת זאת כל אות אנגלית יכולה לייצג צליל שונה וכל צליל (פונמה) יכול להיכתב במגוון אותיות. בנוסף, קיימים צירופי אותיות הנקראים דיגרפים כגון th, המייצגים צליל אחד. שפות שונות המשתמשות באלפבית אנגלי לא בהכרח חולקות אותם חוקים אורתוגרפים.
האורתוגרפיה היפנית נחשבת לאחת המסובכות בעולם. היא משלבת אלפי סימנים לוגוגרפים (במקור סינים) הנקראים קנג'י ומייצגים מורפמות, עם מאה אותיות נוספות הנקראות קאנה (שכוללות את מערכי האותיות היראגאנה, קאטאקאנה, ומאניוגאנה ומייצגות הברות) וכן עם אותיות לטיניות הנקראות רומאג'י. כל המילים בשפה היפנית יכולות להיכתב בכל אחת מהשיטות היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י ורובן גם בסימני קנג'י. הבחירה באיזה כתב להשתמש מתבצעת לרוב על פי סטנדרטים נהוגים, קלות הקריאה ובחירה סגנונית. קיים ויכוח אם האורתוגרפיה הסינית היא לוגוגרפית או אידאוגרפית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מונחים
- אורתוגרפיה "שטוחה" (למשל, רוסית) היא אורתוגרפיה בה קיים קשר גרפו-פונמי ישיר בעוד שבאורתוגרפיה "עמוקה" (כמו עברית לא מנוקדת או אנגלית) הקשר הגרפו-פונמי אינו חד חד ערכי.
- ניתן לקרוא לאורתוגרפיה "יעילה" או "לא יעילה" אם יש בה אות אחת לכל פונמה או מספר אותיות. לדוגמה, הכתיבה של שם המשפחה הסלאבי Tzschaetzsch (שלרוב ייכתב Tschätsch) אינה יעילה מכיוון שהיא משתמשת בשתים עשרה (או תשע) אותיות כדי לייצג שלוש פונמות בלבד. באורתוגרפיה יעילה השם ייכתב Čäč או Cεc.
- באורתוגרפיה "לקויה" לא מיוצגים כל הצלילים שקיימים בשפה (דוגמאות - איטלקית וערבית).
[עריכה] סוגי כתב
- כתב ציורי
- כתב פונטי
- אלפבית "טהור": כל סימן מייצג צליל באופן חד-חד-ערכי או חד-רב-ערכי, בהתאם לצורת הדיבור בתקופה מסוימת בשפה. לדוגמה, האלפבית היווני הוא אלפבית טהור, או לפחות היה כך כשהומצא.
- אלפבית מאופיין (Featural Alphabet): צורת האותיות אינה שרירותית, כי אם מייצגת באופן עקבי תכונות פונולוגיות. לדוגמה, הכתב הקוריאני האנגול.
- אבג'ד (Abjad): כתב עיצורי, שבו כל סימן מייצג עיצור פונמי. לדוגמה, הכתב הערבי.
- אבוגידה (Abugida): כל אות מייצגת בדרך כלל הברה, ובנוסף יש קשר גרפי בין סימנים בעלי צליל דומה. לדוגמה, בכתב האתיופי יש סימון סדיר למדי של התנועות על האותיות.
- כתב הברתי: כל אות מייצגת הברה, ללא עקביות הכרחית בין הסימן הגרפי לצליל. לדוגמה, מערכות הכתב היפני היראגאנה וקאטאקאנה.
- כתבים מורכבים
חשוב לציין כי בשל השתנותה של שפה מדוברת בקצב גבוה מזה של שפה כתובה, רוב הכתבים כבר אינם משקפים במדויק ובצורה מעודכנת את ההגייה הנוכחית בשפתם, ועל כן למעשה מערבים שיטות. לדוגמה, הכתב העברי מוגדר כאבג'ד, אך למעשה כיום אותיות אהו"י משמשות כסימני תנועות פעמים רבות, ועל כן ניתן להגדירו כיציר כלאיים שבין אבג'ד לאלפבית טהור.
בנוסף, במקרים רבים אותו כתב משמש לכתיבת כמה שפות ועל כן קשה להגדיר את סוגו. לדוגמה, הכתב העברי משמש לכתיבת עברית ישראלית, עברית מקראית, יידיש, לאדינו וערבית יהודית על להגיה.
על כן נפוץ ההרגל לקרוא לכל מערכת כתב פונטי "אלפבית", ללא התייחסות לשיטות שמרכיבות אותו.
