אז'ן ד'אלבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אז'ן והרמינה ד'אלבר

אז'ן פרנסיס צ'ארלס ד'אלבראנגלית-צרפתית:Eugène Francis Charles d'Albert, בגרמנית:Eugen d'Albert, אויגן ד'אלבר ,‏10 באפריל 1864 - 3 במרץ 1932) היה פסנתרן ומלחין גרמני יליד סקוטלנד. ד'אלבר, שלמד בבריטניה, גילה כישרון מוזיקלי בגיל צעיר ובגיל שבע-עשרה זכה במלגת לימודים באוסטריה. מתוך הרגשת קרבה אל התרבות והמוזיקה הגרמנית, בחר להגר לגרמניה, שם למד אצל פרנץ ליסט והחל בקריירה של פסנתרן קונצרטים. ד'אלבר התכחש להכשרתו ולחינוכו המוקדם באנגליה וראה את עצמו גרמני. במקביל לקריירה שלו כפסנתרן, חיבר 21 אופרות ותפוקה נכבדה של יצירות לפסנתר, מוזיקה ווקאלית, מוזיקה קאמרית ויצירות תזמורתיות.

ד'אלבר התחתן שש פעמים ובין נשותיו הייתה הפסנתרנית-זמרת טרסה קארניו. הוא היה, בזה אחר זה, אזרח בריטי, גרמני ושווייצרי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'אלבר נולד בגלזגו, סקוטלנד, לאם אנגליה , אני רואל, ולאב יליד גרמניה ממוצא צרפתי ואיטלקי, שרל לואי נפוליאון ד'אלבר. בין אבותיו היו המלחינים ג'וזפה מטאו אלברטי ודומניקו אלברטי.‏[1] אביו של ד'אלבר היה רקדן, פסנתרן ומעבד מוזיקה, שהיה ממונה על הבלט ב"קינגס תיאטר" ובבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן.‏[2] הוא היה בן 55 כשנולד בנו אז'ן. ה"מיוזיקל טיימס" כתב ב-1904, כי "עובדה זו, בין שאר הנסיבות, הייתה אחראית לבדידות מסוימת בחיי הבית של הילד ובשנות ילדותו. הוא לא הובן כהלכה, ,הכליאה, הפיקוח וההגבלה שהוטלו עליו היו חמורים עד כדי לטעת בו דעה קדומה כנגד ארץ הולדתו."‏[3]

ד'אלבר למד מוזיקה אצל אביו עד שזכה במלגת לימודים לבית הספר הלאומי להכשרת מוזיקאים (מבשר הקולג' המלכותי למוזיקה) בלונדון, שם החל את לימודיו בגיל 12, בשנת 1876. ד'אלבר למד בבית הספר הלאומי אצל ארנסט פאואר, אבנעזר פרוט, ג'ון סטיינר וארתור סאליבן. בהיותו בן 14 זכה בשבחים מעל דפי הטיימס כ"נגן בראוורה שאין לזלזל ביכולתו" על הופעתו בקונצרט באוקטובר 1878. הוא ניגן את הקונצ'רטו לפסנתר של שומאן ב"קריסטל פאלאס" ב-1880 וזכה לעוד דברי עידוד מן "הטיימס": "לעתים רחוקות מזדמן לשמוע ביצוע משובח יותר של היצירה." באותה שנה גם התקין רדוקציה לפסנתר לפרטיטורה הווקאלית של יצירתו של סאליבן, הדרמה המוזיקלית הדתית "הקדוש המעונה מאנטיוכיה", לליווי המקהלה בחזרות. כן מייחסים לו את כתיבת האוברטורה לאופרה של גילברט וסאליבן משנת 1881, "פיישנס".‏[4]

במשך שנים רבות התייחס ד'אלבר אל לימודיו ועבודתו בתקופה זו בביטול, כחסרי ערך. "הטיימס" כתב, ש"הוא נולד והתחנך באנגליה ובה גם נחל את הצלחותיו הראשונות, אף כי לפני שנים אחדות הכחיש, בגחמת נעורים פזיזה, כל קשר לארץ זו שבה, לדבריו הוא, אתרע מזלו להיוולד ושבה לא למד דבר.‏[5] בשנים הבאות, מכל מקום, שינה את דעתו: "הדעה הקדומה שהייתה לי נגד אנגליה, שנבעה מתקריות אחדות, איננה קיימת עוד מזה שנים רבות."

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1881 הזמין המנצח הנס ריכטר את ד'אלבר לנגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר. באותה שנה זכה ד'אלבר במלגת לימודים על שם מנדלסון. המלגה אפשרה לו ללמוד בווינה, שם פגש את ברהמס, ליסט ומוזיקאים חשובים נוספים, שהשפיעו על סגנונו.‏[6] ד'אלבר, שלא איבד את התלהבותו המוקדמת מהתרבות ומהמוזיקה הגרמנית, שינה את שמו הפרטי מאז'ן לאויגן והיגר לגרמניה, שם היה לתלמידו של ליסט הקשיש בוויימאר.

בגרמניה ובאוסטריה בנה ד'אלבר קריירה כפסנתרן. אפשר לשמוע את נגינתו בהקלטות מוקדמות של יצירות ליסט. הוא ניגן את הקונצ'רטו שלו עצמו לפסנתר עם התזמורת הפילהרמונית של וינה בשנת 1882, הפסנתרן הצעיר ביותר שהופיע עם תזמורת זו. ד'אלבר הרבה בסיורי הופעות, בין היתר בארצות הברית, מ-1904 עד 1905. ארתור שנאבל השווה את הטכניקה הווירטואוזית שלו לזו של פרוצ'ו בוזוני.‏[7]הוא זכה לשבחים על נגינתו את הפרלודים והפוגות של באך ואת הסונאטות של בטהובן. מספר ניכר של יצירות הוקדשו לו, הידועה בהן "הבורלסקה ברה מינור" של ריכרד שטראוס, שאותה ניגן בביצוע בכורה ב-1890.

ד'אלבר היה מלחין פורה. בהדרגה הלכה עבודת ההלחנה ומילאה את זמנו, והוא הפחית את הופעותיו הקונצרטיות. יצירתו כוללת מספר רב של יצירות לפסנתר, מוזיקה קאמרית ולידר. כמו כן חיבר עשרים ואחת אופרות, במגוון סגנונות, שרובן עלו בהצגות בכורה בגרמניה. האופרה הראשונה שלו, "אבן האודם" (Der Rubin) משנת 1893, הייתה פנטזיה אוריינטלית; "הנסיעה" (Die Abreise) מ-1898, שביססה את מעמדו כמלחין אופרות בגרמניה, הייתה קומדיה משפחתית בת מערכה אחת; "קין" (1900) נכתבה על בסיס הסיפור התנ"כי; ואחת האופרות האחרונות שלו, "הגולם", עסקה בסיפור הגולם מפראג.‏[8] האופרה השביעית במספר והמצליחה ביותר שלו, "ארץ השפלה" (Tiefland), עלתה בהצגת בכורה בפראג בשנת 1903. כאשר תומאס ביצ'ם ניצח לראשונה על האופרה בלונדון, ציין הטיימס, "המוזיקה חייבת לא מעט לתורתו של סאליבן; מוזר, אך גם ניחוח אנגלי נודף ממנה."‏[9]"ארץ השפלה" הוצגה בבתי אופרה ברחבי העולם והיא שומרת על מקומה ברפרטואר הגרמני והאוסטרי הסטנדרטי. בנובמבר 2007 בוצעה בדויטשה אופר ברלין. לדברי הביוגרף יו מקדונלד, היא "מהווה חוליה מקשרת בין הוריזמו האיטלקי לאופרה הגרמנית האקספרסיוניסטית", אף כי המרקמים התזמורתיים מזכירים שפה וגנרית יותר. עוד הצלחה בימתית הייתה אופרה קומיק בשם "חליל סולו" ב-1905. יצירותיו המצליחות ביותר של ד'אלבר לתזמורת הן קונצ'רטו לצ'לו (1899), סימפוניה, שתי רביעיות מיתרים ושני קונצ'רטי לפסנתר. "גם אם לא הצטיין במקוריות כמלחין... היה לו חוש מובהק לנכונות דרמטית וכל משאבי הטכניקה הסימפונית לתת לו ביטוי, וכך יכול היה לקצור הצלחה בכל כך הרבה סגנונות".

ד'אלבר ערך הוצאות ביקורתיות לפרטיטורות של בטהובן ובאך, עיבד יצירות עוגב של באך לפסנתר וכתב קדנצות לקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. ב-1907 החליף את יוזף יואכים כמנהל בית הספר הגבוה למוזיקה של ברלין, תפקיד שהקנה לו השפעה נרחבת על החינוך המוזיקלי בגרמניה. כמו כן החזיק במשרת הממונה על המוזיקה בחצר ויימאר.

חייו האישיים ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של ד'אלבר במורקוטה, שווייץ

בין ידידיו של ד'אלבר היו ריכרד שטראוס, הנס פפיצנר, אנגלברט הומפרדינק, איגנץ ואגהלטר וגרהרט האופטמן, המחזאי. הוא נישא שש פעמים והביא לעולם שמונה ילדים. אשתו הראשונה הייתה לואיז סלינגרה. השנייה, משנת 1892 עד 1895, הייתה הפסנתרנית, הזמרת והמלחינה הוונצואלית טרסה קארניו, שגם היא הרבתה בנישואים והייתה מבוגרת בלא מעט שנים מד'אלבר. בני הזוג היו נושא להלצה מפורסמת: "בוא מהר! הילדים שלי והילדים שלך שוב רבים עם הילדים שלנו!"‏[10] את השנינה הזו מייחסים, מכל מקום, גם לאחרים. נשותיו הבאות היו המצו-סופרן הרמינה פינק, שהייתה הראשונה לשיר בתפקיד המכשפה ב"הנזל וגרטל" של הומפרדינק; השחקנית אידה פולדה; פרידריקה (פריצי) יאונר; והילדה פלס. בת-זוגו האחרונה הייתה פילגשו וירג'יניה זאנטי.

ב-1914 עבר ד'אלבר לציריך והיה לאזרח שווייץ. הוא מת בשנת 1932, בן 69, בריגה, לטביה, לשם נסע לצורך גירושין מאשתו השישית. בשבועות שקדמו למותו יצאו עיתוני ריגה בהתקפה על ד'אלבר בנושא חייו האישיים.‏[11] ד'אלבר נקבר בבית קברות הנשקף אל אגם לוגאנו במורקוטה, שווייץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ainger, Michael (2002). Gilbert and Sullivan – A Dual Biography. Oxford: Oxford University Press.
  • Fincher, L. (ed.), Die Musik in Geschichte und Gegenwart: Personenteil, 2nd edn, 1 (Kassel, 1999)
  • Pangels, Charlotte. Eugen d'Albert: Wunderpianist und Komponist: eine Biographie. (Zürich; Freiburg i Br.: Atlantis Musikbuch-Verlag, 1981). ISBN 3-7611-0595-9.
  • Raupp, Wilhelm. Eugen d'Albert. Ein Künstler- und Menschenschicksal. (Leipzig: Koehler und Amelang, 1930).
  • Sadie, S (ed.) The New Grove Dictionary of Opera, 4 vols. (1992)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויליאמסון, "אז'ן ד'אלבר" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ This link shows piano music by Charles d'Albert of dance arrangements of numerous Gilbert and Sullivan pieces.
  3. ^ The Musical Times, Vol 45, No 741, 1 November 1904, pp. 697-700
  4. ^ Biographer Michael Ainger wrote that on the evening of 21 April 1881, "Sullivan gave his sketch of the overture to Eugene d'Albert to score. D'Albert was a seventeen-year-old student... and winner of the Mendelssohn Scholarship that year" (Ainger, p. 195). David Russell Hulme studied the handwriting in the manuscript score of Patience and confirmed that it is that of Eugene, not of his father Charles (as had erroneously been reported by biographer Arthur Jacobs), both of whose script Hulme sampled. (Hulme, David Russell, Doctoral Thesis The Operettas of Sir Arthur Sullivan: a study of available autograph full scores, 1985, University of Wales, pp. 242-43. The Thesis is available from academic libraries including The British Library Document Supply Centre, Boston Spa, Wetherby W. Yorks, Ref # DX171353, and Northern Illinois University, Call# :ML410.S95 H841986B).
  5. ^ "הטיימס", 25 במאי 1886, עמ' 10
  6. ^ מייקל קנדי, "אז'ן ד'אלבר" במילון אוקספורד למוזיקה
  7. ^ The Musical Times, Vol 102, No 1422 (August 1961), pp. 489-90: Artur Schnabel said that if Busoni and d’Albert had been combined in one, the result would have been one of the greatest musicians of all times, "for d'Albert had all the raw material and Busoni all the refinement."
  8. ^ The Times obituary, 4 March 1932, p. 19
  9. ^ The Times, 1 October 1910, p. 13
  10. ^ see, e.g., Alan Walker (musicologist) (1997). Franz Liszt: The final years, 1861-1886. Ithaca, NY: Cornell University Press, 423, footnote 14. ISBN 0-8014-8453-7. 
  11. ^ Waghalter, Ignatz. Aus dem Ghetto in der Freiheit (Marienbad, Czechoslovakia, 1936)