אח"י אילת (ק-40)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אח"י אילת (ק-40)
INSEilat.jpg
אח"י אילת בעת שירותה בחיל הים הישראלי
תיאור כללי
סוג אונייה משחתת
צי חיל הים הישראלי, מקודם הצי המלכותי הבריטי (HMS Zealous)
סדרה Z
אוניות בסדרה אח"י אילת (ק-40), אח"י יפו (ק-42)
דגל חיל הים הישראלי
ציוני דרך עיקריים
הוכנסה לשירות 28 בפברואר 1944
גורלה טובעה בים התיכון ב-21 באוקטובר 1967 על ידי שתי ספינת טילים מצריות מדגם קומאר
מקום טביעתה כ-12 מייל ימי מפורט סעיד
נתונים כלליים
הדחק 1,830 טון, מרבי 2,530 טון
אורך 110.5 מטר
רוחב 10.9 מטר
שוקע 3.05 מטר
מהירות 32 קשר (מרבי), מהירות מבצעית 30 קשר
גודל הצוות 185 איש, (בהפלגתה האחרונה 199).
טווח שיוט 4,675 מייל במהירות 20 קשר.
הנעה 2 דוודים מסוג אדמירלטי 3 תופים. 2 טורבינות קיטור בנות 20,000 כ"ס כל אחת ותשלובת מסוג פרסונס.
כמות הדלק 615 טון
חימוש ארבעה תותחי 4.5 אינץ' (120 מ"מ), 4 תותחי 40 מ"מ, תותח דוקני 40 מ"מ, 2 תותחי 20 מ"מ, 4 - 6 מקלעי 0.5 שני דוכני טורפדו 21 אינץ' בעלי 4 צינורות מטילי טורפדו כל אחד. שתי מסילות אחוריות לפצצות עומק וארבעה מטילי פצצות עומק (שניים בכל דופן).
אמצעי גילוי ול"א מכ"ם חיפוש שטח ואוויר 293, מכ"ם בקרת אש 285 (לא פעיל), מכ"ם ניווט "קלווין היוז, מגל"מ "בת קול". רקיטות הטעיה טקטית "אבשלום".
המשחתת HMS Zealous בעת שירותה בצי המלכותי הבריטי
אנדרטה לאח"י אילת (1994/2009) מאת יגאל תומרקין בחיפה

המשחתת אח"י אילת, שסימנה הצבאי ק-40, פעלה בשירות חיל הים הישראלי משנת 1956 וטובעה בשנת 1967 על ידי סטי"לים מצריים. באירוע נהרגו 47 ונפצעו 91 מלחים.

בחיל הים כונו ארבע ספינות בשם "אילת". הראשונה אח"י אילת (א-16), שאחר כך נקראה "מצפן" (1948-1961); השנייה המשחתת "אילת" (ק-40); השלישית אח"י אילת (סער 2), ספינת טילים מדגם סער 2 (1968-1991) והרביעית אח"י אילת (סער 5), מדגם סער 5, הנמצאת בשירות פעיל משנת 1994 בשייטת ספינות הטילים.

קורותיה בצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחתת יוצרה עבור הצי המלכותי הבריטי, נכנסה לשירות ב-1944 בשם HMS Zealous, וליוותה שיירות אספקה בים הצפוני בסוף מלחמת העולם השנייה.

בשירות חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחתת נמכרה לישראל ב-15 ביולי 1955, עם משחתת נוספת מדגם זהה, וניתנו להן השמות "אח"י אילת" ו"אח"י יפו". על כל אחת מהמשחתות שירתו כ-150 עד 200 ימאים.

במהלך מבצע קדש השתתפו ה"אילת" ואח"י יפו בלכידתה של המשחתת המצרית "איברהים אל אוול" שהתקרבה לחיפה והפגיזה את העיר. ב-1959 השתתפה ה"אילת" בצילומי הסרט "אקסודוס", שעסק בספינת המעפילים.

ביולי 1966 מונה סא"ל יצחק שושן למפקדה של ה"אילת". במהלך מלחמת ששת הימים ביצעה המשחתת סיורים להגנת החוף. לאחר המלחמה השתתפה בסיורי ביטחון שוטף לאורך חופי צפון סיני, במסלול שהחל בנמל אשדוד והסתיים סמוך לפורט סעיד. למרות הסכם הפסקת האש, הוסיפו המצרים לסייר עם כלי שיט קרביים מזרחית לקו הפסקת האש בקרבת חוף סיני, תוך הפרת תנאי ההסכם. בליל ה-11 ביולי 1967, נוצר מגע בין כוח של ח"י, שכלל את ה"אילת" ושתי טרפדות לבין שתי טרפדות מצריות מדגם P - 183. המצרים פתחו באש והתפתח קרב במים בינלאומיים, שכונה לימים "קרב רומני". במהלך הקרב העסיקה ה"אילת" את הטרפדת המצרית באש תותחים ומקלעים וזאת התפוצצה בסיומו קרוב לדופן המשחתת וטבעה על צוותה. בשל הקירבה לפיצוץ, נפגעה ה"אילת" מרסיסים וכמה ימאים על סיפונה נפצעו קל. הטרפדת המצרית השנייה טובעה על ידי הטרפדות הישראליות ללא נזקים ונפגעים.

טיבוע אח"י אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיבוע המשחתת אילת

לאחר מלחמת ששת הימים השתתפה אח"י אילת בסיורי ביטחון שוטף לאורך חופי סיני עד סמוך לפורט סעיד.‏[1] בערב ה-21 באוקטובר, בשעה 17:30 בערך, במהלך סיור ביטחון שוטף לאורך חופי סיני, כאשר המשחתת הייתה במרחק של 13.5 מייל (כ-22 קילומטרים) מפורט סעיד[2] נורה לעברה טיל סטיקס מסטי"ל מצרי מסוג "קומאר", מפתח נמל פורט סעיד. הטיל פגע בגשר המשני של האנייה, סמוך לבסיס התורן ופוצץ את הדוד הקדמי. שלוש דקות לאחר מכן פגע טיל שני באונייה, בנקודה סמוכה לפגיעת הטיל הראשון. שני הטילים שיתקו לחלוטין את מערכות ההנעה והקשר. בבסיס התורן פרצה שריפה, והאנייה החלה נוטה על צידה.

כשעה וחצי מאוחר יותר יצא "קומאר" שני מפתח נמל פורט סעיד ואחרי כרבע שעה (בשעה 19:44) שיגר שני טילי סטיקס נוספים לעבר המשחתת הטובעת. הטיל הראשון נפל למים בסמוך לשיגור, אך הטיל השני פגע באונייה סמוך לעמדת התותח הדוקני בירכתיים והתלקח, בלי להתפוצץ. האנייה עדיין צפה ונטתה על צידה השמאלי בזווית של כ-15 מעלות, אבל מחום השריפה שגרם הטיל, החלו ארגזי פעולה של מקלעי "0.5 להתפוצץ וסיכנו את חיי הצוות בירכתיים. המפקד, שחשש מהתפוצצות מחסני התחמושת מתחת לסיפון, הורה לנטוש את האנייה. דקות ספורות לאחר נטישת האונייה אכן התלקחו מחסני התחמושת והתפוצצו. האנייה הזדקרה כמעט מייד וטבעה.

במהלך הלילה התנהל מבצע לחילוץ אנשי צוות באמצעות מסוקים וספינות חיל הים ונמשך עד אור ראשון. בהטבעת האונייה נהרגו 47 מלחים וקצינים ונפצעו 91. בתגובה הפגיז צה"ל ב-25 באוקטובר את בתי הזיקוק בעיר סואץ, ואלה הושמדו.

טיבוע אח"י "אילת" היה ציון דרך בלוחמה הימית, וסימן מעבר מקרבות תותחים לקרבות טילים, מעבר שהיה שינוי מהותי בתורת הלחימה של חיל הים הישראלי ושל חילות הים במערב. הקרב אירע כאשר חיל הים הישראלי כבר היה בעיצומו של שינוי עמוק. כבר ב-1964 הכיר חיל הים ביתרונן של ספינות הטילים הקטנות והזריזות וטיליהן המדויקים וארוכי הטווח על פני הארטילריה הימית הכבדה שהצריכה פלטפורמות גדולות, יקרות ומגושמות. החיל נערך לבניית ספינות טילים במבצע שלכת לפיתוח טילי גבריאל, שהיו הטילים הראשונים ללוחמה ימית במערב[דרוש מקור]. שלוש הספינות הראשונות של חיל הים הגיעו משרבורג פחות משלושה חודשים לאחר טיבוע ה"אילת".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספרית מעריב, תשנ"ד
  • משה לוי, הנשמה ה-48, מערכות, 1981.
  • אברהם רבינוביץ' "ספינות שרבורג", אפי מלצר בע"מ, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/10/21-1967.html

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 16
  2. ^ על פי שאזלי הטווח הרגיל של הסיור היה 19 ק"מ מהחוף, לפני ירי הטילים המתינו המצרים שכלי השיט הישראלי יתקרב לטווח של 15 ק"מ ופתחו באש. שאזלי, עמ' 16