אחוז הצבעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אחוז הצבעה או שיעור הצבעה הוא חלקם היחסי של המצביעים בבחירות בפועל, מתוך כלל האוכלוסייה הכשירה להצביע מבחינת החוק. אחוז ההצבעה עלה במשך שנים רבות בעולם כולו, אך מאז שנות ה-60 יש נטייה לירידה באחוז ההצבעה, ברוב הדמוקרטיות המבוססות. אחוז הצבעה נמוך נחשב לרוב לבלתי-רצוי, וישנו ויכוח מהם הגורמים המשפיעים עליו, וכיצד להעלותו. למרות מחקרים שנערכו בנושא, המומחים חלוקים על הסיבה לירידת אחוזי ההצבעה, והסיבות לכך מיוחסות למגוון של גורמים כלכליים, דמוגרפיים, תרבותיים, טכנולוגיים ומוסדיים.

במדינות שונות ישנם דפוסי הצבעה שונים. בארצות הברית מצביעים בקושי חצי מן הקולות הכשירים, אך באוסטרליה, שבה ישנה חובת הצבעה, ובמלטה מצביעים תשעים וחמישה אחוזים מכלל הבוחרים הכשירים. בישראל ישנה מגמה רבת שנים של ירידה באחוז ההצבעה, אשר הגיעה לשיא בבחירות לכנסת השבע עשרה, שבהן הצביעו מבין הכשירים להצביע 63.5% בלבד.

תור ארוך של מצביעים בבחירות בעיראק בשנת 2005. בחירות אלו התאפיינו באחוז הצבעה גבוה, על אף האיום באלימות כנגד המצביעים

הסיבות להצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל בחירות שבהן משתתף מספר רב של בוחרים, הסיכוי כי לקול בודד תהיה השפעה על התוצאה הוא נמוך ביותר. מומחים השייכים לאסכולת "הבחירה הרציונלית", המנתחת מושגים במדעי החברה בשיטות הלקוחות מן המתמטיקה ומתורת המשחקים, רואים בעובדה זו קושי רב. על פי מומחים אלו, בוחר רציונלי יעדיף שלא להצביע כלל. כאן מתבטאת בעיית הטרמפיסט, מונח כלכלי המתאר שחקנים במערכת התורמים פחות מכפי חלקם לתוצר הכללי, אך נהנים מצריכתו של התוצר באופן יחסי או אף עולה על חלקם. לכאורה, יכול מצביע רציונלי להסתמך על שאר האוכלוסייה, שתגיע עבורו להחלטה הרציונלית, מבלי להשקיע את הזמן והמאמץ הכרוכים בהשגת המידע, הגעה להחלטה, והשתתפות בהצבעה.

האמריקנים רייקר (Riker) ואורדשוק (Ordeshook), בהסתמך על רעיון בסיסי שפיתח אנתוני דאונס, פיתחו בשנת 1968 נוסחה לחישוב הסיכוי של מצביע יחיד להצביע: PB + D > C. כאשר P היא ההסתברות שהקול היחיד ישפיע על תוצאת הבחירות, B הוא הרווח שמצפה הבוחר לקבל כתוצאה מהצבעתו אם אכן תישא פרי, D מתייחס ל"דמוקרטיה" או ל"חובה אזרחית", אך כיום המומחים מתייחסים ל"סיפוק אישי", שחש היחיד כתוצאה מההצבעה, C הוא הזמן, המאמץ, והעלות הכלכלית הכרוכה בהצבעה. מכיוון שלרוב P הוא אפסי, או קרוב לאפס, ומכפלתו ב־B אף היא לרוב אפסית או קרובה לכך, הרי שהאלמנט החשוב בנוסחה הוא D – התמריץ להצביע, ועליו להיות שקול ל־C או לעלות עליו כדי לגרום לכל בוחר יחיד להגיע אל הקלפי.

רייקר ואורדשוק פיתחו הבנה מודרנית של D. הם סיפקו חמש צורות עיקריות של סיפוק שחשים האנשים מההצבעה:

  1. עמידה בציווי החברתי להצביע.
  2. אישור הנאמנות של היחיד למערכת הפוליטית.
  3. ביטוי להעדפה המפלגתית (מרכיב זה ידוע גם כ"הצבעה מבטאת", שעיקרה הצבעה כדי להביע תמיכה, ולא מציפייה לתוצאה כלשהי)
  4. קבלת אישור לחשיבות היחיד למערכת הפוליטית.
  5. פעילות המעניקה סיפוק לאלו המתעניינים במערכת הפוליטית.

מדענים אחרים הוסיפו מוטיבציות נוספות, וביקרו חלק מן המוטיבציות שהביאו רייקר ואורדשוק. גם כיום לא ניתן לומר שיש תשובה ברורה לשאלה מהו המביא אנשים להצביע.

חשיבות אחוז ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז הצבעה גבוה נחשב לתוצאה דמוקרטית רצויה, אף על פי שאין הסכמה בין מדעני המדינה מדוע בדיוק תוצאה זו רצויה. לרוב נראית תוצאה זו כנותנת לגיטימציה לשיטה הדמוקרטית. דיקטטורים נוהגים לזייף תוצאות הצבעה גבוהות כדי להראות כי משטרם נהנה מתמיכה עממית רחבה. סדאם חוסיין, למשל, ערך בשנת 2002 משאל עם וטען כי במשאל זה הצביעו 100% מכלל הקולות הכשירים. מפלגות אופוזיציה נוהגות לעתים להחרים הצבעות שנתפסות בעיניהן כבלתי הוגנות או בלתי לגיטימיות, או אם הממשלה העורכת את ההצבעה נחשבת מסיבה זו או אחרת לבלתי לגיטימית. כך, למשל, החרדים הקיצוניים, שאינם מכירים בקיומה של מדינת ישראל, מורים לאנשיהם להחרים את הבחירות. במדינות מסוימות ישנם איומים באלימות כנגד מצביעים, כדוגמת האיום שעמד כנגד המצביעים בבחירות שהתקיימו בשנת 2005 בעיראק. עם זאת ישנם רבים הסבורים כי אין בהצבעה משום תמיכה בשיטה כשלעצמה, ומראים כי בבחירות לפרלמנט האירופי מצביעים אלו התומכים באיחוד האירופי ואלו המתנגדים לו כאחד.

בהנחה שאחוז הצבעה נמוך מצביע על אדישות או על אכזבה, ניתן להניח כי הצבעה שבה השתתפו מעטים אינה מצביעה על רצון העם לאשורו. מצד שני, אם אחוז הצבעה נמוך מצביע על סיפוק מהמצב הקיים, וחוסר רצון לשנותו, הרי שתוצאה זו היא לגיטימית כמו תוצאה שהתקבלה מהצבעה שבה אחוז ההצבעה גבוה. הבעיה היא שאחוז הצבעה נמוך יכול להוביל לייצוג מפלה של חלקים שונים באוכלוסייה. במדינות מבוססות, אלו שאינם מצביעים נוטים להתרכז בקבוצות דמוגרפיות וסוציו-אקונומיות מסוימות, במיוחד בקרב הצעירים והעניים. במדינות שבהן אחוז הצבעה נמוך, קבוצות אלו לרוב סובלות מייצוג חסר בבחירות, על כל המשתמע מכך.

מסיבה זו ישנן מדינות שבהן אחוז הצבעה נמוך יוביל לפסילת הבחירות, ונדרש אחוז הצבעה מסוים כדי להכריז על הבחירות ככשרות. כך, נפסלו מסיבה זו שלוש הצבעות רצופות בבחירות לנשיאות בסרביה ומונטנגרו, בשנת 2003[דרוש מקור].

במשטרים פרלמנטריים מסייע שיעור הצבעה נמוך למפלגות הקטנות, משום שהוא מוריד את מספר הקולות הדרוש להגעה לאחוז החסימה, ומביא לייצוג יתר של מפלגות שלהן מאגר בוחרים בעל מוטיבציה ורצון להשפיע, על פני מפלגות גדולות, בעלות ציבור בוחרים אדיש יחסית. הבחירות לכנסת ה-17, שבהן היה שיעור ההצבעה הנמוך ביותר בתולדות מדינת ישראל, הביאו עימן גם פיצול גדול במספר המפלגות שנכנסו לכנסת, כאשר אל מול המפלגות ה"גדולות" ניצב מספר רב של מפלגות קטנות, לעתים סקטוריאליות, אשר הצליחו להכניס מספר נציגים רב יחסית.

מרכיבים סוציו-אקונומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל מדינה ישנם חלקים מן האוכלוסייה שנטייתם להצביע גדולה מזו של האחרים. במדינות שבהן ישנו אחוז הצבעה גבוה, הבדלים אלו הם מוגבלים. כאשר מספר המצביעים נושק ל-90% הבדלים אלו הופכים לבלתי מורגשים. אך במדינות שבהן אחוז הצבעה נמוך, ההבדלים יכולים להיות מוחשיים ובולטים.

במדינות מתפתחות, העניים ואלו שלא זכו לחינוך, המהווים את הרוב בחברה, נוטים יותר להצביע מאשר אנשי מעמד הביניים. דוגמה טובה לכך היא הודו.

במדינות המחולקות לפי קווי שבר אתניים או דתיים, ייטו מיעוטים להצביע בשיעור גבוה יותר. במערכת המבוססת על שיטה רובנית (בה החלטות מתקבלות לפי הצבעת רוב) מוצאים מיעוטים רבים כי יכולתם להשפיע על המערכת הפוליטית באמצעות בחירות היא מוגבלת ביותר, ולעתים הם מחרימים את הבחירות, אף תוך שימוש באלימות.

במדינות מפותחות, המרכיב המשפיע ביותר על ההשתתפות בהצבעה הוא החינוך. ככל שהאדם משכיל יותר, נטייתו להצביע חזקה יותר, גם כאשר משקללים מרכיבים כהכנסה או מעמד, אשר מטבעים קשורים קשר הדוק לרמת החינוך. להכנסה ישנה השפעה מסוימת באופן נפרד. אנשים עשירים יותר נוטים יותר להצביע במדינות מפותחות, ללא קשר לרמת החינוך שקיבלו. ישנו ויכוח על השפעת גורמים אתניים, דתיים ומגדריים. בעבר השפיעו גורמים אלו על ההצבעה במדינות רבות. כיום קיים קונצנזוס בקרב מדעני מדינה, שלפיו השפעת גורמים אלו פחותה במדינות המערב, כאשר לוקחים בחשבון את מרכיבי החינוך וההכנסה. לגורמים נוספים השפעה מסוימת – צעירים ייטו פחות להצביע ממבוגרים, ורווקים ייטו פחות להצביע מבעלי משפחות. לעיסוק כמעט ואין השפעה, אך עובדי מדינה נוטים להצביע יותר מאחרים.

להבדלים גאוגרפיים השפעה מסוימת. במדינות המתפרסות לאורכן ולרוחבן של יבשות, כמו קנדה, ארצות הברית או רוסיה, ישנה בעיית אזורי הזמן. למשל, המצביעים במערב ארצות הברית יודעים כי הבחירות הוכרעו במזרח זמן רב לפני סגירת הקלפיות במחוזותיהם. לידיעה מסוג זה השפעה שלילית על אחוז ההצבעה. בקנדה נעשה ניסיון לאסור על פרסום תוצאות בחירות בכל מחוז שבו טרם נסגרו הקלפיות, אך בית המשפט העליון קבע כי איסור זה מנוגד לחוקה.

הבדלים בין מערכות בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות מסוימות יכולים להיות הבדלים בין מערכות בחירות שונות. מערכות בחירות שאינן נוגעות לשליטה ברשות המחוקקת נוטות לאחוז הצבעה נמוך יותר, ולעתים כדי מחצית מן הבחירות הארציות. בחירות מוניציפליות או מחוזיות, או בחירות משנה כדי למלא חוסר בגוף המחוקק, נוטות לשיעור הצבעה נמוך, כמו גם בחירות לפרלמנט על-לאומי, מסוג הפרלמנט האירופי. כאשר בחירות לקונגרס בארצות הברית אינן מתרחשות בו זמנית עם בחירת הנשיא (מכונות "בחירות אמצע כהונה" - midterm elections), הן סובלות מאחוז הצבעה נמוך באופן מסורתי מאלו הנערכות במקביל לבחירת הנשיא.

אחד הגורמים שיש בו כדי להעלות את אחוז ההצבעה הוא מירוץ צמוד בין מועמדים קוטביים בדעותיהם, כאשר הסקרים אינם מראים על ניצחון חד משמעי למי מהם. כך היה המירוץ לנשיאות ארצות הברית בשנת 2004 בין ג'ורג' ווקר בוש ובין ג'ון קרי, שהביא לאחוז הצבעה גבוה, במונחים של ארצות הברית, של 60%. התוצאה הייתה כי מספר האנשים שהצביעו עבור קרי בשנת 2004 היה גבוה יותר ממספר האנשים שהצביעו עבור רונלד רייגן בשנת 1984. מכאן משתמע כי בחירות שבהן התוצאה נחשבת לידועה מראש, מביאות לאחוז הצבעה נמוך יחסית. בחירתם מחדש של ביל קלינטון בשנת 1996, או של טוני בלייר בשנת 2001 היו בבחירות בעלות אחוז הצבעה נמוך, כפי הנראה בשל כך שלא קם למועמדים אלו מתמודד בעל שיעור קומה, ונראה היה כי בחירתם מובטחת. במערכות בחירות אלו זכו המועמדים ברוב גדול מבין המצביעים, אך אחוז ההצבעה היה נמוך. יש המסבירים [1] את אחוז ההצבעה הנמוך בישראל בשנת 2006, בהכרזתו של אהוד אולמרט, ימים ספורים לפני הבחירות, כי הבחירות הוכרעו, והאפשרות היחידה העומדת בפני הבוחר היא לחזק את מפלגת קדימה, על מנת לאפשר הקמת ממשלה יציבה, וכפי הנראה להכרזה זו הייתה התוצאה ההפוכה.

מזג אוויר גרוע יכול להביא לאחוז הצבעה נמוך, כמו גם העונה, או היום בשבוע שבו נערכות הבחירות. בחירות הנערכות בסופי שבוע ובקיץ יביאו לכך שבוחרים רבים יהיו בחופשה, מחוץ למדינה, או באופן כללי לא יתעניינו בנעשה בבחירות. בחירות הנערכות באמצע השבוע, באביב או בסתיו, מביאות בדרך כלל לאחוז הצבעה מקסימלי.

עם כל זאת, מדעני המדינה מייחסים לגורמים כמזג האוויר, היום בשבוע, והתחרותיות של הבחירות, השפעה של עד חמישה אחוזים על אחוז ההצבעה הסופי. נראה כי לתחרות בין מגזרים שונים באוכלוסייה [דרוש מקור], או להבדלים תרבותיים בין המדינות, השפעה רבה יותר.

אחוז ההצבעה במדינות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז הצבעה בבחירות לבית התחתון
בממוצע בין 1960 ל-1995
ארץ מספר ההצבעות אחוז הצבעה
Flag of Australia.svg אוסטרליה* 14 95%
Flag of Malta.svg מלטה 6 94%
Flag of Austria.svg אוסטריה 9 92%
Flag of Belgium (civil).svg בלגיה* 12 91%
Flag of Italy.svg איטליה* 9 90%
Flag of Luxembourg.svg לוקסמבורג* 7 90%
Flag of Iceland.svg איסלנד 10 89%
Flag of New Zealand.svg ניו זילנד 12 88%
Flag of Denmark.svg דנמרק 14 87%
Flag of Germany.svg גרמניה 9 86%
Flag of Sweden.svg שבדיה 14 86%
Flag of Greece.svg יוון* 10 86%
Flag of Venezuela.svg ונצואלה** 7 85%
Flag of the Czech Republic.svg צ'כיה 2 85%
Flag of Brazil.svg ברזיל* 3 83%
Flag of the Netherlands.svg הולנד*** 7 83%
Flag of Costa Rica.svg קוסטה ריקה 8 81%
Flag of Norway.svg נורבגיה 9 81%
Flag of Romania.svg רומניה 2 81%
Flag of Bulgaria.svg בולגריה 2 80%
Flag of Israel.svg ישראל 9 80%
Flag of Portugal.svg פורטוגל 9 79%
Flag of Finland.svg פינלנד 10 78%
Flag of Canada.svg קנדה 11 76%
Flag of France.svg צרפת 9 76%
Flag of the United Kingdom.svg בריטניה 9 76%
Flag of Ireland.svg אירלנד 11 74%
Flag of Spain.svg ספרד 6 73%
Flag of Japan.svg יפן 12 71%
Flag of Estonia.svg אסטוניה 2 69%
Flag of Hungary.svg הונגריה 2 66%
Flag of Russia.svg רוסיה 2 61%
Flag of India.svg הודו 6 58%
Flag of the United States.svg ארצות הברית**** 9 54%
Civil Ensign of Switzerland.svg שווייץ 8 54%
Flag of Poland.svg פולין 2 51%
*מדינות שבהן קיימת חובת הצבעה
**מדינות שבהן ההצבעה הייתה חובה עד שנת 1988
***הטבלה אינה כוללת הצבעות שלפני שנת 1968
בהן ההצבעה הייתה חובה
****הטבלה כוללת רק בחירות לקונגרס
שנערכו באותה השנה שבה נערכו הבחירות לנשיאות
המספרים לקוחים מספרו של מרק מ. פרנקלין "Electoral
Participation", וכוללים רק בחירות "חופשיות".

אחוז ההצבעה משתנה ממדינה למדינה. הוא נוטה להיות נמוך יותר בארצות הברית, בקנדה, באסיה ובאמריקה הלטינית מאשר במדינות אירופה ובאוקיאניה. במערב אירופה אחוז המצביעים הממוצע הוא 77%, בעוד שבארצות הברית הוא מתקרב ל-50%, ובאמריקה הלטינית הוא מגיע ל-54% מאז 1945. ההבדלים בין המדינות נראים כמשפיעים יותר מהבדלים בין מעמדות, קבוצות אתניות, או אזורים בתוך המדינות. באופן פרדוקסלי נראה כי כמה מהמרכיבים המשפיעים על השינויים הפנימיים בין מערכות בחירות באותה מדינה אינם ישימים ברמה הגלובלית. למשל, מדינות עם אוכלוסייה בעלת חינוך נרחב יותר אינן המדינות בעלות אחוז ההצבעה הגבוה יותר. מדעני המדינה מייחסים את השוני בין המדינות לשני גורמים – תרבות ומוסדות, על אף שגישה זו מוטלת בספק.

גורמים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעושר ולאוריינות ישנה השפעה על אחוז ההצבעה, אך אין אלו גורמים שניתן לסמוך עליהם. מדינות כאנגולה וכאתיופיה הן בעלות שיעור הצבעה גבוה באופן מסורתי, על אף שהן עניות והאוכלוסייה בהן בורה יותר מאשר באירופה. "מדד ההתפתחות האנושית" של האו"ם מראה התאמה מסוימת בין תנאי חיים טובים יותר ובין אחוז הצבעה גבוה יותר. גילה של הדמוקרטיה אף הוא מרכיב חשוב. בחירות דורשות מעורבות גבוהה של האוכלוסייה, ולוקח זמן מה לפתח את ההרגל התרבותי של ההצבעה, ואת האמון בתוצאות התהליך. מרכיב זה יכול להסביר את אחוזי ההצבעה הנמוכים בדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית. חלק ניכר מן המניע להצבעה מגיע מתחושה של חובה אזרחית, הדורשת זמן כדי להתפתח בתנאים חברתיים מסוימים. ג. בינגהם פאואל מונה ארבע גישות מרכזיות שלהן השפעה על אחוז ההצבעה, ואשר התפתחותן יכולה לקחת עשרות שנים:

  1. אמון בממשלה.
  2. פילוג מפלגתי בקרב האוכלוסייה.
  3. עניין בפוליטיקה.
  4. אמון ביעילות ההצבעה.

לדמוגרפיה ישנה השפעה נוספת. אנשים מבוגרים יותר נוטים להצביע יותר מצעירים. כך שבחברות שהגיל הממוצע בהן הוא מעט גבוה יותר, כבאירופה, אחוז ההצבעה גבוה יותר מאשר במדינות צעירות כקנדה או ארצות הברית. אוכלוסיות ניידות יותר, ואלו שלהן שיעורי נישואים קטנים יותר נוטות לאחוז הצבעה נמוך. במדינות רב-תרבותיות או רב-לשוניות, קשה למסעי תעמולה ארציים לכסות את כל גוני האוכלוסייה.

טבע הבחירות שונה ממדינה למדינה. בארצות הברית "תעמולה שלילית" והתקפות אופי על מועמדים הן תופעות שכיחות יותר, ויש בהן כדי להביא לאחוז הצבעה נמוך. מסעות תעמולה המתרכזים בקריאה להצביע יכולים להביא לאחוז הצבעה גבוה יותר. חלוקה מפלגתית היא תמריץ חשוב להצבעה, כאשר אדם החש נאמנות למפלגה ייטה יותר להצביע. אחוזי ההצבעה גבוהים יותר במדינות שהנאמנות המפלגתית בהן קשורה לקווי שבר מעמדיים, אתניים, לשוניים או דתיים. ארצות בעלות מערכת רב-מפלגתית נוטות לאחוז הצבעה גבוה. ארצות שבהן ישנן מפלגות המתבססות על מעמד הפועלים, תהיינה בעלות שיעור הצבעה גבוה יותר מארצות שבהן מפלגות המתיימרות להיות "על מעמדיות".

גורמים מוסדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגורמים מוסדיים השפעה רבה על אחוז ההצבעה. כללים וחוקים ניתנים לשינוי באופן קל יותר מגישות ומתרבות, כך שעבודה רבה נעשית כדי להביא לכללים שיביאו לשיעור הצבעה רב יותר. הצבעת חובה נהוגה בכמה מדינות, ויש לה השפעה ישירה ודרמטית על אחוז ההצבעה. הקלה באופן ההצבעה (כדוגמת הגדלת מספר הקלפיות והנגישות אליהן) מעלה אף היא את אחוז ההצבעה. מחסומים כדרישה להירשם לפני הבחירות, יכולים להוריד את אחוז ההצבעה. חשיבות הבחירות, האפקט שהבוחר מייחס להצבעתו על המדיניות שתתקבל, ויחסיות הבחירות, עד כמה משקפת התוצאה את הרצון הכללי, הם שני מרכיבים חשובים.

הרכב רשימת הבוחרים הוא בעלת חשיבות רבה. למשל, "רישום מתגלגל" הונהג בבריטניה היכן שלא ניתן היה לתקן את מרשם התושבים לאחר תאריך מסוים. הרישום היה נערך באוקטובר, נכנס לתוקף בפברואר, ונותר בתוקף עד לינואר שלאחר מכן. משמעות הדבר הייתה כי הרישום הלך ואיבד מתוקפו, כאשר בוחרים מתו, עברו למדינות אחרות, או למחוזות אחרים באותה המדינה. פירושו של דבר היה כי בחירות הנערכות מאוחר בשנה היו בעלות אחוז הצבעה נמוך מבחירות שנערכו בתאריך מוקדם. הכנסת שיטה של "רישום מתגלגל" המעדכנת את רשימת הבוחרים מדי חודש, הקטינה, אך לא חיסלה, בעיה זו, מכיוון שהליך הרישום והתיקון אינו אוטומטי.

הצבעת חובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהמרכיבים החשובים באחוז ההצבעה הוא הצבעת החובה. באוסטרליה, רישום כמצביע והצבעה הם חובה מאז שנות ה-20. כללים אלו נאכפים בקשיחות, וכתוצאה מכך אחוז ההצבעה באוסטרליה הוא מהגבוהים בעולם. הכללים במדינות אחרות דומים, אם כי אכיפתם גמישה יותר. באיטליה אלו שאינם מצביעים מסתכנים באובדן הטבות מסוימות. בבוליביה שכרם של אלו שאינם מצביעים נשלל למשך שלושה חודשים. במקסיקו ובברזיל ישנן סנקציות מינימליות, ואף הן אינן נאכפות. אכיפת הצבעה בוונצואלה ובהולנד הביאה לעלייה משמעותית באחוז ההצבעה.

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרק נ. פרנקלין טוען כי החשיבות, או ההשפעה הצפויה של הצבעת היחיד על הדרך בה מתנהלת המדינה, היא בעלת השפעה על אחוז ההצבעה. שווייץ היא דוגמה לאומה בעלת חשיבות הצבעה נמוכה. המשטר השווייצרי הוא משטר מבוזר, ולממשל הפדרלי בה סמכויות מועטות. הממשלה היא לרוב ממשלת קואליציה, והכוח של המפלגה היחידה נובע יותר מחברותה בקואליציה מאשר ממספר הקולות המדויק שקיבלה. החלטות חשובות מובאות בפני העם במשאל עם. קולות היחידים בבחירות הפדרליות הם בעלי השפעה מועטה ביותר, וכתוצאה מכך אחוז ההצבעה הוא נמוך. מלטה, לעומת זאת, היא מדינה בעלת אחוז הצבעה מהגבוהים בעולם. במלטה יש בית יחיד לפרלמנט, שלו מונופול על הכוח הפוליטי. במלטה יש מערכת דו-מפלגתית, שבה שינוי מועט בקולות יכול לשנות לחלוטין את הרכב הרשות המבצעת.

מצד שני, מדינות בעלות מערכת דו-מפלגתית יכולות לחוות אחוז הצבעה נמוך אם מספר גדול של בוחרים אינם רואים שוני ממשי בין המפלגות.

תפיסת הבוחר של הוגנות ההליך משפיעה על תפיסתו את חשיבות ההצבעה. אם הבוחרים מרגישים כי ההצבעה תוכרע באמצעי מרמה ושחיתות ולא בשל רצון העם, פחות אנשים יגיעו להצביע.

יחסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיב מוסדי אחר בעל חשיבות הוא היחסיות, דהיינו הדרך שבה הגוף הנבחר משקף את דעות האוכלוסייה. שיטת ייצוג יחסית טהורה, כזו הנהוגה בישראל, מגדילה את יכולתו של הבוחר היחיד להשפיע. בניגוד לכך, שיטה שבה הזוכה ברוב הקולות הוא היחיד השולח את נציגו לבית המחוקקים (כמו הבחירות בבריטניה), תביא לתחושה של מצביעים המהווים מיעוט במחוזם, כי קולם לא ישפיע, וכי בשל כך אין חשיבות להצבעתם.

לרוב, התוצאה של שיטות הצבעה יחסיות, היא ריבוי של מפלגות, וממשלות קואליציה. דבר זה מוריד את החשיבות שמייחס הבוחר להצבעתו, מכיוון שלבוחר יש השפעה מועטה על השאלה איזה מפלגות ייכללו בקואליציה, כאשר יצירתו של הגוף המבצע היא לרוב תוצאה של משא ומתן פוליטי ולא של הכרעה ישירה של הבוחר. מדעני המדינה חלוקים בשאלת השפעת יחסיות הבחירות על אחוז ההצבעה. ישנן מערכות המנסות לשמר את חשיבות ההצבעה, אך לשמור על שיטה יחסית, כגון המערכת הנהוגה בניו זילנד מאז 1996, אך אלו מערכות מורכבות, ומורכבות היא גורם מכריע בהורדת אחוז ההצבעה.

קלות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלות ההצבעה היא מרכיב חשוב באחוז ההצבעה. בארצות הברית ובמדינות אמריקה הלטינית חייבים המצביעים לעבור הליך רישום נפרד בטרם יורשו להצביע. שיטה דו שלבית זו מורידה בבירור את אחוז ההצבעה. מדינות בארצות הברית המקלות את הליך הרישום, זוכות לאחוז הצבעה גבוה יותר. שיטות אחרות להקלה על ההצבעה כוללות הפיכת ההצבעה לקלה יותר באמצעות שיטות ל"הצבעת נעדרים" כגון הצבעה בדואר, או באמצעות שליח. מספר מדינות אף בוחנות את האפשרות לאפשר הצבעה מרחוק באמצעות האינטרנט, אסטוניה היא המדינה הראשונה שבה התקיימו בחירות שכאלה. דרך אחרת היא הקלה בגישה לקלפי, באמצעות הגדלת מספר הקלפיות והגישה אליהם. במדינות מסוימות, שקיימת בהן בעיית נגישות למרכזי ההצבעה, כהודו וכפינלנד, נהוג לערוך את הבחירות במשך מספר ימים. יש מדינות שדואגות לכך שנוכחות בעבודה לא תפריע לתהליך ההצבעה, כגון צרפת שבה הבחירות מתרחשות בסוף השבוע, וישראל שבה יום הבחירות הוא יום שבתון.

עייפות הבוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עייפות הבוחר יכולה להוריד את אחוזי ההצבעה. אם ישנן מערכות בחירות רבות בזו אחר זו (כמו במדינת ישראל שבה נערכו בחירות לכנסת או לראשות הממשלה בשנים 1999, 2001, 2003 ו-2006) הבוחר יתעייף מלהצביע. בשווייץ, בעלת שיעור ההצבעה הנמוך, הבוחר נדרש להגיע אל הקלפי בממוצע שבע פעמים בשנה. בארצות הברית ישנן בחירות תכופות, ובממוצע נדרש הבוחר להגיע אל הקלפי פעמיים בשנה, אם נלקחים בחשבון כל דרגי הממשל, ובחירות מקדימות. עריכת מספר מערכות בחירות באותו היום יכולה להגדיל את אחוז המצביעים, אך הצד השני של מטבע זאת הוא כי הצבעה במספר קלפיות בו זמנית היא בעלת השפעה מבלבלת, ומקטינה את אחוז ההצבעה.

מדידת אחוז ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שיטות שונות למדידת אחוז ההצבעה, שבהן ניתן להסביר חלק מן השוני שבין המדינות. בארצות הברית אין רישום מדויק של כלל הכשירים להצביע כיוון שרק חלק מן האנשים עוברים את הליך הרישום. מכיוון שכך, מחשבים את אחוז ההצבעה על פי הערכות של שיעור האוכלוסייה הכללית, ולא על פי מרשם מדויק. ישנם הטוענים כי הערכות אלו אינן לוקחות בחשבון את מספרם הרב של המהגרים הבלתי חוקיים, ושל העבריינים המורשעים (שבמספר מדינות בארצות הברית אינם בעלי זכות הצבעה) ומכיוון שכך אחוז ההצבעה בארצות הברית הוא למעשה גבוה יותר מן המספרים המקובלים.

ירידת אחוז ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-60 ירד אחוז ההצבעה בעקביות בדמוקרטיות המבוססות. מגמה זו הורגשה בארצות הברית, במערב אירופה, ביפן ובאמריקה הלטינית. המגמה הביאה לדאגה בקרב אנשי מדע המדינה, באשר נראה כי היא קשורה לירידה בהשתתפות הפוליטית במדינות אלו כגון השתתפות מרצון במפלגות פוליטיות, או באסיפות מקומיות. הירידה באחוזי ההצבעה לוותה גם בירידה בהשתתפות במוסדות החברה האזרחית בכללותם, כגון בהליכה לכנסייה, בחברות באיגודים מקצועיים, בגופי סטודנטים, בתנועות נוער, וכיוצא בזה. בה בעת גדלה ההשתתפות בצורות אחרות של מעורבות. אנשים נוטים להיות מעורבים בחרם צרכנים, במחאות ציבוריות ותורמים יותר למסעות הסברה פוליטיים.

עד לסוף המאה ה-19 הייתה זכות ההצבעה כה מוגבלת עד ששאלת אחוז ההצבעה הייתה חסרת חשיבות. חריג חשוב הייתה ארצות הברית, שבה הייתה זכות הצבעה לכל הגברים הלבנים כבר ב-1840. בארצות הברית הייתה עלייה יציבה באחוז ההצבעה במהלך המאה ה-19, שהגיעה לשיא לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. בין 1890 ושנות ה-30 ירד אחוז ההצבעה, ולאחר מכן עלה שוב עד לשנות ה-60, שבהן החל בירידה קבועה ומתמשכת. באירופה גדל אחוז ההצבעה בעקביות מאז החלת זכות הבחירה לכל, הגיע לשיא בסוף שנות ה-60, ומאז הוא בירידה קבועה ומתונה. במדינות מסוימות באירופה נותרו אחוזי ההצבעה יציבים, ואף עלו במקצת. בעולם כולו ירדו אחוזי ההצבעה בחמישה אחוזים מאז שנות ה-60.

הסיבות לירידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות רבות הוצעו לירידה זו, שילוב של גורמים הוא הסביר ביותר. כאשר הם נשאלים מדוע אינם מצביעים, אנשים רבים טוענים כי אין להם זמן לכך. אך בשנים האחרונות כמות הזמן הפנוי העומדת לרשות האנשים אך גדלה. רווחת התפיסה שאדם הוא עסוק יותר, והשפעתה דומה לזו של חוסר זמן פנוי במציאות. ניידות גאוגרפית עלתה בעשורים האחרונים. ישנם מחסומים להצבעה במחוזות שבהם המצביע הגיע אך לאחרונה, ויש להניח כי הידע שלו על הנושאים והמועמדים העומדים להצבעה מועט. הגיל הממוצע לנישואים עלה, ואחוז הגירושים עלה אף הוא. רווקים נוטים פחות להצביע.

פרנסיס פוקויאמה האשים את מדינת הרווחה, וטען כי הירידה באחוז ההצבעה באה זמן קצר לאחר שהמדינה הפכה למעורבת יותר בחיי האנשים. הוא טען כי ההון החברתי הדרוש לאחוזי הצבעה גבוהים, מבוזבז בהתערבות הממשלה. טענה זו אינה מבוססת אמפירית, באשר מדינות שבהן ישנה מעורבות רבה של הממשלה במדיניות הרווחה נוטות לאחוז הצבעה גבוה. נטען כי שיטת ה"אלקטורים" בבחירות לנשיאות בארצות הברית מרתיעה אנשים מלהצביע במדינות הנוטות להצבעה לאחת המפלגות באופן מסורתי, שכן מצביעים אלו רואים את קולם כבלתי חשוב.

בארצות הברית הביאו מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט ואירועי שנות ה-70 לאובדן האמון של הבוחרים במנהיגיהם. ארצות אחרות חוו בתקופה זו מחאה וניכור, הקשורים לאפקט הדמוגרפי של ה"בייבי בום" (עלייה דרמטית בשיעורי הילודה לאחר מלחמת העולם השנייה). האמון בממשל ובפוליטיקאים קטן במהלך שנים אלו. הסימנים הראשונים לירידה באחוז ההצבעה הגיעו זמן מה לפני כן, בתחילת שנות ה-60. רוברט פטנאם מייחס את הירידה באחוז ההצבעה לכניסתה של הטלוויזיה. כאשר הפכה הטלוויזיה לאמצעי הבידור העיקרי, סוגי בילוי חברתי מחוץ לבית איבדו מחשיבותם. מומחים אחרים טוענים כי בעידן שלפני הטלוויזיה הופנו משאבי המפלגות לפעילויות שהוציאו את הבוחרים מביתם. המעבר לתעמולה טלוויזיונית השאיר את הבוחר בבית, כיצור פסיבי, ותרם לירידה באחוזי ההצבעה.

יש המייחסים את הירידה לנטייה האמריקנית ל"תעמולה שלילית", להתקפות על אופיים של המתחרים, ולהשמצות הדדיות, המשפיעות על הדרך שבה תופס הבוחר את ההליך הדמוקרטי בכללותו. מחקרים מצאו כי להשמצות והתקפות אופי יש השפעה שלילית על אחוזי ההצבעה, אך להתקפה על מדיניות המפלגה היריבה ישנה השפעה חיובית על אחוזי ההצבעה.

הירידה באחוזי ההצבעה מרוכזת באוכלוסייה הצעירה. אלו שהחלו להצביע לפני 1960 שומרים על אחוזי ההצבעה הגבוהים של תקופה זו. בכל דור שחלף מאז יורדים אחוזי ההצבעה באופן מתמיד. ניסיונות למסעות תעמולה בכלי תקשורת המיועדים לצעירים כגון MTV היו בעלי השפעה שולית על אחוז ההצבעה של הצעירים בני 18 עד 25 בארצות הברית.

אחוז ההצבעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת

אחוז ההצבעה בבחירות הכלליות הראשונות, הבחירות לאספה המכוננת שנערכו בשנת 1949, היה הגבוה ביותר אי פעם, וכ-87% מן הכשירים להצביע אכן מימשו את זכותם. עד לסוף שנות ה-60 עמד אחוז ההצבעה על שיעורים גבוהים של למעלה מ-80% מכלל המצביעים (פרט לירידה זמנית בזמן הבחירות לכנסת השנייה ב-1951), אך מאז 1969 הוא יורד בהדרגה, עם ירידה חדה באחוז ההצבעה בין הבחירות לכנסת החמש עשרה שבהן היה אחוז ההצבעה 78.7% מכלל המצביעים, לבחירות לכנסת השש עשרה שבהן היה אחוז ההצבעה 68.9% מכלל המצביעים. בבחירות לכנסת השבע עשרה נרשם שיא שלילי, ואחוז המצביעים עמד על 63.5%. בבחירות לכנסת השמונה עשרה אחוז ההצבעה עמד על 65.2% מכלל המצביעים.

אחוז הצבעה נמוך ביותר היה גם בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001, שבהן התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, אך אלו הוסברו בחרם שהטילו חלק מערביי ישראל על הבחירות, בשל אירועי אוקטובר 2000 שרבים מקרב האוכלוסייה הערבית ראו את אהוד ברק כאחראי להם, ובשל העובדה כי הבחירות לא נערכו לכנסת אלא רק לראשות הממשלה, דבר שהביא לאי השתתפותו של "המצביע הסקטוריאלי".

בין הגורמים שנמנו לאחוז ההצבעה הנמוך בבחירות בשנת 2006 היו תדירותן של הבחירות בעשור האחרון, שהביאה לעייפות הבוחרים; אדישות בקרב האוכלוסייה ותחושת מיאוס מן הפוליטיקה הישראלית שהתבטאה גם בהצבעה הנתפסת כהצבעת מחאה עבור מפלגת גיל, ותחושה שהבחירות אכן הוכרעו לטובת "קדימה", לה נתן פומבי אהוד אולמרט בנאום שנשא כשבוע לפני הבחירות. לפי הערכות הלמ"ס ב-2009, מספר בעלי זכות הבחירה שאינם גרים דרך קבע בישראל עומד על כחצי מיליון איש. לפיכך, ממליצה הלמ"ס להוסיף 7% להערכת אחוז ההצבעה בישראל ‏‏החל מהבחירות לכנסת ה-16‏[1].

למגזרים שונים בחברה הישראלית יש אחוזי הצבעה שונים באופן מובהק. הדתיים הם בעלי שיעור הצבעה גבוה מאוד, בעוד הערבים בעלי שיעור הצבעה נמוך בבחירות לכנסת, בפרט הבדואים שלהם שיעורי הצבעה נמוכים במיוחד. לעומת זאת, שיעור ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות ביישובים ערבים גבוה מאד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]