אחמד אבו לבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אחמד אבו לבן (ערבית: أحمد أبو لبن; 1946 - 1 בפברואר 2007) היה המנהיג של ארגון בשם החוג האסלאמי בדנמרק ודמות מפתח בפרשת קריקטורות מוחמד שפורסמו בעיתון הדני יילנדס פוסטן.

נולד ביפו. ב-1948 משפחתו היגרה למצרים, שם גדל. ב-1969 הוא סיים את לימודיו כמהנדס מכונות. ב-1974 התחתן עם בת דודתו אינם ולהם שבעה ילדים. הוא למד לימודי אסלאם במדינות מוסלמיות שונות. בשנים 1970-1982 הוא עבד במפרץ הפרסי בתעשיית הנפט ובשנים 1982-1984 המשיך בניגריה. היא תרם למספר פרויקטים מוסלמים בחינוך במדינות שונות בניגריה.

ב-1984 הוא היגר לדנמרק, שם נשאר לשארית חייו. ב-19 בינואר 2007 הודיע החוג האסלאמי בדנמרק שאבו לבן חולה בסרטן, כנראה סרטן הריאות.[1]. הוא נפטר ב-1 בפברואר 2007, בגיל 60. [2]

תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו לבן היה יועץ דתי לחוג האסלאמי בדנמרק. על פי אתר הארגון, הוא היה חבר במועצה המתאמת של אימאמים באירופה.[3]

מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו לבן היה אישיות בלתי רצויה באיחוד האמירויות הערביות ובמצרים עקב דיעותיו האסלאמיסטיות [4] הוא היה ידוע בתקשורת הדנית עקב הצהרותיו הרדיקליות לגבי אסלאם ושילוב מהגרים בחברה הדנית.

החוקר מסרי-לנקה, רוהן גונרטנה, שכתב את הספר בתוך אל-קאעידה אמר שאבו לבן הוא מוסלמי קיצוני. גונרטנה האשים את אבו לבן בתמיכה פוליטית וכלכלית באל-ג'מעיה אל-אסלמיה, ארגון מצרי קיצוני ששייך לרשת של אוסאמה בין לאדן.

ב-5 באפריל 2002, אבו לבן קרא לקהילה שלו להקריב את חייהם בג'יהאד למען הפלסטינים.[5]

פרשת קריקטורות מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו לבן היה מעורב במשבר התקשורתי שנוצר בדנמרק אחרי פרשת קריקטורות מוחמד. בנובמבר, 2005 הוא היה אחד מהמנהיגים של משלחת שנסעה למזרח התיכון לבקש תמיכה דיפלומטית, אחת מהסיבות לכעס הרב שנותר באזור בתחילת 2006. יחד עם אחמד אקרי הוא הכין תיק של 43 עמודים בו השתמשו בסיור.

שלוש תמונות נוספות - שנטען שנשלחו לאבו לבן אך אף פעם לא פורסמו - נוספו בתיק לרשימת התמונות שאכן פורסמו. אחמד אקרי הסביר ששלוש התמונות מסבירות "עד כמה האווירה כלפי מוסלמים עוינת בדנמרק"

דעות אחרות השנויות במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-21 באוגוסט 1994 אבו לבן התראיין ביילנדס פוסטן עקב טבח שערך הארגון הטרוריסט האלג'יראי GIA ושבו נהרגו שבעה נזירים נוצרים ומספר תיירים. כאשר נשאל אם הוא מגנה את הטבח הוא ענה "אולי התיירים מפיצים איידס באלג'יריה כפי שהיהודים מפיצים איידס במצרים". [6][7]
  • לאחר הרצח של תאו ואן גוך הוא ביקר את הרצח בפומבי אך בשיחות עם הקהילה המוסלמית הוא שיבח את מותו. זמן קצר לאחר מכן הוא מתח ביקורת על חירות הדיבור האירופאית בעניין הסרט כניעה של במאי הסרטים ההולנדי.
  • לאחר רצח כנופיות בקופנהגן הוא הציע לשלם כופר בשווי 100 גמלים כדי למנוע נקמת דם.[9]
  • בראיון בטלוויזיה הדנית הוא נשאל אם הוא מכבד את אוסאמה בין לאדן וענה: "אוסאמה בין לאדן הוא איש עסקים ולוחם חופש" [10]
  • הוא אמר לגבי הפוליטיקאי הדני-ליברלי נאסר חדר "אני קורא לאנשים כאלה חולדות בחורים"[11]
  • ב-5 באפריל 2002, אבו לבן קרא לקהילתו בדרשת יום השישי להקריב את חייהם למען הפלסטינים. מחוץ למסגד חיכו אוטובוסים לקחת את המתפללים להפגנה בכיכר הפרלמנט, שם הם החזיקו שלטים שהשוו בין יהדות ונאציזם, נופפו באקדח ושרפו את דגל ישראל [12]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]