אחר צהריים של פורענות
 | |
| אחר צהריים של פורענות | |
| מבוסס על |
The Dog  |
|---|---|
| בימוי |
סידני לומט |
| הופק בידי |
מרטין ברגמן מרטין אלפנד |
| תסריט |
פרנק פירסון פול קלוג (מאמר) תומאס מור (מאמר) |
| עריכה |
דידי אלן |
| שחקנים ראשיים |
אל פצ'ינו ג'ון קאזאלה צ'ארלס דרנינג כריס סרנדון |
| מוזיקה | (ללא פסקול) |
| צילום |
ויקטור קמפר |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Warner Bros. Pictures |
| חברה מפיצה | האחים וורנר |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
21 בספטמבר 1975 |
| משך הקרנה | 125 דקות |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט שוד, דרמה קומית, סרט להט"בי, סרט פשע, דוקו-דרמה, סרט דרמה, סרט מותחן |
| תקציב | 1,800,000 דולר |
| הכנסות | 50,000,000 דולר[1] |
| הכנסות באתר מוג'ו | dogdayafternoon |
| פרסים |
פרס אוסקר (זכייה אחת ושש מועמדויות) פרס גלובוס הזהב (שבע מועמדויות) פרס באפט"א (זכייה) |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
אחר צהריים של פורענות (באנגלית: Dog Day Afternoon) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמת פשע, שיצא לאקרנים בשנת 1975. במאי הסרט הוא סידני לומט, התסריטאי הוא פרנק פירסון, ומככבים בו אל פצ'ינו, ג'ון קאזאלה וכריס סרנדון.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ון וויטוביץ', שביצע בשנת 1972, יחד עם שותפו סאל נטורילה, שוד בנק ברובע ברוקלין שבניו יורק, ובמהלכו התבצר במבנה במשך כ־14 שעות והחזיק בעובדי סניף הבנק כבני ערובה.[2] הסרט מתאר בצורה כרונולוגית את כל השתלשלות האירועים, את היחסים בין השודדים, המשטרה ובני הערובה, וכן את העניין הציבורי שהתעורר באירוע במהלך התרחשותו.
הסרט צולם בהשראת מאמר שהתפרסם במגזין "לייף" ב־1972 ותיאר בהרחבה את פרטי האירוע.[3] שם הסרט באנגלית מבוסס על הביטוי "Dog Days of Summer" (בלטינית: Caniculares dies), שפירושו 'היום החם וההביל ביותר בשנה'.
כאשר יצא הסרט לאקרנים לראשונה בספטמבר 1975, בהפצת "האחים וורנר", הוא זכה לביקורות אוהדות רבות, שרובן שיבחו את התייחסותו האנטי־ממסדית לאירוע ולנושאים חברתיים–אזרחיים אחרים. הסרט היה מועמד לשישה פרסי אוסקר ולשבעה פרסי גלובוס הזהב, וזכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. אל פצ'ינו זכה בפרס באפט"א על תפקידו בסרט.
עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאני וורציק (אל פצ'ינו) הוא בחור צעיר, יוצא מלחמת וייטנאם עם רקע בבנקאות שמעולם לא ביצע שוד. הוא מחליט לשדוד סניף בנק בברוקלין עם חברו סאל (ג'ון קאזאלה) שהשתחרר מהכלא ועם צעיר נוסף אך במהלך השוד מתברר כי בסניף אין כמעט כסף. השוד, המנוהל על ידי סאני, מתבצע באופן חובבני למדי. כאשר חברם השלישי לא עומד בלחץ ומחליט לפרוש מהשוד הצופה מבין שהשוד עתיד להיכשל. תוך זמן קצר מגיעה המשטרה למקום ומכתרת את סניף הבנק. סביב הסניף המכותר מתגודדים צוותי תקשורת וקהל רב. סאני וסאל אובדי העצות, חמושים ברובה אחד בלבד, מחזיקים בעובדי הבנק כבני ערובה.
קצין משטרה בשם מורטי מתקשר לסניף הבנק, מודיע לסאני כי המשטרה במקום ומנסה לפתח עמו משא ומתן. סאני מצהיר כי הם יהרגו את בני הערובה אם המשטרה תנסה לפרוץ למקום. בעוד מורטי מנהל את המשא ומתן, עוקב קצין ה־FBI שלדון מהצד אחר ההתפתחויות. הארוורד, איש הביטחון הלא חמוש של הבנק, סובל במהלך השוד מהתקף אסתמה. לבקשת קצין המשטרה מורטי, סאני משחרר אותו כמחווה של רצון טוב. מורטי משכנע את סאני לצאת החוצה מהבנק על מנת שייווכח כמה גדולה היערכות השוטרים במקום. סאני הופך את רגע החולשה להפגנת עוצמה כאשר הוא מנהל עימות מילולי עם השוטר מול הקהל, שבמהלכו הוא מכריז "אטיקה! אטיקה!" בהתייחסות למהומות בית הכלא באטיקה שבהן נהרגו על ידי המשטרה 39 איש – ובכך זוכה לקריאות עידוד ותמיכה. בני הערובה, ומנהל הסניף ביניהם, מביעים חיבה לסאני ואף מגוננים עליו מפני השוטרים.
לאחר ששני השודדים מבינים כי לא יצליחו להימלט מהמקום, דורש סאני מהמשטרה לאתר ולהביא למקום את אשתו, ולספק לו ולסאל מזון ומטוס שבאמצעותו יימלטו אל מחוץ לגבולות המדינה. כאשר יחידה מיוחדת של המשטרה מנסה לפרוץ לבנק דרך הדלת האחורית, יורה סאני לעברם על מנת להרחיקם. הרוחות מתלהטות וסאני מאבד אמון במשא ומתן עם מורטי, שמנסה לשכנע אותו כי מדובר ביחידה נפרדת, שאינה חלק מכוח המשטרה שבראשו הוא עומד. סאני מגיב בקריאות נגד המשטרה וזורק כסף אל עבר הקהל, ומתחוללת מהומה, שבמהלכה מוכים חלק מהאזרחים ונעצרים על ידי המשטרה.
השוטרים מאתרים את אשתו החוקית של סאני, אנג'י (לזוג יש שני ילדים קטנים), אך מביאים למקום בחור לכאורה בשם ליאון. מתברר שמדובר באישה טרנסג'נדרית לפני תהליך התאמה מגדרית, שנישאה לסאני בנישואים חד־מיניים. הגילויים על אודות היותו של סאני ביסקסואל מלבים את העניין התקשורתי באירוע, וסאני מתראיין לתקשורת דרך הטלפון ומסביר בכנות את הסיבות שהביאו אותו לשדוד את הבנק. הוא אף מתעמת עם המראיין והדבר יוצר הזדהות כלפיו בקרב הקהל הרחב.
כאשר הלילה יורד, כבה האור בסניף הבנק, וסאני, שיוצא החוצה, מגלה שסוכן ה־FBI שלדון, לקח פיקוד על ניהול האירוע ומסרב ללכת לקראתו במחוות נוספות. שלדון משכנע את ליאון לשוחח עם סאני, דבר שסירבה לעשות מאז הובאה לזירת האירוע, עקב יחסים בעייתיים ביניהם. השניים מנהלים שיחה חמה, שבמהלכה חושפת ליאון כי היא הובאה לזירה מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שאליו נשלחה לאחר ניסיון התאבדות שנעשה על רקע היחסים שלהם. היא דוחה את הצעתו של סאני לברוח איתו ועם סאל בטיסה אל מחוץ למדינה ומבקשת ממנו לומר למשטרה, שמבצעת האזנת סתר לשיחה, כי לא היה לה קשר למעשה השוד. סאני מגלה לליאון שהשוד נועד לממן לה ניתוח לשינוי איבר מין שבו היא חפצה.
ה־FBI קוראים לסאני החוצה, והוא מגלה שהביאו את אמו למקום. אמו מנסה לשכנע אותו להסכים לעסקה עם המשטרה שבמסגרתה יסגיר את עצמו ואת שותפו, אך סאני מסרב. הסוכן שלדון מודיע לסאני שתוך כמה דקות תגיע למקום לימוזינה שתיקח אותם למטוס בשדה התעופה, כפי שביקשו. סאני חוזר פנימה וכותב צוואה, שבה הוא מחלק את הכסף מביטוח החיים שלו לליאון, עבור הניתוח לשינוי איבר המין, ואת היתר לאשתו אנג'י והילדים.
לאחר שמגיע רכב המילוט בודק סאני אם מוחבאים בתוכו כלי נשק או מלכודות. כאשר הוא מרגיש בטוח הוא בוחר בקצין משטרה אקראי שישמש כנהג, מכניס לרכב את בני הערובה יחד איתו ועם סאל, והם נוסעים לשדה התעופה קנדי. סאני מתיישב במושב הקדמי, וסאל יושב מאחורי הנהג, המבקש ממנו שוב ושוב לכוון את הנשק שהוא מחזיק לעבר גג הרכב, כדי שלא יפלוט לעברו כדור. כאשר הם מגיעים לשדה התעופה וממתינים שהמטוס יגיע לעמדת ההמראה, יורה הנהג בראשו של סאל מנשק שהוחבא ברכב, ובו זמנית משתלטים השוטרים על סאני, מכוונים אקדח טעון לעברו ומכניעים אותו. סאני נעצר במקום ובני הערובה משוחררים, בזמן שסאני מביט אזוק בפינוי גופתו של סאל מהמקום.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת הסרט מתוודע הצופה לכך שהאירועים המוצגים בסרט מבוססים על אירועים שהתרחשו במציאות, וידיעה זו תורמת למתח המתקיים בסרט בין הריאליסטי ובין התיאטרלי–בדיוני. מתח נוסף מתקיים בין גיבור העלילה האינדיבידואלי, המצטייר כקוויר וחריג בעיקר בשל מניעיו לשוד, ובין הסביבה שלו. הגיבור הוא בעצם תוצר טבעי של המוזרות הטבעית של ניו יורק, זו המאפשרת קיום לחריגים חברתיים כמוהו וזו המזינה את הדילמה המרכזית. חקר אופייה של העיר היה נושא בולט באותה התקופה בקולנוע האמריקאי ("נהג מונית", "הארי המזוהם", "קאובוי של חצות") והוא בא לידי ביטוי גם ב"אחר צהריים של פורענות". בנוסף, יש מתחים בין צדדיו הקומיים והדרמטיים של הסרט. הוא נפתח בנימה קומית האופיינית לסרטי קומדיה, וככל שהעלילה מתקדמת הוא הופך דרמטי יותר ויותר, ונע בין האבסורד אל המתח והמלודרמה, כאשר חלקו האחרון מורכב בעיקר מדיאלוגים ארוכים בין הגיבור לדמויות הסובבות אותו.
האירועים במציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט מבוסס על אירוע אמיתי, כפי שתואר במאמר "הבחורים בבנק" מאת פול קלוג ותומאס מור[4] שפורסם במגזין "לייף". על־פי המאמר, ג'ון וויטוביץ' וסאל נטורילה ביצעו את שוד הבנק בברוקלין שבניו יורק ב־22 באוגוסט 1972, במהלכו התבצרו במבנה והחזיקו בבני הערובה במשך 14 שעות. לאחר האירוע הורשע וויטוביץ' בבית משפט וב־23 באפריל 1973 נדון ל־20 שנות מאסר, מתוכן ריצה בפועל 6 שנים.[5] נטורילה, שביצע את השוד כחצי שנה בלבד לאחר שחרורו מהכלא[6] נורה למוות על ידי המשטרה.
סניף הבנק האמיתי שבו התרחש האירוע היה סניף של צ'ייס מנהטן בנק שנמצא בשכונת גרייבסנד בברוקלין.[7][8] הסכום שאותו שדדו השניים היה 213,000 דולר, ולא כפי שצוין בסרט.[9] באחת הסצנות סאני כותב צוואה על מנת להוריש לליאון כסף מביטוח החיים שלו, כדי שתוכל לעבור ניתוח להתאמה מגדרית במקרה שייהרג במהלך השוד. במציאות קיבל וויטוביץ' 7,500 דולר ואחוז אחד מהכנסות הסרט עבור זכויות היוצרים על השימוש בדמותו, ו־2,500 דולר אותם קיבל על מנת להעניק לאליזבת עדן לשם עריכת הניתוח. עדן נשארה בניו יורק, עברה את הניתוח ושינתה את שמה (היא נולדה בשם ארנסט ארון).[10][11]
גרסתו של ג'ון וויטוביץ' ומכתבו לניו יורק טיימס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1975, לאחר שצפה בסרט מכלאו, כתב וויטוביץ' מכתב ארוך לעיתון "הניו יורק טיימס".[12] במכתב כתב וויטוביץ' על עוולות שנעשו לו, לטענתו, במהלך המשפט ולאחריו, הסביר חלק מפרטי האירועים מנקודת מבטו וביקר את הסרט והשחקנים. מטרתו העיקרית, לדבריו, הייתה למנוע מהאירועים להיזכר כפי שהוצגו בסרט, על חוסר הדיוקים או הסילופים שבו. המכתב נפתח במילים: "זהו מאמר העיתונות הראשון שאי פעם כתבתי, אבל חשוב שתדעו את האמת ... מה שאתם עומדים לקרוא אלו ההערות והתחושות האישיות שלי אף על פי שזה עלול לפגוע בהכנסות הסרט, זה חייב להיעשות...".
נגד הפרקליטות, בית הכלא וחברת ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וויטוביץ' הטיח האשמות במערכת המשפט שהתעלמה מעסקה שנעשתה עמו כביכול, ותקף גם את חברות ההפקה וההפצה של הסרט בטענה שהן לא כיבדו את ההסכם עמו בנושא התמלוגים וחלוקת הרווחים מהסרט. הוא טען שבבית הכלא מפלים אותו לרעה ומתייחסים אליו כאסיר סוג ב' עקב הנטיות המיניות שלו ואופי הפשע שביצע, וכי מטרידים אותו באופן שרירותי ומונעים ממנו הטבות שמקבלים אסירים אחרים. עוד תיאר כיצד נדחו בתחילה בקשותיו ממנהלי בית הכלא לראות את הסרט, לאחר שחברת ההפצה "האחים וורנר" הסכימה לשלוח לו אותו בחינם. בהמשך טוען וויטוביץ' שנפגש עם עורכי־דין ובכוונתו לתבוע את אנשי חברות ההפקה וההפצה של הסרט:
"נשלחתי לכלא ל־20 שנים בגין שוד בנק מזוין אף על פי שעשיתי עסקה והודתי באשמה. הם (הפרקליטות) לא כיבדו את חלקם בעסקה אף על פי שזוהי ההרשעה הראשונה שלי..."
"נראה שכולם מעורבים בהכחשה של זה (הסכמי התמלוגים). 'ניצול' זו מילה גסה, אך אני נוצלתי וכך גם משפחתי וחבריי ..."
"עכשיו אני יכול לדווח כי הלחץ החיצוני גם של העיתונים ההומוסקסואלים וגם הסטרייטים (להתיר לו לצפות בסרט) היה מספיק כדי לשכנע את מנהלי הכלא לוותר, וביום שישי ה־10/3/75 יכולנו סוף סוף לצפות בסרט ... זו הייתה חוויה מרגשת מאוד".
על יחסיו עם ארנסט ארון[עריכת קוד מקור | עריכה]
וויטוביץ' מציין כי הסרט השאיר שאלות רבות בלתי פתורות ולא הציג כראוי את התשובה האמיתית לשאלה מדוע ביצע את השוד. הוא מתאר את הנסיבות בהן הכיר את ארון ומדגיש כי הסיבה האמיתית לשוד הייתה הרצון להציל אותה ממוות. לדבריו, השניים נפגשו לראשונה בשוק בניו יורק בשנת 1971, שנתיים אחרי הפרידה מאשתו כרמן וילדיהם. הם נישאו בגריניץ' וילג' באותה השנה בחתונה קתולית. וויטוביץ' כותב כי ניסה תדיר להשיג כסף כדי לממן את הניתוח בו ארון חפצה, אך הדבר לא עלה בידו:
"...עשיתי מה שגבר צריך לעשות כדי להציל חיים של מישהו ... אהבתי אותו מאוד, קראו לו ארנסט ארון והוא הומוסקסואל. הוא רצה להפוך לאישה באמצעות ניתוח ולכן הרופאים הגדירו אותו כסובל מבעיות של זהות מגדרית. הוא הרגיש כאישה כלואה בגוף של גבר וזה גרם לו לכאב בל יתואר וסבל רב שהביא לניסיונות ההתאבדות שלו ... לא הצלחתי להשיג את הכסף ליום הולדתו ב־19/8/72 ולכן ביום ראשון ה־29/8 הוא ביצע ניסיון התאבדות בזמן שהייתי בבית. הוא מת מוות קליני בבית החולים אך קם לתחיה ... הוכרז כחולה נפש ונשלח לבית חולים פסיכיאטרי. הלכתי לשם וניסיתי להביא לשחרורו, אך נאמר לי שהוא ישהה שם עוד זמן ארוך מאוד ... החלטתי לעשות את מה שהיה חיוני כדי להציל את חייו של מי שאני אוהב באמת ובתמים. שום ערך כספי לא יכול להחליף את חייו של אדם, וכפי שנכתב ב"ברית החדשה": אין אהבה רבה מאהבת הנותן נפשו בעד ידידיו".[13]
על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
במכתב טוען וויטוביץ' שפרטים רבים מהאירוע מוצגים בסרט באופן שגוי או מסולפים מיסודם. בראש ובראשונה מותו של סאל בן ה־18 אשר "נרצח על ידי ה־FBI אף על פי שהיה כפות ולא היווה סיכון לשוטרים", לדבריו: ”הסרט לא מראה את זה כמו שזה באמת קרה, כפי שהוא עושה עם סצנות רבות אחרות. אני מעריך שהסרט הוא 30% אמיתי אף על פי שהוא מצהיר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. לאורך כל הסרט העובדות העיקריות נכונות, אך הן מוצגות בצורה שגויה.” בהמשך הצביע על פרטים רבים מהסרט שלא התרחשו במציאות, לטענתו, או הוצגו באופן שגוי:
- ההימלטות של שותפם השלישי מהבנק הייתה שונה לטענתו מכפי שהוצגה, והיא שונתה כדי להעניק גוון קומי להתרחשות.
- אף על פי שאמו הייתה נוכחת במקום, השיחה ביניהם המוצגת בסרט לא התקיימה מעולם ווויטוביץ' טען כי הוא אפילו לא ראה אותה. בנוסף, דמותה בסרט הייתה מוגזמת וסטראוטיפית.
- דמותה של גרושתו, כרמן ביפולקו, הייתה מעוותת. לדבריו, השחקנית ששיחקה אותה גרמה לה להיראות כ"אישה נוראית".
- המשטרה סירבה לתת לו לשוחח עם כרמן, שלא כפי שהוצג בסרט. לטענתו הוא ניסה לחייג אליה אך ה־FBI ניתקו את קו הטלפון.
- כרמן הוצגה כ"שעיר לעזאזל" ואשמה בכך שבעלה לשעבר התאהב בגבר, מה שלא היה נכון.
- "הרמיזה העבה" לפיה הוא עשה לטובתו עסקה עם ה־FBI במטרה לבגוד בשותפו סאל הייתה "מעליבה וחולנית", לדבריו.
למרות תלונותיו הרבות על הסרט מצא וויטוביץ' לנכון גם לשבח אותו בחום על איכויותיו הקולנועיות. וויטוביץ' כתב כי הסרט נגע ללבו וכי הוא בכה מהתרגשות כמעט לכל אורכו, במיוחד בסצנה בו הוא מוצג כותב את הצוואה. עם זאת, הוא מדגיש כי בסופו של דבר הוא נותר פגוע עמוקות וכעוס: ”במהותו, הסרט הזה הוא חתיכת זבל. הוא לא מראה את כל האמת ובמעט שהוא כן מראה זה נעשה בצורה מעוותת ומסולפת ... אבל הוליווד רוצה לעשות כסף, ואם להקריב את האמת או לנצל את חייהם של אנשים אמיתיים זו דרך לעשות כסף – אז זה מה שהם עושים.”
תגובת העיתון למכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־22 בדצמבר 1975 ענה למכתבו של וויטוביץ' עורך מדור תרבות ופנאי של הניו יורק טיימס, ויליאם האנן, ודחה את פרסומו בזו הלשון:
- ”ג'ון היקר. אני מצטער מאוד לסרב לכך, אבל המאמר הזה פשוט לא עובד עבורנו. הבעיה היא שאני פשוט לא מאמין שהבנת לעומק את המניעים לפשע שלך, ואת מערכת היחסים המורכבת בין אמנות ומציאות במקרה זה. בכבוד רב, ויליאם האנן.”
דמויות ושחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאמר במגזין "לייף" תיאר את ג'ון (סאני בסרט) כ"בחור כהה ושדוף בעל פנים מסוקסות כמו של אל פצ'ינו או דסטין הופמן".[3] התפקיד אכן הוצע להופמן לאחר שפאצ'ינו השהה לזמן קצר את השתתפותו בסרט וחשב לסרב לתפקיד, אך חזר בו בעקבות ההצעה.[9][14] בנוסף, סאל היה בן 18 בעת האירוע, ואילו בסרט הוא מיוצג על ידי ג'ון קאזאלה, שהיה בן 39 בעת הצילומים. במקור לוהק לתפקיד שחקן בן 18.[15] בנוסף, לאנס הנריקסן (המגלם את הסוכן שלדון) נבחן במקור לתפקיד ליאון.[9]
| הדמות בסרט | שחקן/ית | תיאור | במציאות |
|---|---|---|---|
| סאני וורציק | אל פצ'ינו | בחור ללא עבר פלילי שהוגה את רעיון שוד הבנק ומוביל אותו, לשם מימון ניתוח להתאמה מגדרית לבן זוגו, ליאון. ניכר כי יש לו רקע קודם בבנקאות, אך איננו בעל השכלה גבוהה. סאני מצטייר כבחור טוב־לב בעל רגישות רבה וכנות. בסוף האירוע הוא נעצר על ידי המשטרה. | ג'ון וויטוביץ' |
| סאלוואטור "סאל" נאטורילה | ג'ון קאזאלה | שותפו של סאני למעשה השוד, אשר ריצה מאסר בעבר. ללא משפחה או חברים. שקט, מופנם ואדיש, ובעל מזג קר. מעיד על עצמו כנוצרי אדוק. בסוף האירוע נורה למוות על ידי השוטרים. | סאלוואטור נאטורילה |
| ליאון שרמר | כריס סרנדון | אישה שנישאה לסאני בנישואים חד־מיניים, טרנסג'נדרית לפני תהליך להתאמה מגדרית. בחורה צנומה וחלשה, שהעידה כי היא אוהבת את סאני אך מערכת היחסים ביניהם הייתה הרסנית עבורה ובעקבותיה ביצעה ניסיון התאבדות כושל ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. | אליזבת דבי עדן (נולדה בשם ארנסט ארון) |
| איגן מורטי | צ'ארלס דרנינג | בלש משטרה אשר ממונה בתחילה על המשא ומתן עם סאני. | ג'יימס מק'גוהן |
| הסוכן שלדון | ג'יימס ברודריק | סוכן ה-FBI שמחליף את מורטי במשא ומתן. קשוח ותקיף יותר ממורטי. | ריצ'רד בייקר |
| סילביה ("הפה") | פנלופה אלן | הכספרית הראשית. אישה חזקה ודעתנית בעלת ביטחון רב, מנהיגה את שאר הכספריות בעת השוד. מגלה אמפתיה כלפי השודדים. | שירלי בל |
| הסוכן מרפי | לאנס הנריקסן | סוכן ה-FBI המסיע את השודדים ובני הערובה לנמל התעופה. | הסוכן מרפי |
| מולבאניי | סאלי בויר | מנהל הבנק. חווה תת סוכר בדם במהלך השוד, אך בניגוד להמלצת רופא מתעקש להישאר במקום יחד עם שאר העובדים. | רוברט בארט |
| אנג'י | סוזאן פרץ | אשתו לשעבר של סאני המרוחקת ממנו ומטפלת בשני ילדיהם לבדה. אישה פטפטנית המוציאה את סאני מדעתו בעת השיחה ביניהם. | כרמן ביפולקו |
| ג'ני ("הסנאי") | קרול קיין | טלרית | |
| סטיבי | גארי ספרינגר | השותף השלישי לשוד אשר השתתף בהתפרצות לבנק, אך שינה את דעתו ועזב מיד לאחר ההשתלטות. ניסה להניא את סאני מלבצע את השוד מתוך חשש ופחד. | רוברט ווסטנברג |
| האוורד קלווין | ג'ון מאריוט | איש הביטחון הלא חמוש של הבנק. מבוגר, צייתן ופסיבי בעת האירועים. בן הערובה שפוּנה ראשון בעקבות התקף אסתמה. | קלווין ג'ונס |
הפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמר עליו התבססה הפקת הסרט[3] נכללים רבים מהפרטים שהוצגו בו ומתואר בהרחבה הקשר שנרקם בין וויטוביץ' ונאטורילה לבין בני הערובה ועל ההתנהלות מול השוטרים. במאמר מצוטט מנהל הבנק, רוברט בארט, שאמר לאחר האירוע: "אני אמור לשנוא אתכם בחורים, אבל צחקתי באותו הלילה יותר משצחקתי במשך שבועות ... הייתה לנו מין אחווה".[3] עיבודו של המאמר לסיפור ששימש את הסרט נעשה על ידי הסופר לזלי וולר, תחת שם העט פטריק מאן.
לסרט אין פסקול ולא נשמעת בו מוזיקה כלל, מלבד שירו של אלטון ג'ון, "אמורינה"[16] המופיע בנעימת הפתיחה, והשיר "Easy Living" של להקת אוריה היפ המתנגן ברדיו למשך זמן קצר במהלך אחת הסצנות בתוך הבנק.[17]
על אף שהסרט מתרחש ביום חם מאוד, בפועל הוא צולם ביום קר עד כדי כך שחלק מהניצבים בסצנות שצולמו ברחוב נאלצו להחזיק קוביות קרח בפיהם על מנת שאדי הנשימה שלהם לא ייראו. כדי להעביר לצופים את תחושת החום הכבד בסרט הותזו מים על פני השחקנים כדי לדמות זיעה, ומלבד זאת לא היה בסרט כל שימוש באיפור או באפקטים מיוחדים.[9] סצנות החוץ צולמו בשכונת "Windsor Terrace" שבברוקלין, וסצנות הפנים צולמו בסט צילומים שנבנה במחסן.[18]
בימוי ומשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי הסרט, סידני לומט, נחשב לאחד מהבמאים האמריקאים הפוריים ביותר ולראשון במעלה בתעשיית הקולנוע בניו יורק.[19] הוא ביים יותר מ־50 סרטים והיה מועמד חמש פעמים לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר וזכה בפרסים רבים נוספים.[20] "אחר צהריים של פורענות" נחשב לסרט המייצג את עשייתו הקולנועית, המתבטאת בעיסוק רב בפשע, בשבריריותו של החוק והצדק ואי־יושרה של המשטרה, ובצילומיו בעיר ניו יורק המביאים לידי ביטוי את אופייה וקצבהּ הייחודי.[19] למעשה, רוב סרטיו של לומט צולמו בניו יורק והוא מעדיף להימנע מצילומים באולפנים בהוליווד. על אהבתו לעיר אמר: "המגוון של העיר, השכונות האתניות שבה, האמנות והפשע, התחכום והשחיתות, היופי והכיעור, כל אלה תורמים למה שמהווה את ההשראה לעשיית סרטים". לדידו, על מנת ליצור יש להתעמת עם המציאות בצורה היום–יומית שלה, ובהקשר זה "הוליווד היא ארץ הפנטזיות".[21]
לומט מעדיף לתת בסט הצילומים של סרטיו מקום רב לאלתור[19] והדבר בא לידי ביטוי גם בסרטו זה, כאשר חלק מהדיאלוגים לא היו חלק מהתסריט המקורי. בנוסף, הוא מרבה לעבוד עם שחקנים שלמדו את הטכניקה "שיטת המשחק" בה השחקנים מנסים לשעתק את המצב הרגשי בו נתונה הדמות אותה הם מגלמים במאמץ ליצור הופעה מציאותית כמה שיותר. אל פצ'ינו שמגלם את התפקיד הראשי ב"אחר צהריים של פורענות" הוא תלמיד של לי סטרסברג, שהגה את טכניקת המשחק הזו. בנוסף, פאצ'ינו החל את הקריירה שלו כאמן סטנד־אפ, וחיבתו לכך באה לידי ביטוי בסרט.[22]
"אחר צהריים של פורענות" נחשב לנקודת מפנה חיובית בקריירה של פאצ'ינו,[23] ואף הוא עצמו התייחס אליו כנקודת שיא בקריירה שלו כאשר בריאיון למגזין פלייבוי סיפר כי כאשר נשאל במסיבת עיתונאים האם לדעתו יעשה אי־פעם סרט טוב יותר מ"אחר צהריים של פורענות", ענה בפשטות: "לא".[24] בפועל, כאשר הוצע לו התפקיד על ידי לומט הוא כמעט וסירב לו היות שהיה תשוש ומדוכא לאחר סיום צילומי הסרט "הסנדק חלק שני", שבמהלכו אף אושפז בבית חולים.[25] הוא חזר בו לאחר שהתפקיד הוצע לדסטין הופמן.[9]
תגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירועים המוצגים ב"אחר צהריים של פורענות" התרחשו בתקופה בה הייתה בארצות הברית התנגדות עזה למלחמה בווייטנאם. הצהרותיו האנטי־ממסדיות של סאני והיותו יוצא צבא ביסקסואל שלחם בווייטנאם בלטו על רקע הלך הרוח באותה התקופה בארצות הברית.[26]
לאחר יציאת הסרט לאקרנים הוא זכה לתגובות אוהדות רבות. מבקר הקולנוע הבכיר של הניו יורק טיימס, וינסנט קנבי, כינה אותו "סרטו הניו יורקי הראוותני והמדויק ביותר של סידני לומט", ושיבח את "אפיון הדמויות המבריק" של כל צוות השחקנים.[27] רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע של "השיקגו סאן טיימס" תיאר את סאני כ"אחת מדמויות הקולנוע המודרני המעניינות ביותר" והעניק לסרט שלושה כוכבים וחצי מתוך ארבעה.[28]
גם שנים רבות לאחר מכן המשיך הסרט לקבל ביקורות חיוביות: כריסטופר נול, מבקר קולנוע ובלוגר באתר "יאהו!" כתב על הסרט כי "הוא לוכד בצורה מושלמת את רוח הזמן של שנות ה־70 המוקדמות, תקופה שבה האופטימיות גירדה את הקרקעית" ושיבח את וויטוביץ'.[29] גם כותב המאמר עליו התבסס הסרט שיבח את הביצוע הקולנועי ואמר כי הוא שומר על הרוח העיתונאית של הסיפור, ומציג אותו באופן "חזק ובעל קצב מהיר, ללא מחשבות עמוקות על החיים והרהורים".[4]
בעקבות חריגותו יחסית לתקופה הוא דורג במקום השני ברשימת "עשרת סרטי השוד הטובים ביותר אי־פעם" של מגזין Movie Magic הבריטי.[26] בנוסף, הוא דורג במקום ה־443 בקרב רשימת "500 הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים" שערך מגזין Empire ב־2008. מגזין Vrij Nederland הוותיק דירג את סצנת השוד בסרט כשלישית הטובה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אחרי "בייבי אריזונה" (1987) ו"היט" (1995).[30] הציטוט "אטיקה! אטיקה!" הגיע למקום ה־86 ברשימת 100 הציטוטים האהובים שהכין מכון הסרטים האמריקאי, ולמקום ה־70 ברשימת "מאה שנים... מאה מותחנים" שהכין המכון לרגל 100 שנות קולנוע אמריקאי.[31] בנוסף, ב־2006 ערך מגזין Premiere את רשימת "100 ההופעות הקולנועיות הגדולות של כל הזמנים" ודירג את דמותו של סאני על ידי אל פצ'ינו במקום הרביעי.
התייחסויות ומחוות בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התייחסויות רבות לסרט נעשו בסרטים אחרים ובסדרות טלוויזיה, לרבות התייחסויות מפורשות ומרומזות, ופרודיות, חיקויים של הסצנות וסרטים החוקרים את סיפור הסרט ומחוות אחרות. סצנת צעקתו של סאני "אטיקה! אטיקה!", בהתייחסותו למהומות בית הכלא באטיקה, היא סצנה זכורה במיוחד והיא צוטטה רבות.
התייחסויות בולטות בצורת ציטוטים או חיקויים של סצנות מהסרט נעשו ב"ספיד", "שגעון המוזיקה", "משפחת סימפסון", "דוגמה" ו"השוטר הטוב", וקריאות "אטיקה!" צולמו גם בסדרות "בנות גילמור", "האוס", "דירת המצוירים" ו"המשרד". בסדרות רבות נקראו פרקים על שם הסרט או התייחסות לשמו, כגון "קרובים רחוקים מאוד", "ספין סיטי", "תהרוג אותי וזהו", "הפמליה", "קסם של הורים", "אריזה משפחתית" ו"עלילות טייני טון".[32]
סרטים דוקומנטריים אחדים נעשו על "אחר צהריים של פורענות" או התייחסו אליו בחקירתם את האירועים. הבולט שבהם היה הסרט ההולנדי "מבוסס על סיפור אמיתי" (2004), בבימויו של וולטר סטוקמן. הסרט בחן את היכרותם של אזרחי ניו יורק עם "אחר צהריים של פורענות" והאירוע המקורי. בנוסף, נעשתה השוואה בין פרטי האירוע במציאות לאלה המופיעים בסרט תוך כדי ראיונות עם ג'ון וויטוביץ' לאחר שהשתחרר מהכלא ועם אחרים שלקחו חלק באירוע.[33]
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסי אוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אחר צהריים של פורענות" זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר (פרנק פירסון) ובנוסף היה מועמד בקטגוריות הבאות:
| קטגוריה | מועמד |
|---|---|
| פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר | "אחר צהריים של פורענות" |
| פרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר | סידני לומט |
| פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר | אל פצ'ינו |
| פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר | כריס סרנדון |
| פרס אוסקר לעריכה הטובה ביותר | דדה אלן |
פרסי גלובוס הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט היה מועמד בשבע קטגוריות בפרס גלובוס הזהב, ללא זכייה:
| קטגוריה | מועמד |
|---|---|
| סרט הקולנוע הטוב ביותר – דרמה | "אחר צהריים של פורענות" |
| הבמאי הטוב ביותר – סרט קולנוע | סידני לומט |
| שחקן הקולנוע הטוב ביותר – דרמה | אל פצ'ינו |
| התסריט הטוב ביותר – סרט קולנוע | פרנק פירסון |
| שחקן המשנה הטוב ביותר – סרט קולנוע | צ'ארלס דאונינג |
| שחקן המשנה הטוב ביותר – סרט קולנוע | ג'ון קאזאלה |
| הופעת הבכורה הקולנועית הטובה ביותר – גבר | כריס סרנדון |
פרסים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף, זכה הסרט בפרסים הבאים:
- פרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר (אל פצ'ינו)
- פרס גילדת הכותבים בארצות הברית לדרמה הטובה ביותר שנכתבה עבור סרט קולנוע (פרנק פירסון)
- פרס NBR[34] לשחקן המשנה הטוב ביותר (צ'ארלס דאונינג)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אחר צהריים של פורענות", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"אחר צהריים של פורענות", באתר נטפליקס
"אחר צהריים של פורענות", באתר AllMovie (באנגלית)
"אחר צהריים של פורענות", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"אחר צהריים של פורענות", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "אחר צהריים של פורענות", באתר Metacritic (באנגלית)
- "אחר צהריים של פורענות", באתר אידיבי
"אחר צהריים של פורענות", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
"אחר צהריים של פורענות", קדימון הסרט באתר יוטיוב- "אחר צהריים של פורענות" – לקריאת התסריט (טיוטה אחרונה)
- תצלום של גיליון העיתון Jump Cut המציג תמונה ממעצרו של ג'ון וויטוביץ', 24 באוגוסט 1972
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Box Office Mojo
- ^ Mark J. Miller, "Charm City North", January 2, 2006
- ^ 1 2 3 4 P.F. Kluge and Thomas Moore, "The Boys in the Bank",Life, September 22, 1972, Vol. 73,12.
- ^ 1 2 Nina Rayburn Dec, "Magazine Articles Make It to the Big Screen", New York Review of Magazines, January 11, 2006
- ^ Bank robber wins parole
- ^ History of Gay Bars in New York City, “A Blighted ‘Affair’ Led To Bank Holdup”, the New York Times, August 24, 1972
- ^ באנגלית: Avenue P / East 3rd Street, Gravesend, Brooklyn
- ^ Paul Meskil, "An Insider is Sought in Bank Holdup". Daily News, August 24, 1972
- ^ 1 2 3 4 5 Dog Day Afternoon, IMDb
- ^ לצפייה בתמונה של אליזבת' עדן
- ^ Liz Eden (Ernest Aron) Papers, Lesbian, Gay, Bisexual & Transgender Center, December 17, 2003
- ^ Real Dog Day hero tells his story, Jump Cut, no. 15, 1977, pp. 31-32
- ^ במקור מן הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק 15 פסוק 13. התרגום לעיל על-פי פרנץ דליטש
- ^ כך על-פי הביוגרפיה של אל פצ'ינו.
- ^ Sidney Lumet, "Dog Day Afternoon, feature commentary"
- ^ באנגלית: Amoreena, מתוך האלבום Tumbleweed Connection שיצא בשנת 1970.
- ^ Soundtracks for Dog Day Afternoon, IMDb
- ^ Cynthia Blair, 1975: "Dog Day Afternoon" Filmed in Brooklyn, Newsday
- ^ 1 2 3 Thomson Gale, "Sidney Lumet - Encyclopedia of World Biography"', 2004
- ^ Awards for Sidney Lumet, IMDb
- ^ Joanna E. Rapf, "Sidney Lumet: Interviews", Univ. Press of Mississippi, 2006
- ^ סיימון הטנסטון, Pacino's way, גרדיאן, 3 בדצמבר 2004
- ^ נעם בוקסבאום, עכבר העיר אונליין, אל פאצ'ינו לא מזיע, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2007.
- ^ Lawrence Grobel, "AL PACINO: 20Q", Playboy
- ^ "AL PACINO: PLAYBOY INTERVIEW", Playboy, 12/1979
- ^ 1 2 10 Best Heist Movies Ever, Movie Magic
- ^ Vincent Camby, "Screen: Lumet's Dog Day Afternoon", The New York Times, September 22, 1975
- ^ Roger Ebert, "Dog Day Afternoon", the Chicago Sun-Times, January 1, 1975
- ^ Christopher Null, "Dog Day Afternoon Reviews", Rotten Tomatoes
- ^ Max Porcelijn, "The 5 Best Bank Robberies in Film History", Vrij Nederland, pp. 96-97, April 26, 2008
- ^ 100 Years...100 Thrills, AFI, June 13, 2001
- ^ Movie connections for Dog Day Afternoon, IMDb
- ^ "מבוסס על סיפור אמיתי" באתר "הבמה".
- ^ National Board of Review of Motion Pictures
