אחרי מות, קדושים אמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה שלפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו. הביטוי נוצר מסמיכותן של שלוש פרשות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור. אפשר לפרש אמירה זו כנשענת על אותו טעם של מורא מפני המוות ומפני רוחות המתים[1].

אפשרות אחרת לקריאת הפתגם היא בדרך אירונית: אחרי המוות, גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק ואין מדברים בו סרה.

מנדלי מוכר ספרים כתב על מנהג זה:

היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות.

מנדלי מוכר ספרים, בימים ההם, פתיחתא, פרק ה

פתגם דומה בלטינית: ”De mortuis nil nisi bene” ("על המתים אל תשמיע אלא שבחים") ,או, ”De mortuis aut bene aut nihil” ("על אודות מתים – או בחסד או לא כלום"). לפתגם הלטיני קדם פתגם יווני דומה, המופיע בספרו של דיוגנס לארטיוס, "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים".

היהדות רואה מצווה בהספד המת, ואמירת שבחים לאחר מותו, אך כתוב בהלכה[2] ובספרי הקבלה שאין לשבח את המת יותר מדי, משום שהנשמה מתייסרת בשמיים, בשומעה שבחים שלא מגיעים לה.

מצווה גדולה להספיד על המת כראוי, ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו - גורם רעה לעצמו ולמת

יש השוללים נורמה זו, ומציבים מולה את הדבקות באמת. גישה זו מופיעה בדברי וולטר:

”On doit des égards aux vivants; on ne doit aux morts que la vérité”

”יש להתחשב ברגשותיהם של בני אדם חיים; כלפי המתים מחייבת אותנו האמת לבדה.”

דוגמה להתנגדות לנורמה מצויה גם בדברים של יוסי ביילין לאחר מותו של בנימין בן-אליעזר. ביילין אמר, בין היתר, "אני לא מוכן להצטרף לאחרי מות קדושים, בעיני הוא היה הפוליטיקאי הכוחני, הדורסני, הוא היה הפוליטיקאי שלא היה צריך להיות מועמד של מפלגה כמו מפלגת העבודה לנשיאות"[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האקדמיה ללשון העברית, לשוננו לעם, כרכים 34–35, עמוד 207, המזכרות המדעית של האכדמיה ללשון העברית., 1982
  2. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, שדמ, א.
  3. ^ אתר למנויים בלבד נורית רוט, ההספד שהדהים את הצופים: צפו ביוסי ביילין מדבר על פואד, באתר TheMarker‏, 29 באוגוסט 2016
ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.