אחרי מות, קדושים אמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה לפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו. הביטוי נוצר משמותיהן של שלוש פרשות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור.

אפשרות אחרת לקריאת הפתגם היא בדרך אירונית: אחרי המוות, פתאום גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק.

מנדלי מוכר ספרים כתב על מנהג זה:

היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות.

– מנדלי מוכר ספרים, בימים ההם, פתיחתא, פרק ה

פתגם ברוח זו בלטינית:


"De mortuis nil nisi bene" ("על המתים אל תשמיע אלא שבחים")

או

"De mortuis aut bene aut nihil"("על אודות מתים - או בחסד או לא כלום").

קדם לפתגם הלטיני פתגם יווני דומה, המופיע בספרו של דיוגנס לארטיוס, "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים".

היהדות רואה מצווה בהספד המת, ואמירת שבחים לאחר מותו, אך כתוב בהלכה[1] ובספרי הקבלה שאין לשבח את המת יותר מדי, משום שהנשמה מתייסרת בשמיים, בשומעה שבחים שלא מגיעים לה.

יש השוללים נורמה זו, ומציבים מולה את הדבקות באמת. גישה זו מופיעה בדברי וולטר: "יש להתחשב ברגשותיהם של בני אדם חיים; כלפי המתים מחייבת אותנו האמת לבדה":

"On doit des égards aux vivants; on ne doit aux morts que la vérité"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, שדמ, א.
Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.