אטיין השני, רוזן בלואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חותם אטיין השני (1089)

אטיין השני, רוזן בלואהצרפתית: Étienne II de Blois;‏ 1045 - 19 במאי 1102) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון.

אטיין השני היה בנם של תאובאלד השלישי, רוזן בלואה (שבעמק הלואר בצרפת) ושל גארסין דו מיין. בערך ב-1080 הוא נשא לאישה בעיר שארטר את אדלה מנורמנדי, בתו של ויליאם הראשון, מלך אנגליה.

עם קריאת האפיפיור אורבנוס השני לאצילי אירופה להתגייס למסע צלב נגד הסלג'וקים (27 בנובמבר 1095), הצטרף אטיין השני לכוחות שיצאו לדרך בסתיו של 1096. הוא פיקד על חלק מהכוח הצרפתי ביחד עם רובר השני מנורמנדי, וחנה בחורף בדרום איטליה. ב-14 במאי 1097 הוא נפגש בקונסטנטינופול עם מנהיגי מסע הצלב האחרים.

איש לא היה בטוח איזה תפקיד ימלא אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזאנטית במסע הצלב. הצלבנים ציפו כי ייקח לידיו את הפיקוד הראשי, אך הוא התחמק בטענה שעליו להישאר בעיר הבירה. הוא דרש מן הצלבנים שיישבעו לו שבועת אמונים פיאודלית, והבטחה בשבועה שיקבל לידיו כל שעל אדמה שייכבש מידי המוסלמים. אטיין השני, כמו מנהיגים אחרים של מסע הצלב, הסכים לתנאים אלה ונשבע אמונים לקיסר כווסאל, אך אחרים, ובהם גוטפריד מבויון, טנקרד, נסיך הגליל, ורמון הרביעי, רוזן טולוז, הערימו קשיים.

לבסוף, נשלחו הכוחות כל אחד בנפרד באוניות שחצו את מצר הבוספורוס, וביוני 1097 התרכזו מול ניקאה וכבשו אותה מידי הסלג'וקים. אטיין השני היווה חלק מכוח זה, בפיקודו של בוהמון (לימים בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה), אשר כלל נורמנים מאיטליה ומצרפת ושעליו נמנה גם רובר מפלנדריה.

באביב 1098 נבחר אטיין השני למפקד הראשי של כוחות הצלבנים, אך בגלל קשיי המצור הממושך על אנטיוכיה, ואולי גם בשל מצב בריאותו הרופף, שב לצרפת כדי להימלט ממה שחשב למוות בטוח. לרוע מזלו הצלבנים הצליחו לכבוש את אנטיוכיה (2 ביוני 1098) ואת ירושלים (15 ביולי 1099) - מה שפגע במוניטין שלו.

אשתו אדלה, שנפגעה מהתנהגותו זו, שכנעה אותו לשוב לארץ הקודש. מאוחר יותר ב-1099 האפיפיור פסקליס השני איים לנדות את האצילים שלא מילאו את שבועתם לצאת למסע הצלב ואת אלה ששבו לארצותיהם מבלי להגיע לירושלים, ובהם אטיין השני.

באביב 1101 הוא יצא לארץ ישראל בחברת אצילים אחרים, וב-19 במאי 1102 נהרג בקרב רמלה. אף נפוצו שמועות כי נפל בידי המוסלמים, ואלה ערפו את ראשו. מכתביו מלאי ההתלהבות מארץ ישראל לאשתו אדלה מהווים מקור חשוב בדבר השתלשלות המאורעות של מסע הצלב הראשון.