איאס (סופוקלס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
איאס
Αἴαντος
התאבדותו של איאס. כד חרס, משנת 400–450 לפני"הס
התאבדותו של איאס. כד חרס, משנת 400–450 לפני"הס
כתיבה סופוקלס
דמויות אתנה
אודיסאוס
איאס
אגממנון
מנלאוס (מלך ספרטה)
שליח
טקמסה (פילגשתו של איאס)
טאוקרוס (ידידו של איאס)
סוגה טרגדיה יוונית
הצגת בכורה 442 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה יוונית עתיקה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איאסיוונית עתיקה: "Αἴαντος") היא אחת משבע הטרגדיות אשר שרדו לאורך השנים, מידי המחזאי האתונאי, סופוקלס, בן המאה ה-5 לפנה"ס. המחזה דן על סיבת מותו של הלוחם איאס לאחר האירועים המתוארים באיליאדה מאת הומרוס, אומנם זמן קצר לפני נפילת של הקריה טרויה. איאס הוא מחזה של סופוקלס העוסק בגיבור איאס המוזכרת באודיסיאה מאת הומרוס[1]. המחזה איאס ממחיז את התנהלותו של איאס לאחר שהוא מבין כי אודיסאוס זכה בכלי הנשק של אכילס על אף שכולם ידעו כי כלי הנשק האלו היו אמורים להיות שייכים לו. המחזה מחזק את הפער בין הערכים הישנים, הקוד ההירואי (איאס) לבין הערכים החדשים שצמחו ביוון, התחמן (אודיסאוס).

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המחזה אתנה סימאה את עיניו של איאס ובמקום לרצוח את אגממנון, אודיסאוס ומנלאוס, הוא פונה לשחוט את הצאן והמרעה. אודיסאוס מנסה לעקוב אחר איאס ולהבין אם מה ששמע כי הוא עושה אכן אמיתי. אתנה פונה אל איאס ושואלת אותו לאן הוא ממהר כל כך. אודיסאוס מספר לה על השיגעון שחטף איאס ואתנה השמחה, מתגאה במעשיה ומציע לאודיסאוס לבוא לראות איתה את "התיאטרון" אותו היא עצמה יצרה. אודיסאוס נרתע מהרעיון ואתנה מנסה להרגיע אותו, קוראת לאיאס. אודיסאוס נלחץ ובורח משם.

בשלב מסוים איאס פוקח את עיניו ומבין כי הוא נכשל במטרתו ובמקום הביא על עצמו בושה. חסר מוצא מהבושה, הוא מחליט להתאבד, מכין את האנשים סביבו ליום המחר, אחרי מותו. טקמסה, שבוית מלחמה שהפכה לפילגש של איאס פותחת בנאום ומתחננת לפניו לא למות. דואגת לעתידה ולעתיד הבן שלה אשר נולד מאיאס. איאס יוצא מבית, כביכול משוכנע מדברי טקמסה, פונה לקבור את החרב אשר קיבל מהקטור. התאבדות הקרבה נרמזה בידי הנביא קלחס, כאשר הוא מזהיר את הקהל כי אם איאס יצא היום מצריפו הוא ימות אך אם הוא יישאר בצריף במהלך היום, יוותר בחיים.

איאס נואם את נאומו האחרון וקורא לנקמה בבני אטראוס בפרט ובצבא יוון בכלל. הוא מקווה שאחיו ימצא אותו ולא אויביו (בני אטראוס). טקמסה ואחיו של איאס יוצאים לחפש את איאס. הוא נמצא על החול מת. מנלאוס מגיע ומורה לא לקברו את גופתו של איאס. עתה נפתח דיון האם מגיע לאיאס קבורה הולמת או לא. הטיעונים השונים עולים ולבסוף אודיסאוס מגיע ומחליט בהחלטה אצילית כי לאיאס מגיעה קבורה הולמת כי "אויב יכול להפוך לידיד". הוא מצהיר על ידידותו כלפי טאוקרוס ומסכים לא לקבור את איאס לבל ירגז המת על כך שאויבו נגע בו.

מה מותר להציג על הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון היווני עסק רבות בשאלה, עד כמה מציאותיים האירועים אשר מוצגים על בימת התיאטרון? היכן עובר הגבול בין מציאות לדמיון? האם שחקן שמשחק משוגע הוא משוגע? מסיבה זו, התיאטרון היווני הציב כללים ברורים של מה מותר להציג על הבמה ומה אסור. אחד מבין האיסורים הוא המחזה של רצח. לפיכך אין הקהל עד למעשי איאס. לא כיוון שהם התרחשו במאהל ויש קשיים תיאטרליים, כי אז ניתן היה להיעזר במריצה, היוצאת מהאהל אל הקהל, אלא בגלל שמדובר בהפרת הכללים התיאטרלים. כדי להימנע מכך, אודיסאוס מספר לקהל על מה שהוא רואה במאהל.

הפרולוג והתערבות האלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מתחילת המחזה שלשת צירי בימת התיאטרון מופיעים על הבימה. מצד אחד הציר פנימי-חיצוני, הציר בו נמצא איאס, בתוך המאהל, רוצח את הצאן והבקר. הציר המאוזן עליו חיים בני האדם והציר המאונך בו נמצאים האלים, במקרה שלנו אתנה ויכולים לרדת גם לציר המאוזן. זו תפיסה מרחבית ארכאית לפיה בני האדם נמצאים מטה והאלים למעלה, רואים הכל. יש יחס הפוך בין חשיבות האירועים וכמותם על הצירים שכן רוב האירועים מתרחשים בציר המאוזן אולם ההחלטות החשובות מתרחשות על הציר המאונך. כך נוצרת אירוניה וההנאה עבור הקהל אשר רואה את האירועים מכלל הצירים, בניגוד לדמויות על הבמה. כאשר האלים מתערבים בחיי האדם, בין היתר באמצעות ירידה מציר האנכי לציר המאוזן, נרמז לקהל כי עומדת להתרחש טרגדיה. אתנה נמצאת על הציר המאוזן ולכן הקהל אינו יכול לזהות אותה. היא מציגה את עצמה בשמה לפני אדיסאוס, הפרוג'ס ("בן טיפוחים") שלה.

מוטיב העיוורון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרגדיה במחזה מתרחשת לדמות בגלל מחסור בידע. האדם חושב כי יש בידיו את הידע הדרוש להחליט החלטה, אך בטרגדיה, תמיד נרמז כי חסר לו איזה שהוא חלקיק קטן אשר משנה את כל התמונה והשתלשלות האירועים. זה למעשה, מה שמבדיל את האדם מהציר המאונך לציר המאוזן. הם לעולם לא יכלו לדעת הכל, בניגוד לאלים. זה הוא הפער, בלתי ניתן לגישור בין בני התמותה לאלים וכן ממחיש את חוסר האונים של האדם בולם הזה. מצד שני מוטיב העיוורון מזכיר מיד לקהל את תפקידו. המילה "תיאטרון" ביוונית (θέατρον) נגזרת מהפועל "אני רואה" (ὁράω) שמתקשר לפועל לדעת ומשמעותה המקום ממנו רואים.

כבר בתחילת המחזה מופיע מוטיב העיוורון. איאס חושב שהוא הורג את אודיסאוס ובני אטיראס אבל אתנה עיוורה אותו. אודיסאוס מספר לקהל כי איאס מתנהג כעיוור והעיוורון נתפס כפועלת שיגעון. שנית, אודיסאוס מגיע למאהל ואתנה פונה אליו אומרת לו כי היא רואה שהוא פונה למאהל של איאס. היא שואלת אותו מה הוא בא לראות, למרות שהיא יודעת את התשובה. אודיסאוס עונה לה ומספר על התנהלות איאס. שלישית, אתנה מציג לאודיסאוס לראות את התיאטרון שהיא יצרה. כאן כבר אנו רואים מיז-אנ-אבים (תיאטרון בתוך תיאטרון), אנו הקהל רואים מחזה ואתנה רואה בעצמה את המחזה.

הפער בין האדם לאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפער בין האלים לבני האדם מתחזק כאשר אתנה מציג לאודיסאוס לראות את מעשי איאס (השחקן) ואודיסאוס מסרב. מבחינתה של אתנה, היא מציע לאודיסאוס להנאות משיגעון איאס (להפוך לצופה). היא תדאג שלא יזהה את אודיסאוס ותראה לו מה קורה לאדם החוטא בהיבריס, חצית גבול. איאס שכח את נחיתות של האדם כאשר דחה את הצעתה של אתנה לסיוע בעת הקרב. ההיבריס של איאס נרמזת במספר מקומות בעלילה, למשל אביו מאחל לו להצליח בעזרת האלים במלחמה ואיאס עונה לו. למעשה, אתנה רוצה לחזק את הטיעון כי הציר האנכי הוא הציר המרכזי בחיים, ואם אודיסאוס יהיה בסדר עם האלים (כלומר עם אתנה) יהיה לו טוב.

מצד אחד אתנה מדגישה את הקשר בין ראיה לכוח, ובין כוח להנאה. מצד שני, אומנם אודיסאוס אמור להנאות בצפייה על אויבו הסובל אך מצד שלישי, כאשר אתה הציעה לו לצפות באיאס וללעוג לו, היא למעשה מציעה לו "לעלות למעלה", אל הציר שלה ולבצע היבריס. אודיסאוס אינו מבין את עניין ההיבריס, אלא רק שהוא ואיאס נמצאים על אותו ציר ומה שקרה לאיאס יכול לקרות לו כי הציר היחיד שקיים לבני האדם הם הצירים התחתונים ולא העליונים.”אבל אני חומל עליו במפלתו למרות שהוא אויבי, כי הוא רתום לאשליה ההרסנית. איני חושב עליו יותר משעלי, אני רואה שאנו, אלה החיים, איננו אלא מין רוחות או צל קלוש” (תרגום שבתאי) לא ניתן לגשר על הפער בין הצירים העליונים לתחתונים ולכן מה שחשוב הוא הקשר בין בני האדם כנגד האלים. לפיכך אודיסאוס יוצא נגד התפיסה הממוסדת של השמחה לאידו של האויב.

אתנה מצידה מציעה לאודיסאוס לבצע היבריס, היא כלל לא חושבת על התוצאות שעלולות להיגרם בעקבות היבריס זה. נניח אם היה אל נוקם באודיסאוס על ההיבריס שלו. בנוסף, אתנה אינה מבטיחה לעזור לאודיסאוס במקרה והיפגע מהיבריס זה, ממש כפי שקרה בסיפור משפט פאריס. פאריס בחר באפרודיטה כ"יפה מכולן" וזכה בתמורה בהלנה אבל הבחירה הזו הובילה אותו לבצע היבריס, כי המתנה שנתנה לו אפרודיטה הייתה האישה היפה ביותר, שבמקרה הייתה נשואה למנלאוס.

ראייה אחרי עיוורון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיגעון הוא זמני וחלק מתהליך התפכחות הוא ההבנה העצמית של איאס שהוא היה בשיגעון. בסוף תהליך ההתפכחות, האדם נמצא במצב נורא יותר מהשיגעון כי האדם מבין שאחרים ראו אותו במצב זה. לאחר השפלה כזו מעיד איאס בעצמו שאינו יכול עוד להמשיך לחיות. הטיעון של איאס מדגיש עוד יותר את ההומניות של אודיסיאוס, שבחר לא להשתתף בהשפלה הפומבית של איאס ולצאת כנגד הקוד היווני, לשמחה לאיד.

הקוד ההירואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדוע איאס מתאבד? כי הקוד ההירואי מעמיד את כבוד בראש הערכים של האדם. כדי שאיאס יפסיק את הבושה הוא חייב להתאבד. שוב אנו רואים את חוסר האונים של האדם. זה הקוד המאפיין את אכילס (עקשן) ומה שאינו מאפיין את אודיסאוס (תחבולתי). איאס מודע לכך שאם הוא יתאבד הוא יגרום לסבל רב למשפחה שלו, אך כגיבור טראגי עקשן שאינו מוכן למחול על כבודו, הוא לא חוזר בו מהחלטתו.

מימד הזמן במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאומו של איאס : משמעות הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מותו איאס נושא נאום פילוסופי. המסקנה שאיאס מסיק זהה לזו שלפיה אודיסאוס פועל בעולם. איאס מבין כי בני האדם הם הפכפכים, חסרי אמון, לא בגלל שהם רעים אלא בגלל ציר הזמן. הזמן משנה את בני האדם ואנשים רעים לך הופכים להיות טובים ולהפך. הבעיה היא שעד שהאיאס הגיע להבנה זו הוא כבר חווה השפלה כבדה שממנה לא היה יכול לברוח.

איאס טוען כי הזמן יוצר היפוך בין מה שנסתר למה שנגלה כלומר, יש רובד נסתר ביחסים בין בני אדם, שבסופו של דבר נחשף. לכן האדם מתנהל בעולם עם ידע מוגבל מאוד לגביו. לכן איאס אומר ” אני, מכל מקום, ברגע זה מבין שאת אויבנו יש לשנוא מתוך שקול שנתידד עוד, ואשר לידידי, אמציא לו עזר ושרות בידיעה שלא לעד יתמיד” (איאס, 678-682)[2] שתי דוגמאות ניתנות לרעיון זה. בסוף המחזה אודיסאוס מתייחס לאיאס כידיד ולא כאויב. ומנגד חרב הקטור שנתנה מתנה בידי ידידי היא זו שהביאה למותו של איאס.

עולם הערכים החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

איאס בנאומו מדגיש את עולם הערכים החדש המבוסס על גמישות. איאס מבין שאי אפשר לסמוך על בני האדם כי היחסים עמם הם תמיד משתנים ולשינוי זה הוא אינו מסוגל להסתגל. אודיסאוס שהוא הפכפך, גמיש, מסוגל לחיות עם עולם הערכים החדשים הזה והופך מגיבור של "מדרגה ג'" בסיפור הומרוס לגיבור של המלחמה. הרי, אודיסאוס כלל לא רצה לצאת למלחמה, אך הוא תפקד בה בצורה הטובה ביותר ובסופו של דבר הביא לסיומה. הגמישות שמאפיינת אותו חסרה ליתר הגיבורים הגדולים של האיליאדה.

המאבק הזה בין שני הערכים, הוא הבסיס לניגוד בין האודיסיה (שבה ערך ההישרדות הוא המעלה) כנגד אליאדה (ערך הכבוד) ומחזיר אותנו לתחילת העלילה. אחרי שאכילס מת, אמו ערכה משחקים לזכרו ואחד הפרסים היה כלי הנשק של אכילס. מי שאמור היה לקבלם היה צריך להיות הגיבור השני בחשיבותו במחנה היוונים. באיליאדה יש עדויות ברורות לאיש, איאס שכן הוא זה שהקטור נלחם מולו. מנגד מי שקיבל בפועל את כלי הנשק היה אודיסאוס שמתאים לעלילת המיתוס כי אודיסאוס הביא לנפילת טרויה באמצעות תחבולת הסוס הטרויאני. במילים אחרות, אם הערך החשוב ביותר במלחמה הוא הניצחון, אזהי אודיסאוס הוא הראוי ביותר. אם הערך העליון הוא הגבורה, איאס היה ראוי להיחשב כממשיכו של אכילס. זהו מאבק בין ערכי הגבורה והיושר, לבין הערמומיות וההישרדות. במחזה ניתן להבחין בכך שהעולם ההירואי "הולך ומת" (אכילס, איאס), ובמקומו עולה עולם ערכים חדש, של ערמומיות, גמישות, סתגלנות ואף נכונות לשאת השפלה, כל אלו הם מאפיינים של אודיסאוס. אודיסאוס מוכן היה לקבל את החברה בעוד שאיאס היה מוכן להרוס אותה כדי לקבל את הצדק שמגיע לו. הנקודה המרכזית היא לא האם נעשה לו עוול או לא, אלא בהינתן שנעשה ליחיד עוול, מה הוא צריך לעשות למול החברה?

הקאירוס והנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלחס מנבא כי אם איאס ישרוד את היום הזה (יום המחזה), הוא ישרוד ליתר חייו אבל איאס לא יכול היה לשאת את ההשפלה אפילו יום אחד ולכן הוא משקר לטקמסה ויוצא להתאבד. זו לא רק החמצה להציל את חיו אלא גם משהו דטרמיניסטי שנובע מהאישיות של איאס. האישיות של איאס אינה מאפשרת לו לחיות בתוך העולם. אין פה שתי השקפות מנוגדות, אלא השקפה אחת ושתי דרכי התמודדות.

הדיון על קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליש המחזה הנותר מתרחש לאחר מותה של הדמות הראשית, רעיון שמחזק את התפיסה היוונית כי החיים אינם מסתיימים במוות אלא בקבורה כדי שהנשמה תוכל להגיע לממלכת המתים. לכן גיבורים מפחדים מאי קבורה הולמת וזו הסיבה מקווה איאס כי אחיו יהיה זה שימצא אותו. פרט לבעיית הקבורה, יש בעיה נוספת והיא טקמסה והבן שלה.

קתרזיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירה זו אנו רואים קתרזיס באמצעות ביטוי הכאב של איאס, "אי, אי".

תרגומים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איאס, סופקלס, תרגום בידי אהרן שבתאי
  • ‫ איאס, סופקלס, תרגום דרור אורון
  • סופוקלס, שבע הטרגדיות, תרגום שלמה דיקמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איאס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אודיסיאה י"א, שורות 543-560
  2. ^ תרגום אהרן שבתאי, עמ 63