איגרת אריסטיאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תלמי השני מדבר עם חלק מהמלומדים שתרגמו את התנ"ך. ציור של Jean-Baptiste de Champaigne, משנת 1672, ארמון ורסי

איגרת אַרִיסְטֵיאַס או איגרת אריסטיאס אל פילוקראטסיוונית: Επιστολή τοῦ Αριστέα) היא חיבור יהודי-הלניסטי פסאודונימי (מחברו לא ידוע, והוא מיוחס למחבר בדוי: "אריסטיאס"), אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה בשלהי תקופת בית שני, במאה השנייה לפנה"ס, וככזה היא נמנית עם "הספרים החיצוניים", הספרות היהודית מתקופת בית שני שלא נכנסה לקאנון המקראי[1]. החיבור מתאר מספר אירועים מתקופת תלמי השני פילדלפוס מלך מצרים, כמו את מעשה תרגום התורה (חמשת ספרי התורה) ליוונית הנקרא תרגום השבעים, את רשמי ביקורו של "אריסטיאס" בבית המקדש שבירושלים בהקשר לכך, ומספר אירועים נוספים מתקופתו. האיגרת היא האיזכור הקדום ביותר של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

שם החיבור וייחוסו לאריסטיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור נקרא כיום "איגרת אריסטיאס", אך למעשה כלל אין מדובר באיגרת, אלא בחיבור ספרותי שנכתב בצורה של איגרת, דבר שהיה מקובל בספרות היוונית. השם "איגרת אריסטיאס" החל להופיע רק בכתבי היד מהמאה ה-14 לספירה.‏[2] המקור לטעות הוא עובדות היותו כתוב כאיגרת, בגוף ראשון, המופנית לנמען מסוים (פילוקראטס). לפני כן היו שכינו אותו "חיבור אריסטיאס" או "ספר אריסטיאס", כפי שכינה אותו יוספוס פלביוס[3] .

אריסטיאס הוא שמו של המספר המופיע באיגרת, ולכאורה הוא גם מחברה. אולם, בהיותה חיבור פסאודונימי, יש להפריד בין דמותו של אריסטיאס כפי שהיא מופיעה באיגרת, לבין דמותו של המחבר אשר כתב אותה. חלק מהחוקרים מתייחסים אל מחבר האיגרת כ"פסאודו-אריסטיאס", ואחרים טוענים כי על מנת לדייק ראוי לכנותו "מחבר איגרת אריסטיאס", שכן דמותו של אריסטיאס היא בדויה בכל מקרה‏[4] הדעה הרווחת כיום במחקר היא כי מחבר איגרת אריסטיאס היה יהודי מאלכסנדריה, אשר בחר בדמות בדויה של מספר יווני משיקולים שונים, החל בכוונתו לשוות אמינות לסיפור וכלה במסר שרצה להעביר (ראו פירוט להלן ב"מטרת החיבור").

על פי הכתוב באיגרת, היה אריסטיאס יווני, אשר כיהן כאחד משרי החצר של תלמי השני פילדלפוס.‏[5] השם אריסטיאס הוא שם יווני, הוא מתואר כמאמין באלים היוונים ומתייחס ליהודים בלשון "הם" (פסוק ט"ז):

"והם יראים את האלוהים המשגיח על הכל ובורא הכל אשר אותו יראים גם כולנו אך אנו המלך קוראים לו אחרת (בשם) זיוס ודיוס"

כלומר, מתוכן האיגרת משתמע כי אריסטיאס עצמו לא היה יהודי‏[6] עם זאת, לאורך האיגרת בולט היחס החיובי ליהדות ולתורה. המחבר מקדיש מספר עמודים לתיאור מפורט של השולחן ושל שאר הכלים, שניתנו כמתנה מהמלך המצרי לבית המקדש (פסוק פ):

"ובכלל אין כלים בהדר ואמנות כאלה לא רק באוצרות מלכים כי אם גם בכל אוצרות אחרים כי לא מעטה דאגת המלך אוהב פאר שיהי נעשה יפה"

הוא מתפעל מאלעזר הכהן הגדול ושם בפיו דברים קשים נגד עבודה זרה (פסוק קל"ח):

" ומה אפשר לומר על האחרים על המצרים והדומים להם שטופי ההבלים המאמינים בחיות וברוב זוחלים ולהם הם עובדים ולהם הם מקריבים אם לחיים ואם למתים"

מעבר לכך, הוא אף מתייחס אל התורה כעדיפה על המיתולוגיה (פסוק שכ"ב):

"ואתה פילוקרטס (עתה) יש לך הסיפור כאשר הבטחתי: אחשוב כי תתענג על-הדברים האלה יותר מאשר על ספרי המיתולוגים: הלא טוב בעיניך ללמוד דברים המועילים לנפש..."

החוקר אביגדור צ'ריקובר מבטא בדבריו את הסתירה הקיימת בין דמות המחבר לדמותו של אריסטיאס המספר: "בעל איגרת אריסטיאס כותב יונית; הוא שם על פניו מסווה יוני; יחסו ליונים הוא יחס של כבוד ואהדה; ספרו מעיד על קרבתו לתרבות יון. מאידך גיסא, א"א (איגרת אריסטיאס) אינה אלא שיר הלל לתורת היהדות; המחבר מקדיש דפים מלאי התלהבות לתיאור ירושלים, בית המקדש והכהן הגדול; הוא רואה במצוות המעשיות את חומת הברזל, המבדילה בין ישראל לבין הגויים והשומרת על היהודים והיהדות. הכפילות הזאת של האווירה התרבותית בה נתון המחבר מהווה את הבעיה היסודית בחקירת הספר"‏[7].

זמן החיבור ומקומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן החיבור של איגרת אריסטיאס שנוי במחלוקת במחקר הספרות היהודית-הלניסטית בכלל ובחקר תרגום השבעים בפרט. בשל היעדר עדויות חד משמעיות לקביעת זמנה של איגרת אריסטיאס, חלוקות דעות החוקרים בנושא זה. ניתן לומר כי כיום ישנה הסכמה בין החוקרים על כך שהאיגרת נכתבה אחרי תקופתו של תלמי השני, אולם קיים עדיין ויכוח בשאלת זמן חיבורה המדויק‏[8] .

בהיותה חיבור פסאודונימי, השתדל מחברה של האיגרת ליצור רושם מוטעה לגבי הזמן האמיתי של חיבורו. מתוך הכתוב באיגרת משתמע כי נכתבה בסמוך לזמן התרחשות תרגום השבעים, וכי הדמויות המוזכרות בה כגון המלך תלמי השני פילדלפוס, דמטריוס מפלרום הממונה על אוצר הספרים המלכותי ואלעזר הכהן הגדול עדיין היו בחיים במועד כתיבתה.

אולם לאורכה של האיגרת מופיעים סימנים רבים לכך, שזמן כתיבתה אינו זהה לזמן התרגום עצמו, וכי למעשה נכתבה מאוחר יותר. כך למשל בפסוקים כ"ח וקח"ב מוזכרים "המלכים הללו", כלומר מדובר על מלכים ברבים ובזמן עבר, מה שממקם את זמן הכתיבה בהכרח, לכל המוקדם, תחת תלמי השלישי (246-222) או תלמי הרביעי (222/1-205)‏[9].

במחקר המודרני יש הסכמה נרחב למדי כי האיגרת נכתבה במאה השנייה לפנה"ס, בין אם בראשיתה, בין אם באחריתה. בין המאחרים את זמן חיבורה של האיגרת ניתן למנות את צ'ריקובר (המסתמך על ביקרמן)‏[10] ואת הוניגמן.‏[11]. על פי הוניגמן, התיארוך המשכנע ביותר הוא בין השנים 100 – 150 לפנה"ס‏[12]. לטענתה התאריך המאוחר ביותר (terminus ante quem) לכתיבת האיגרת הינו בסמוך לנפילת שלטון בית תלמי במצרים, שכן החיבור מלא אזכורים של מוסדות מתקופת מצרים התלמית, ואילו התאריך המוקדם ביותר (terminus post quem) אינו כה מובהק, ומסתמן כי ניתן לקבוע אותו בתחילת המאה השנייה לפנה"ס.

בין המקדימים את זמן חיבורה נמנים בין השאר רפפורט[13] וכהנא[14] , המתייחסים למציאות הפוליטית, המתוארת באיגרת, שאינה תואמת את המציאות שלאחר סופה של המאה השלישית לפנה"ס. לפי רפפורט, המצב, המתואר באיגרת, הוא המצב במאה השלישית לפנה"ס, לפני תקופת הממלכה הסלווקית, כאשר ארץ ישראל ומצרים הן בתחום ממלכה אחת. אילו נכתבה האיגרת מאוחר יותר, לטענתם, סביר שהייתה מכילה גם תעמולה אנטי סלווקית.

נראה כי כל העדויות מצביעות על כך, שמקום חיבור האיגרת היה אלכסנדריה. בחיבור מופיעה אידאולוגיה מלכותית תלמית, הקשורה לספריה באלכסנדריה, והמחבר מפגין בקיאות במונחים טכניים הקשורים למוסדות בלעדיים למצרים התלמית, בעוד שהתיאור של ירושלים הוא אידאליסטי וברובו דמיוני. מכאן ניתן להסיק כי המחבר הוא בעל היכרות טובה בהרבה עם אלכסנדריה מאשר עם ירושלים.‏[15]

מטרת החיבור וקהל הקוראים המיועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריאל רפפורט כותב כי: "כל חיבור בכלל, ופסאודונימי בפרט, קשור לצורך מסוים, למניע או למטרה, הנובעים מן 'הסיטואציה ההיסטורית של תקופתו'".‏[16] ישנה הסכמה בין החוקרים על העובדה, שמטרת האיגרת אינה רק יִדוּעַ פילוקרטאס בקורות תרגום השבעים, אך קיימת מחלוקת בדבר המטרות האחרות שעמדו בפני המחבר.

חוקרים רבים מתייחסים לכך, שהסיפור על תרגום התורה ליוונית מהווה עבור המחבר מסגרת להעברת מסריו: "הסופר השתמש בה באותה אגדה לא לשמה אלא לשם תכלית אחרת, לשם מסגרת שהכניס לתוכה הרצאה על עניינים אחרים"‏[17] . הוניגמן מציינת בצדק כי הרוב המכריע של הפסוקים באיגרת אינו עוסק במלאכת התרגום עצמה אלא בנושאים אחרים.‏[18] הדעה המקובלת במחקר כיום היא כי מחבר האיגרת ייעד אותה בראש ובראשונה לציבור היהודי בכלל, ולציבור היהודי המשׂכיל באלכסנדריה בפרט,‏[19] אם כי ישנם חוקרים החולקים על דעה זו.‏[20]

בעבר נהגו חוקרים רבים (וחלקם גם כיום) לראות באיגרת מעין כתב סנגוריה על היהדות או לחלופין, תעמולה המטיפה לתורת היהדות, ואלו מכוונים כלפי יוונים ולא כלפי יהודים. כך למשל טוען מנחם שטיין: "ברצותו לעשות את הרושם הדרוש שם המחבר את תהלת התורה בפי "יוני" משׂכיל והוא מדגיש את הערך הפילוסופי של התורה"‏[21]. אביגדור צ'ריקובר היה הראשון‏[22] לטעון כי דעה זו אינה מבוססת, וכי האיגרת נועדה בראש ובראשונה לקהל הקוראים היהודי. טענתו צברה תמיכה לאורך השנים, וכיום היא הטענה המקובלת, כאמור. הוא מציין כי בעת כתיבתה של האיגרת עוד לא הייתה ספרות אנטישמית יוונית ולכן: "כשם שעוד לא היה מוכשר הקרקע לסנגוריה במאה השנייה לפני הספירה, כן לא היה מוכשר גם לתעמולה רחבה לטובת היהדות בקרב הגויים..."‏[23] . כמו כן, הוא מזכיר את ההגזמה בתיאור האהדה של היוונים כלפי היהודים. כך למשל, המתנות הנשלחות לאלעזר הכהן הגדול הן היקרות ביותר (פסוק פ') ואילו עם סיום התרגום המלך נופל אפיים ארצה אל מול ספר התורה ובוכה מאושר (פסוקים קע"ז-קע"ח).

חוקרים אחרים ראו בהגזמה זו אפולוגטיקה למטרת שכנוע הקורא היווני בגדולתו של העם היהודי, אולם לפי צ'ריקובר היא מהווה תמיכה נוספת לרעיון שהאיגרת פונה לקורא היהודי, שכן הכבוד הניתן ליהודים הינו מוגזם ולא משכנע עבור הקהל היווני, ומטרת ההגזמה הינה לעודד את היהודים להחזיר ליוונים יחס חיובי באותו מטבע: "לקרב את היהודים ליוונים ולתרבותם – זוהי מטרתו של אריסטאס"‏[24] . מטרה זו מהווה גם הסבר לבחירה בדמות מספר יוונית – מתן שבחים לתורה וליהדות מפי מספר יהודי היה נתפס כמובן מאליו, בעוד שכאשר מקורם בפיו של יווני עשויה להיות להם ההשפעה הרצויה על הקורא היהודי לראות בעין חיובית יותר את היוונים ותרבותם. הוניגמן, לעומת זאת, טוענת כי לא בכך העניין, וכי הבחירה בדמות יוונית נועדה, בראש ובראשונה, להעניק בהירות ואמינות לסיפור. היא מדגישה את החשיבות שהעניק המחבר לעקביות בחיבור, ומפני שעל פי הסיפור היוזמה לעריכת התרגום באה מחצר המלך באלכסנדריה, איש חצר רשמי היה הדמות היחידה המתאימה.‏[25]

עם זאת, קיימת הסכמה בין שני החוקרים כי מטרת האיגרת היא לעודד את היהודים להפיק את המיטב משני העולמות – היהודי והיווני גם יחד. תרגום התורה ליוונית מהווה גשר מחבר, ולא מפריד בין העמים, והחיבור רצוף דוגמאות לשילוב ביניהם. כך למשל כוונתו של המלך היא להעניק לאלעזר הכהן הגדול שולחן "במידה כבירה" (פסוק נ"ב), אולם בסופו של דבר הוא מותאם לממדים הצנועים יותר שנקבעו לפי החוק היהודי (פסוקים נ"ד- נ"ח). כמו כן האידאל לדמות היהודי מגולם בדמויותיהם של שבעים ושניים הזקנים (פסוקים קב"א- קב"ב) ובדמותו של אלעזר הכהן הגדול עצמו (פסוק ג'), המגלמים כולם שילוב של חינוך יווני עם בקיאות ברזי היהדות.‏[26] נראה אם כן כי, לפחות לפי דעות מסוימות, האיגרת נושאת מסר הקורא ליהודים להשתלב ולהתקדם בחברה בה הם חיים, אך לא לוותר על זהותם היהודית, על האמונה ועל קיום המצוות.‏[27]

תוכן החיבור ופרקיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחה (פסוקים א'-ח')[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטיאס מספר לפילוקראטס אחיו על הסיבה לכתיבת האיגרת, והיא רצונו לספר לפילוקראטס "אוהב הדעת" על המשא ומתן שהיה לו עם אלעזר הכהן הגדול שבירושלים.

חלק א': המשא ומתן על מעשה התרגום היווני לתורה (פסוקים ט' –פ"ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמי השני פילדלפוס, שליט מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, שוכנע על ידי דמטריוס מפלרום, מנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, להעשיר את אוסף הספרייה על ידי תרגום התורה מעברית ליוונית. כהוכחה לרצונו הטוב כלפי היהודים, המלך הורה על שחרורם של יותר ממאה אלף שבויים יהודים. אנדריאס ואריסטיאס נשלחו אל אלעזר הכהן הגדול בירושלים כדי לבקש את עזרתו ביוזמה, ובידיהם מתנות רבות ויקרות ערך עבורו. תשובתו הייתה חיובית והוא הרכיב רשימה של שבעים ושניים זקנים שיעסקו במלאכת התרגום, שישה מכל אחד משנים עשר השבטים.

חלק ב': הליכתם של אנדריאס ואריסטאס לירושלים (פסוקים פ"ג-קע"א)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטיאס מתאר את העיר ירושלים, את בית המקדש, את הזקנים ואת אלעזר הכהן הגדול בהתפעלות רבה. כמו כן מסופר על שיחה שהתקיימה בין אלעזר הכהן הגדול לבין אריסטיאס ואנדריאס, בה העניק להם הסבר אלגורי לנושא האיסור על אכילת מאכלים מסוימים ביהדות, תוך הדגשת רעיון אחדות האלוהים.

חלק ג': ביאת הזקנים לאלכסנדריה והשאלות-תשובות שבשעת הסעודה (פסוקים קע"ב-ש')[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור הגעת שבעים ושניים הזקנים-המתרגמים אל המלך באלכסנדריה, ושל קבלת הפנים מלאת הכבוד אשר נערכת להם. במשך שבעה ימים רצופים ערך המלך סעודות, בהן התקיימו דיונים של שאלות ותשובות בינו לבין הזקנים.

חלק ד': מעשה התרגום וחזרתם של הזקנים לארץ ישראל (פסוקים ש"א-שכ"א)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום שבעיים ושניים ימים סיימו הזקנים את מלאכת התרגום, והוא הוקרא ליהודי אלכסנדריה. כולם שיבחו את התרגום ואף השמיעו דברי קללה המאיימים על מי שיעיז לשנות את הנוסח. לאחר מכן הוקרא התרגום גם בפני המלך, אשר התרשם מחוכמתו והתפלא שדברי התורה לא מוזכרים בספרות היוונית. שבעים ושניים הזקנים חוזרים לירושלים בכבוד גדול ועם מתנות רבות עבורם ועבור אלעזר הכהן הגדול.

סיום (פסוק שכ"ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בפתיחה, מסיים המחבר בפנייה לפילוקראטס "אוהב הדעת" ומבטיח כי יכתוב לו שוב בהמשך.

לשון החיבור וסגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגרת כתובה ביוונית המקובלת של התקופה, ללא השפעה נראית לעין של שׂפה שמית כלשהי. לעומת זאת, מורגשת השפעתו של הניב המשרדי של ממלכת תלמי בביטויים מסוימים, החוזרים ומופיעים בפפירוסים מאותה תקופה. בתיאור הנושאים המופשטים כגון הדיון בין המלך לזקנים, ניכר כי המחבר שולט גם ביוונית הספרותית יותר, ולא רק בצורה הרשמית העממית שהייתה נהוגה במצרים התלמית.

על פי צ'ריקובר, הבחירה לכתוב סיפור היסטורי במבנה של איגרת מעידה גם היא על השפעה מצד הספרות היוונית. בתקופה ההלניסטית ה"איגרות" היו סוגה ספרותית פופולארית. צ'ריקובר מזהה בחלקים שונים באיגרת הקבלה ליצירות ידועות בספרות היוונית‏[28] . כך למשל מסעם של אריסטאס ואנדריאס לירושלים (פסוקים פ"ג- ק"ב) מהווה איזכור לכתבי הומרוס, ואילו תיאור המשתה (פסוקים קפ"ב – קצ"ד) נתון גם הוא להשפעה מובהקת של רעיונות הפילוסופיה היוונית.

השתמרות החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד תרגום השבעים עצמו, איגרת אריסטיאס היא החיבור הארוך ביותר מבין החיבורים הקיימים של היהדות באלכסנדריה בתקופה התלמית, ויצירת הפרוזה השלמה ביותר מאלכסנדריה ששרדה בגרסתה המקורית. כמו כל יצירות הספרות היהודיות - הלניסטיות הקיימות (כולל תרגום השבעים עצמו), החיבור שרד בכנסייה הנוצרית[29] .

יצירות אלו שרדו הודות לתוכן היהודי שלהן, אשר בזכותו אנשי הכנסייה המשיכו להעתיקם, בעוד חיבורים הלניסטיים אחרים נשכחו כליל. בשל היותה של האיגרת מסמך המדגיש את קדושת התורה שאינה כתובה בעברית, היא היוותה חיבור בעל חשיבות עבור הדת הנוצרית. כמו כן, בהמשך תורגמה האיגרת לשפות אירופאיות מרכזיות כגון, איטלקית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ועוד. האיגרת תורגמה מספר פעמים גם לעברית.‏[30]

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רבי עזריה מן האדומים, הדרת זקנים, בתוך: מאור עיניים. (מהדורת דוד קאסעל, ווילנא, תרכ"ו 1866 (עמ' 27-69) באתר "ספרים google")
  • אברהם כהנא (עורך), בתוך: הספרים החיצונים : לתורה, לנביאים, לכתובים ושאר ספרים חיצונים, (כרך ב', ספר א'), ירושלים: הוצאת מקור, תש"ל-1970.
  • אליה שמואל הרטום, בתוך: הספרים החיצונים; מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, (כרך ד'), הוצאת יבנה, תל אביב תשכ"ג; תשכ"ט; תשמ"א 1980.
  • Robert Henry Charles (Ed.), The Letter Of Aristeas, Oxford: The Clarendon Press, 1913
  • André Pelletier, Lettre d'Aristée à Philocrate, Éditions du Cerf, 1962.‏
  • Moses Hadas, Aristeas to Philocrates: (letter of Aristeas), Ktav Pub. House, 1974.‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטיין, "בעל אגרת אריסטאס כסנגור של היהדות", בתוך: ציון - רבעון לחקר תולדות ישראל 1, תרצ"ו, עמ' 129-147.
  • אביגדור צ'ריקובר, "המצע האידאולוגי של אגרת אריסטיאס", בתוך: ספר דינבורג, בעריכת י' בער ואחרים, ירושלים תש"ט, עמ' 83 ואילך; נדפס גם באוסף מאמריו: היהודים בעולם היווני והרומי, ירושלים תשל"ד, עמ' 316 ואילך.
  • אוריאל רפפורט, "אימתי נתחברה איגרת-אריסטיאס?", בתוך: מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל 1, תש"ל, עמ' 37-50.
  • זאב משל, "אגרת אריסטיאס ותיארוך המנהרה "החשמונאית" בירושלים", בתוך: חידושים בחקר ירושלים ו (תשסא) 38-43.
  • ז'יל דוריבל, "על המקורות של תרגום השבעים לתורה", בתוך: בית מקרא 50, א (תשסה) 3-19.
  • ראובן בונפיל, "על יהודה וירושלים באיגרת אריסטיאס", בתוך: בית מקרא יז (תשלב) 131-142.
  • דורון מנדלס, "חוקת המלך" במגילת המקדש והמצע הרעיוני של הסימפוסיונים באגרת אריסטאס לפילוקרטס", בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ג (תשלט) 245-252.
  • Sylvie Honigman, The Septuagint and Homeric scholarship in Alexandria : a study in the narrative of the Letter of Aristeas, London : Routledge – 2003
  • Abraham Wasserstein and David Wasserstein, The Legend of the Septuagint; From Classical Antiquity to Today, Cambridge University Press, Cambridge 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם כהנא (עורך), בתוך: הספרים החיצונים : לתורה, לנביאים, לכתובים ושאר ספרים חיצונים, (כרך ב', ספר א'), ירושלים: הוצאת מקור, תש"ל-1970, עמ' 18
  2. ^ Sylvie Honigman, The Septuagint and Homeric Scholarship in Alexandria : A Study in the Narrative of the Letter of Aristeas. London: Routledge – 2003, p.1
  3. ^ כהנא, שם, עמ'1
  4. ^ Honigman, שם, עמ'2
  5. ^ כהנא, שם, עמ' 3
  6. ^ כהנא, שם, עמ' 4
  7. ^ אביגדור צ'ריקובר, המצע האידאולוגי של אגרת אריסטיאס, בתוך: היהודים בעולם היווני והרומי, ירושלים תשל"ד, עמ' 320
  8. ^ Abraham Wasserstein and David Wasserstein, The Legend of the Septuagint; From Classical Antiquity to Today, Cambridge University Press, Cambridge 2006 p.20.
  9. ^ Honigman, שם, עמ' 2
  10. ^ צ'ריקובר, שם, עמ' 317
  11. ^ Honigman, שם , עמ'11
  12. ^ Honigman, שם , עמ' 128
  13. ^ אוריאל רפפורט, אימתי נתחברה איגרת-אריסטיאס?, בתוך: מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל 1, תש"ל, עמ' 41-42
  14. ^ כהנא, שם, עמ' 5
  15. ^ Honigman, שם, עמ' 2
  16. ^ רפפורט, שם, עמ' 38
  17. ^ כהנא, שם, עמ' 10
  18. ^ Honigman, שם , עמ' 13
  19. ^ Honigman, שם, עמ' 29
  20. ^ Wasserstein and Wasserstein, שם, עמ'25
  21. ^ מנחם שטיין, בעל אגרת אריסטאס כסנגור של היהדות, בתוך: ציון - רבעון לחקר תולדות ישראל 1, תרצ"ו, עמ'135
  22. ^ Honigman, שם, עמ' 28
  23. ^ צ'ריקובר, שם, עמ' 318
  24. ^ צ'ריקובר, שם, עמ' 324
  25. ^ Honigman, שם, עמ' 70
  26. ^ Honigman, שם, עמ'19
  27. ^ צ'ריקובר, שם , עמ' 337
  28. ^ צ'ריקובר עמ' 320-321
  29. ^ Wasserstein and Wasserstein, שם, עמ'19
  30. ^ כהנא, שם, עמ'19