אידריס דבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשיא צ'אד, אידריס דבי

אידריס דבי איטנו (נולד בפאדה ב-1952) הוא נשיאה של צ'אד מאז שנת 1990 ומנהיג תנועת ההצלה הפטריוטית. הוא מוסלמי המשתייך לשבט בידיאת של העם הזגאווי. את השם "איטנו" הוסיף לשם משפחתו בשנת 2006.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבי הוא בנו של רועה. לאחר שסיים את לימודי בית הספר נרשם לבית הספר לקצינים בנדג'אמנה, משם נשלח לצרפת ושב לצ'אד רק ב-1976 כשברשותו רישיון טייס מקצועי. הוא נשאר נאמן לצבא ולנשיא פליקס מאלון עד להתמוטטות השלטון המרכזי ב-1979. דבי קשר את גורלו עם היסנה הברה, אחד המצביאים הצבאיים. שנה לאחר שהתמנה הברה לנשיאות הוא זכר לדבי חסד נעורים ומינה אותו לתפקיד רמטכ"ל הצבא. ב-1984 הצטיין דבי בחיסול הכוחות הפרו-לוביים במזרח צ'אד, ונשלח שנה לאחר מכן על ידי הברה לפריז כדי ללמוד בבית הספר למדעי המלחמה. עם שובו לצ'אד התמנה דבי ליועץ צבאי מיוחד לנשיא. ב-1987 התמודד דבו פעם נוספת עם כוחות לוביים בשדה הקרב, ובזכות טקטיקת הלחימה בה נקט הסב להם אבדות רבות.

ב-1989 חל קרע ביחסים בינו לבין הברה, על רקע כוחם העולה של חיילי המשמר הנשיאותי. הברה האשים את דבו בניסיון לתכנן הפיכה צבאית במדינה, ואילץ אותו להימלט ללוב, משם עבר לסודאן ובה ייסד את תנועת ההצלה הפטריוטית - תנועת מחתרת בתמיכת סודאן ולוב. התנועה החלה במבצעים צבעיים כנגד משטרו של הברה באוקטובר 1989. ב-10 בנובמבר 1990 הוציאו אנשיו לפועל מתקפה ניצחת כנגד כוחותיו של הברה, וב-2 בדצמבר הוא צעד כמנצח בראש כוחותיו, ללא התנגדות, לבירה נדג'אמנה.

נשיא צ'אד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלושה חודשים בהם כיהנה ממשלת מעבר, אושררה מגילת זכויות לצ'אד ב-28 בפברואר 1991 שהסמיכה את דבי לנשיא. במרץ 1996 אושררה במשאל עם חוקה חדשה, ובעקבותיה נערכו בחודש יוני בחירות לנשיאות. דבי אומנם הגיע למקום הראשון בסיבוב הראשון, אך לא הצליח להשיג רוב מוחלט, ונאלץ להתמודד חודש לאחר מכן בסיבוב שני, בו זכה ברוב של 69% מקולות המצביעים, והושבע לנשיא. הוא נבחר לכהונה נוספת בבחירות בשנת 2001, אז זכה ל-63% מהקולות בסיבוב הראשון, אך משקיפים בינלאומיים הצביעו על אי סדרים בהליך הבחירות. ביוני 2005 נערך משאל עם נוסף, כדי לבטל את סעיף החוקה שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות, ובעקבות ביטול הסעיף נבחר דבי לכהונה שלישית ב-3 במאי 2006, בבחירות שהוחרמו על ידי האופוזיציה. על פי התוצאות הראשוניות, שפרסם הצבא, זכה דבי הפעם ב-77% מהקולות, אך בפרסום התוצאות הרשמי הוכרז על ניצחון ב-64.6% מהקולות בלבד.

הקונפליקט הסודני-צ'אדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2005 החל להיווצר מצב של מתח וחוסר שקט מול סודאן. ניסיון הפיכה צבאית, שכלל את הפלת מטוסו של דבי, סוכל בחודש מרץ 2006, ובמקביל התנהלה לחימה מול מורדים במזרח המדינה. באמצע חודש אפריל דיכאו כוחות הממשלה התקוממויות בבירה נדג'אמה, שבעקבותיהם ניתק דבי את יחסיו עם סודאן, כלפיה הפנה אצבע מאשימה בניסיון לחבל בבחירות לנשיאות. בהשבעתו לנשיאות פעם נוספת ב-8 באוגוסט 2006 נכח גם נשיא סודאן עומר אל-בשיר, ושני המנהיגים הסכימו להשיב את היחסים בין המדינות על כנם. דבי הביע תמיכה גם במשטר באיראן. במהלך ספטמבר 2006 פיקח דבי אישית על תקיפות של כוחות מורדים במזרח המדינה.‏[1]

האשמות הדדיות חוזרות על תמיכה בארגוני מורדים משני צדי הגבול העיבו שוב על יחסי סודאן וצ'אד, והיחסים נותקו שוב במאי 2008.

סכסוך הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף אוגוסט 2006 הצהיר דבי כי צ'אד תלאים 60% מכל תפוקת הנפט בתחומי המדינה, לאחר שבמשך שנים זכתה לקבל רק "פירורים" מהחברות המערביות שהפעילו בה את קידוחי הנפט. לדבריו חברת שברון סירבה לשלם מיסים שהצטברו לסך של קרוב לחצי מיליארד דולר. לאחרונה אושר בצ'אד חוק, שנתמך על ידי הבנק העולמי, לפיו מרבית רווחי הנפט יופנו לבריאות, חינוך ומיזמי תשתית. החקיקה באה לאחר שהבנק העולמי הקפיא את רווחיה של צ'אד מקידוחי הנפט בשל מחלוקת לגבי אופן הוצאת התשלומים. על פי פרסום במגזין פורבס 30 מיליון דולר שהקצה הבנק העולמי להנחת צינור נפט הוחרמו על ידי ממשלתו של דבי כביכול על מנת "להאכיל את הרעבים במדינה", אך למעשה הופנו לצבא כדי לשמור על יציבות השלטון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "CHAD: New fronts open in eastern fighting", דיווח באתר IRIN, שירות הידיעות של המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם. פורסם בתאריך: 21.9.2006