איוב קרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איוב קרא
Ayoub Kara.JPG
תאריך לידה 12 במרץ 1955
כנסות 15 - 16, 18
סיעה הליכוד
תפקידים בולטים
איוב קרא והשר משה יעלון בביקור בפקיעין
קרא בחגיגות המימונה בקרית מוצקין

איוב קראערבית: أيوب قرا, נולד ב-12 במרץ 1955) הוא פוליטיקאי ישראלי. כיהן בעבר כחבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד, כסגן השר לפיתוח הנגב והגליל וכסגן יושב ראש הכנסת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרא נולד בשנת 1955 בכפר הדרוזי דאלית אל-כרמל ליד חיפה. בנעוריו למד בבית הספר התיכון החקלאי כפר גלים ובפניימית בית הספר החקלאי כדורי. בחופשות היה מתגורר אצל בני זוג יהודים ניצולי שואה. את שרותו הצבאי בצה"ל סיים בדרגת רב סרן. הוא עצמו נכה צה"ל, עקב הלם קרב, אחיו הצעיר נהרג בלבנון, ב-1985 ואחיו הבכור נפצע באורח קשה. בעקבות האסונות והטרגדיה המשפחתית, אביו הלך לעולמו בטרם עת ואמו סבלה משיתוק. קרא בוגר לימודי משפטים ומינהל עסקים.

קרא נשוי ואב לשישה ילדים ומתגורר בדלית אל-כרמל.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 הוצב במקום ה-35 ברשימת הליכוד-גשר-צומת לכנסת ה-14, ולא נכנס לכנסת. בשנת 1999 נכנס לכנסת ה-15 מטעם הליכוד וכיהן כסגן יושב ראש הכנסת וכיושב ראש הוועדה לבדיקת נושא העובדים הזרים. לקראת הבחירות לכנסת ה-16 נדרש איוב קרא להתמודד על מקום ברשימה הארצית ולא ליהנות משריון שניתן למגזר הלא יהודי, בגלל שהיה חבר כנסת מכהן. תומכיו של קרא טענו כי מדובר בתרגיל פוליטי שביצעו תומכי אריאל שרון בניסיון להוציא אותו מהכנסת. בסיום הבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד הוצב קרא במקום ה-40 ברשימה‏[1] וזכה להיכנס לכנסת. בכנסת ה-16 כיהן כיושב ראש הוועדה למאבק בנגע הסמים.

לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוצב קרא במקום ה-39 בסיום הבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד. תומכי קרא טענו כי אנשי מפלגת קדימה, מפלגה שהקים ראש הממשלה אריאל שרון שעזב את הליכוד זמן קצר לפני כן, הטו את תוצאות הבחירות לרעת קרא מכיוון שראו בו כאחד המתנגדים הבולטים לשרון. זמן קצר לאחר קבלת תוצאות הבחירות הפנימיות הודיע קרא על פרישתו ופנה לעסקים פרטיים.

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 בחר קרא להתמודד שוב על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. בישיבת מרכז הליכוד שהתקיימה בנובמבר 2008 נקבעו הליכי ההצבעה ונקבע שחבר כנסת לשעבר לא יוכל ליהנות מהשריון של המגזר הלא יהודי עובדה שהייתה מאלצת את קרא להתמודד שוב בבחירות הארציות.[2]. קרא עתר בתגובה כנגד ההחלטה לבית הדין של הליכוד אשר קבע שיש לדון בנושא מחדש. בישיבת מרכז הליכוד שהתקיימה ב-‏2 בדצמבר עלתה הצעה מפורשת לקבוע שחבר כנסת לשעבר לא יוכל להנות מהשריון למגזר הלא יהודי. אולם ההצעה נדחתה ברוב גדול. בסיום ההצבעה הריעו ונשאו אותו על כפיים חברי מרכז. בבחירות המקדימות של הליכוד לקביעת רשימתה לכנסת ה-18 זכה קרא ב-9,385 קולות שהם כ-19.3% מהקולות, עם אחוזי תמיכה גבוהים שנעו בין 40-80% בהתנחלויות ותמיכה גבוהה באזור חיפה, סביבת מגוריו. קרא לבסוף מוקם במקום ה-23 בעקבות השריון למגזר הלא יהודי. קרא נבחר לכנסת ה-18 לאחר זכיית הליכוד ב-27 מנדטים. לאחר הקמת הממשלה ה-32 מונה קרא לסגן השר לפיתוח הנגב והגליל.[דרוש מקור] כאשר סילבן שלום מונה לתפקיד השר.

ב-3 בינואר 2012 ננזף על ידי ועדת האתיקה של הכנסת, לאחר שבוויכוח עם ח"כ רוני בר-און עשה "שימוש בלשון ביבים ובכינויי גנאי קשים ביותר שמקומם לא יכירם בדיון בכנסת, ובכך פגע בכבוד הכנסת וחבריה."‏[3]

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב קרא במקום ה-39 ברשימת הליכוד - ישראל ביתנו ולא נבחר לכנסת.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרא הוא אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו והוא מגדיר עצמו כפטריוט ישראלי וציוני נלהב.[דרוש מקור] מבחינה פוליטית הוא ממוקם באגף הימני של תנועת הליכוד, ונמנה עם חברי הכנסת שזכו לכינוי ה"מורדים" שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות. ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, ביקר קרא מתוך הזדהות בגוש קטיף ובמאהל מחאה נגד ההתנתקות ‏‏[4].

ב-13 באוקטובר 2004 קיבל את אות הוקרה מהאגודה למלחמה בסרטן עקב פעילותו להגבלת העישון ‏‏[5].

בחול המועד פסח תש"ע, השתתף קרא בכנס שהתקיים באזור מערת המכפלה שבחברון, כדי לחגוג עם היישוב היהודי במקום את ההכרזה על מערת המכפלה כאתר מורשת לאומי.‏[6] בעצרת אמר סגן השר כי "ראש הממשלה צריך להגיד 'לא' לברק חוסיין אובמה ו'כן' לעם ישראל, אישור חידוש הבנייה וההתיישבות בכל חלקי הארץ".

בדצמבר 2010 נפגש קרא בווינה עם היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג מפלגת החירות האוסטרית שבראשה עמד בעבר ירג היידר, מפלגה המוחרמת על ידי ישראל והקהילה היהודית באוסטריה. הפגישה התקיימה למרות בקשות של משרד החוץ ויושב ראש הכנסת לבטלה. לטענת קרא, שטראכה הוא ידיד ישראל, אנשי מפלגתו עמדו לצד ישראל לאחר המשט הטורקי לעזה, הוא לא ראה כל הוכחות לכך שמפלגת החירות היא מפלגה אנטישמית, ועל כן יש לשנות את המדיניות הישראלית כלפיו‏[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


יושבי ראש הוועדה לבעיית העובדים הזרים של הכנסת

יצחק כהןאופיר פינס-פזיאיר פרץאיוב קראיורי שטרןרן כהןדני יתוםרן כהןיעקב כץניצן הורוביץמיכל רוזין