איוואן גול
איוואן גול (Yvan Goll; 29 במרץ 1891 - 27 בפברואר 1950) היה משורר יהודי דו לשוני, צרפתי - גרמני, שהיטיב לכתוב באותה מידה בשתי השפות. גול היה מקורב הן לאקספרסיוניזם הגרמני והן לסוריאליזם הצרפתי.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
גול נולד בשם Lorrainer Isaac Lang, בצרפת אך היה לאזרח גרמניה כשאמו הצטרפה אל קרובי משפחתה במץ, שהייתה אז חלק מלוריין הגרמנית. הוא נמלט לשווייץ כדי להימנע מגיוס חובה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתיידד עם הדאדאיסטים של קפה וולטייר בציריך, בעיקר האנס ארפ. גול כתב שירי מלחמה רבים, שהמפורסם בהם הוא "רקוויאם למתים של אירופה", וכן כמה מחזות, בהם "בן האלמוות" (1918).
בשנת 1917 פגש את קלייר איישמן. השניים השתקעו ב-1919 בפריז וב-1921 נישאו. בפריז עבד גול כמתרגם לגרמנית (בלייז סנדרר ויוליסס, בין השאר) ולצרפתית ועיבד את "שריפה באופרה" (Der Brand im Opernhaus, 1919) של גיאורג קייזר לתיאטר ל'גובר. גול התרועע עם אמנים רבים והקובץ שלו, "אורפיאוס החדש", אויר בידי גיאורג גרוס, רובר דלונה ופרנאן לז'ה. מארק שאגאל אייר קובץ של שירי אהבה מאת בני הזוג גול ופאבלו פיקאסו אייר את Élégie d'Ihpetonga suivi des masques de cendre ("אלגיה איפטונגה ומסיכות של אפר") של איוואן גול מ-1949.
ב-1927 כתב את הלברית לאופרה סוריאליסטית, "ארמון מלכותי", למוזיקה של המלחין קורט וייל. כמו כן כתב את העלילה ל"אורפיאוס החדש", קנטטה של וייל, ולאופרה "מלוזינה", למוזיקה של מרסל מיכאלוביץ' ב-1920 ושוב, הפעם בגרמניה, מאת אריברט ריימן בשנת 1971.
בשנים 1939-1947 חיו בני הזוג גול כגולים בניו יורק, בחברת ידידים שכללו את ריצ'רד רייט, סטפן צווייג, הנרי מילר, קנת פאצ'ן, פיט מונדריאן וויליאם קרלוס ויליאמס, שתרגם כמה משיריו של איוואן. בין 1943 ל-1946 ערך גול את מגזין השירה הצרפתי-אמריקאי "המיספירות" <=[1]ב-1945, השנה שבה אובחן כחולה בלוקמיה, כתב את "אלגיית אטום" ועוד שירים רדופי-מוות, שקובצו בכרך בשפה האנגלית "פירות מסטורן" (1946). "שירי אהבה", שכתב עם אשתו קלייר, הופיעו ב-1947. גול מת ב-1950 בפריז ונקבר בבית הקברות פר לשז, מול קברו של פרדריק שופן.
[עריכה] גול וצלאן
איוואן גול היה מיודד עם המשורר פאול צלאן והאחרון תרגם כמה משיריו. גול הלך לעולמו בפברואר 1950 ולאחר הפרסום והשבחים להם זכה השיר "פוגת מוות" של צלאן, יצאה אלמנתו של גול, העיתונאית והמשוררת קלייר גול, בהאשמה כלפי צלאן, על כך שביצע גניבה ספרותית, כשעשה שימוש בדימוי "חלב שחור" בפואמה "פוגת מוות", כי זה היה דימוי שהמציא בעלה. צלאן נמנע ממתן תשובה ישירה להאשמה וטען שרק האמת חשובה לו. תשובה אניגמתית זו, כמו השירה שלו, הביאה למיני פרשנויות, לדוגמה, ג'ון פלסטינר, שכתב ביוגרפיה של צלאן, העלה השערה שהדימוי "חלב שחור" אינו מטפורה, אלא נלקח מתוך ז'רגון של שוכני המחנות, ז'רגון משותף לצלאן ולגול[2].
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מתוך המחזה מתושלח
