איוטהאיה

**איוטהאיה**
**จังหวัดพระนครศรีอยุธยา**
	חותם איוטהאיה חותם איוטהאיה
	ואט צ'אי ואטאנאראם ממערב; לנהר מאה נאם צ'או פראיה
	ואט צ'אי ואטאנאראם ממערב; לנהר מאה נאם צ'או פראיה
מדינה	תאילנד
מחוז	מחוז איוטהאיה
ראש העיר	Somsong Sappakosonlakul
תאריך ייסוד	1351
על שם	Ayodhya
שטח	14.84 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	50,830 (2020)
‑ צפיפות	3400 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	14°20′N 100°34′E / 14.333°N 100.567°E
אזור זמן	UTC +7
	http://www.ayutthayacity.go.th
אתר מורשת עולמית
	העיר ההיסטורית איוטהאיה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1991, לפי קריטריונים 3
שטח האתר	2.89 קמ"ר
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת תאילנד רגילה) בנגקוק האד-יאי אודון טהאני צ'יאנג מאי נאקון ראטצ'אסימה סוראט טהאני קון קאן נאקון סי טמרט פאטאיה פוקט קמבודיה וייטנאם וייטנאם לאוס מיאנמר מלזיה מפרץ; תאילנד; ים; אנדמן; איוטהאיה

איוטהאיה (בתאית: อยุธยา) ובשמה המלא פהרה נאקהון סי איוטהאיה (เทศบาลนครพระนครศรีอยุธยา) היא עיר הבירה של מחוז איוטהאיה, ושוכנת כ-70 ק"מ מצפון לבנגקוק במרכזה של תאילנד. העיר נוסדה בשנת 1351 על ידי או-טונג והייתה לעיר החזקה במדינה ולבירתה. לשיאה הגיעה העיר במאה ה-16 ובמאה ה-17 אך חרבה בשנת 1767 לאחר שצבאות בורמה כבשוה והחריבוה.

מרכזה העתיק של העיר שוכן על אי במקום מפגשם של שלושה נהרות - מאה נאם צ'או פראיה (הממשיך וזורם דרומה דרך בנגקוק אל מפרץ תאילנד), מאה נאם פאסאק ולופבורי. אורכו של האי ממזרח למערב כ-4.2 ק"מ ורוחבו כ-2 ק"מ. האי והאזור הסמוך לו הוא פארק היסטורי מאז 1967 וחלק ממנו מוכרז כאתר מורשת עולמית מאז שנת 1991. העיר המודרנית משתרעת ממזרח למרכז ההיסטורי, ובשנת 2006 התגוררו בה 54,888 איש. העיר מקושרת בכביש מהיר ("פאהוניות'ין"), במסילת רכבת ובנתיב השיט שבנהר אל הבירה בנגקוק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נוסדה בשנת 1351 על ידי או-טונג אשר היה מנהיגה של מדינה וסאלית של ממלכת סוקוטהאי. באמצע המאה ה-14 כבש או-טונג את אזור איוטהאיה ויסד את העיר על האי בין שלושת הנהרות, במקום בו ניצב יישוב חמרי קודם. הוא הכתיר את עצמו למלך ונטל את השם רמאטהיבודי הראשון. העיר התפתחה והתחזקה, וב-1412 פלש צבאה בראשות המלך רמאטהיבודי השני לאנגקור וכבש אותה. ב-1438 גברה איוטהאיה על סוקוטהאי, היוצרות התהפכו והאחרונה הייתה למדינה ואסלית של איוטהאיה. במאה ה-16 באו לסיומן שנים ארוכות של יריבות בין איוטהאיה לממלכת צ'יאנג מאי בצפון תאילנד, ובכך הונח היסוד לעליונותה של איוטהאיה ברחבי המדינה.

העיר נהנתה מתקופת פריחה ועמדה בקשרי מסחר עם כל מדינות דרום-מזרח אסיה וכן עם יפן ומעצמות אירופה. חברות מסחריות הקימו תחנות סחר סמוך לגבולות העיר, והמסחר נשען על נתיב השייט בנהר מאה נאם צ'או פראיה שהיה קצר מהיום, שכן חופיו של מפרץ תאילנד היו קרובים יותר אל העיר. אוכלוסיית העיר הייתה קוסמופליטית וסינים, יפנים, אירופים והודים התגוררו בגבולותיה ובסמוך לה. בני לאומים זרים הורשו לתפוס עמדות מפתח, והמלך התיר חופש פעולה למיסיון הנוצרי שהקים בעיר את כנסיית יוסף הקדוש הניצבת בה עד היום.

עם זאת, שאיפות ההתפשטות של הבורמזים מצפון-מערב איימו על העיר החל באמצע המאה ה-16. התקפה של צבא בורמה על איוטהאיה נכשלה ב-1549 אך שני עשורים לאחר מכן העיר נכבשה בידיהם, חלק מתושביה הוגלו ומלכה נלקח בשבי. ב-1584 הצליחה איוטהאיה להשיב לעצמה את עצמאותה, אך לאחר מצור בן 15 חודשים, כבשו אותה הבורמזים באופן סופי ב-7 באפריל 1767, החריבו ובזזו אותה, והיגלו חלק גדול מתושביה. בסוף המאה ה-18 גורשו הבורמזים מתחומי תאילנד, אך הבירה החדשה קמה בטהונבורי ליד בנגקוק, ואיוטהאיה נותרה בהריסותיה.

הפארק ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיאה היו באיוטהאיה שלושה ארמונות מלכותיים ו-375 מקדשים. חומה נבנתה תחילה מאדמה וב-1550 הוחלפו בחומת לבנים, בה נקבעו 94 שערים ו-29 מצודות ומעוזים הגנו עליה. התרבות, האדריכלות האמנות בעיר מחולקים לארבעה שלבים שונים - הראשון מהקמת העיר ועד לסיפוח הסופי של סוקוטהאי ב-1438; השני בתקופת המלחמות עד 1628, השלישי בתקופת ההתפתחות והפתיחות כלפי המערב עד 1733, והאחרון בתקופת השיא ועד לחורבן ב-1767.

בתחילה הושפעו האמנות והאדריכלות בעיר מאלה של סוקוטהאי, אך החל במאה ה-15 התפתח סגנון מקומי ייחודי שהכתיב את הטון ברחבי תאילנד כולה. בעיר הוקם ה"פארנג", מגדל פולחן שלא היה קיים בסוקוטהאי והמקדשים שנבנו בה הגיעו לממדים עצומים. עוד מאפיין של האומנות המקומית הוא השימוש הנרחב בציורי קיר.

השפעת הסגנון של איוטהאיה המשיכה גם לאחר חורבנה וארמון המלך הנוכחי בבנגקוק נבנה לפי עקרונות התכנון של המתחם המלכותי בעיר.