איזבל הופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איזבל אן הופר (Isabelle Huppert) (נולדה ב- 16 במרץ 1955 (בחלק מהמקורות מצוין כי נולדה ב-1953), שחקנית קולנוע צרפתייה, זוכת פרס הסזאר ופעמיים בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע בקאן. גילמה קשת רחבה של דמויות נשיות, מתפקידי נערה ביישנית ועד תפקידי פרוצות ורוצחות בדם קר. עבדה עם מיטב במאי צרפת ובמיוחד עם קלוד שברול, אשר לדבריה, מצליח להפיק ממנה את המיטב.

הופר נולדה בפריז לאם שדירבנה אותה להיות שחקנית מגיל צעיר. בילדותה למדה מוזיקה בקונסרבטוריון של ורסאי. לאחר קריירה מצליחה בתיאטרון עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה בתפקיד מישנה בסרט "פאוסטין והקיץ היפה" (1972) (יחד עם איזבל אדג'ני ונטלי ביי, גם הן בתפקידי מישנה בתחילת דרכן). היא המשיכה ושיחקה בתפקידי מישנה בסרטים המצליחים "סזאר ורוזאלי" בבימויו של קלוד סוטה (1972), "הפרחחים" בבימויו של ברטראן בלייה (1974), "le Juge Et L'assasin" (השופט והרוצח) בבימויו של ברטראן טברנייה (1975) ו"רוזבאד" בבימויו של אוטו פרמינג'ר (1975).

פרסומה הגדול הגיע ב-1977, לאחר ששיחקה בתפקיד הראשי בסרטו של הבמאי השווייצרי, קלוד גורטה, "רוקמת התחרה" (La Dentelliere). בסרט זה גילמה דמות צעירה שקטה, מופנמת וצנועה, המפתחת קשרי אהבה עם סטודנט פריזאי, אלא שהיא אינה מצליחה להתערות בין חבריו האינטלקטואלים ובהדרגה נפער ביניהם פער הגורם לנתק המערער את נפשה. משחקה בסרט זכה לביקורות נלהבות וזיכה אותה בפרסים.

ב-1978 שיחקה בסרט "Violette Nozière" שסימן את תחילת שיתוף הפעולה רב השנים שלה עם הבמאי קלוד שברול. על תפקידה זה זכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן. ב-1979 שיחקה בסרטו הקודר של הבמאי ז'אן-לוק גודאר, "כל אחד לעצמו" (sauve Qui Peut), בתפקיד פרוצה השואפת לנטוש את עיסוקה. ב-1980 שיחקה לצד ז'ראר דפארדייה (עמו שיחקה לפני כן ב"הפרחחים") בסרטו של הבמאי מוריס פיאלה "לולו", כאישה נשואה הנוטשת את ביתה בעבור חיי הוללות עם צעיר פוחז. הסרט היה מועמד לפרס הסזאר ולפרס דקל הזהב ועבור משחקה בו הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן. אותה שנה כיכבה בסרט האמריקני "שערי החופש" בבימויו של מייקל צ'ימינו. הסרט נחל כישלון קופתי עצום ומוטט את האולפנים שהפיקו אותו, דבר שפגע בהמשך הקריירה שלה מעבר לאוקיינוס, אם כי הופר טוענת כי אין ולא היה רצון ממשי לשחק בסרטים אמריקאיים.

כשלון "שערי החופש" לא השפיע כלל על מעמדה ככוכבת באירופה. עד לידת בתה הבכורה באוקטובר 1983, המשיכה הופר לשחק בקצב של 3-4 סרטים בשנה, בתפקידים ראשיים אצל מיטב במאי צרפת ואירופה. היא שבה לשחק בסרטים של במאים איתם עבדה בעבר כמו טברנייה, גודאר ובלייה, וגם בסרטים של ג'וזף לוסי, דיאן קוריס, מישל דוויל, בנואה ז'אקו, מרקו פררי ומאורו בולוניני.

בארבע השנים שלאחר מכן, עד לאחר הולדת בנה השני ב-1987, הורידה את קצב עבודתה ושיחקה גם בסרטים של במאים שלא מן השורה הראשונה. ב-1988 חזרה לעבוד עם שברול וכיכבה ב"עסקי נשים". כמו בדמויות אחרות אותן גילמה בקריירה שלה, גם כאן, חוזרת הופר לגלם אישה חסרת רגשות העוסקת בהפלות בלתי חוקיות בתקופת משטר וישי.

גם את סירטה הבולט הבא, "מאדאם בובארי", על פי הרומן של גוסטב פלובר, ביים שברול ב-1991. הופר זכתה לפרס פסטיבל הקולנוע של מוסקבה על משחקה כאמה בובארי אשר כמו גיבורות ספרותיות רבות חווה משבר בנישואיה על רקע שאיפתה לרומנטיזציה. ב-1994 שיחקה בסרט "חובבים" של הבמאי האמריקאי החוץ-הוליוודי האל הרטלי ובאותה שנה שיחקה בסרטו של הבמאי כריסטיאן וינסן, "פרידה", הסוקר את תהליך התפוררות הנישואים (הופר כאישה ודניאל אוטיי כבעל) לאחר בגידת האישה.

ב-1995 כיכבה בסרט נוסף של שברול, "הטקס", הפעם כפקידת דואר אשר משפיעה השפעה הרסנית על נערת משק בית (סנדרין בונר) המועסקת במשפחה בורגנית. היא זכתה בפרס הסזאר על משחקה בסרט זה. שנה לאחר מכן, שיחקה בסרטם של האחים טביאני, "כוח משיכה", המבוסס על סיפור של גתה

16 סרטים בכיכובה השתתפו בפסטיבל קאן במהלך השנים, ובפרס השחקנית זכתה פעמיים: על משחקה בסרט הפשע של קלוד שברול "ויוליט" (1978) ועל תפקידה כמאהבת מזוכיסטית בסרטו של מיכאל הנקה, "המורה לפסנתר". כמו כן הייתה מועמדת 13 פעמים לפרס ה"סזאר": 12 מועמדויות כשחקנית ראשית (שיא לשחקנית) ומועמדות אחת כשחקנית מישנה. בפרס עצמו זכתה רק פעם אחת, ב- 1996, על משחקה בסרט "הטקס". לאחרונה קיבלה מועמדות על תפקידיה בסרטים "8 נשים" (2002) ו"גבריאל" (2005). היא כיכבה בסרטיהם של במאים ידועים ומוערכים כאוטו פרמינג'ר ("רוזבאד"), ברטראן טברניה ("מעוררי המהומות"), אנדז'י ויידה ("אחוז הדיבוק") ופרנסואה אוזון ("8 נשים"). בנוסף, כיכבה בשתי הפקות הוליוודיות: "חלון חדר השינה" (1987) ו"אני אוהב האקביז" (2004).