איטלו דיסקו

איטלו דיסקו
Italo disco
מקורות סגנוניים	יורודיסקו (אנ') • פוסט-דיסקו • אלקטרונית • אלקטרו • רוק אלקטרוני • סינת'-פופ • Hi-NRG
מקורות תרבותיים	סוף שנות ה-70 באירופה
מוצא	איטליה
כלים	סינתיסייזר, מכונת תופים, מקלדת אלקטרונית
פופולריות מיינסטרים	אירופה
נגזרות	האוס • דאנס • סינת'ווייב
תת-סוגות
	ניו-איטלו
סצינות אזוריות
	צרפת, גרמניה

איטלו דיסקו הוא ז'אנר מוזיקלי שמקורו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 באירופה.

שמו של הז'אנר נגזר משמה של איטליה, שכן רבים מהשירים ממנו נעשו בה, אך הוא אינו ייחודי לה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-70, כאשר בארצות הברית נתפס הדיסקו כזרם פופוליסטי ונדוש, התפתח באירופה סגנון האיטלו דיסקו, בהתאם להתפתחות הטכנולוגית ולסביבה התרבותית - תפוצת הסינתיסייזרים הביתיים, תחנות הרדיו האזוריות והפורמט הטלוויזיוני תואם Top Of The Pops.

האיטלו דיסקו מאופיין באווירה של "כיף" ומשתמש במקצב הבסיסי של הדיסקו, ללא האספקטים הפאנקיים, תוך שימוש נרחב במוזיקה אלקטרונית.

היסודות של האיטלו דיסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחראי הראשי להתפתחות סגנון זה הוא ג'ורג'ו מורודר, מפיק איטלקי ממוצא גרמני שפעל במינכן שבגרמניה. מורודר הפיק בסוף שנות השבעים סדרה של להיטי דיסקו אלקטרוני מהפכניים ובהם "I Feel Love" של דונה סאמר ב-1977, ופסקול הסרט "אקספרס של חצות" ב-1978. במקביל צברה המוזיקה האלקטרונית פופולריות גם בצרפת, ועם הקרוס-אובר למיינסטרים ניתן למנות שם כמה להיטי מצעדים ובהם Space בשירם "Magic Fly", ו-Cerrone בשירו "Supernature".

מקורות השם "איטלו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון כונה "איטלו" בנסיבות מסחריות גרידא, ומחוץ לאיטליה נחשב לצליל "אירופאי" (Euro-Pop) ולאו דווקא איטלקי. מה עוד שאת רוב המוזיקה שמכנים כיום "איטלו" לא עשו באיטליה כי אם בצרפת וגרמניה.

ב-1978 הקימו בניו-יורק צוות מפיקים איטלקיים את בית ההפקה "Goody Music Records", שטבע את צליל ה"בוגי" שהתפתח עם הזמן לאיטלו האופייני. לאחר שהלייבל פשט את הרגל ב-1982, כמה מהמפיקים (צ'לסו ואלי, מאורו מאלוואסי) "חזרו הביתה" ועמדו מאז מאחורי כמה מהקלאסיקות הגדולות של הז'אנר, ואף מאחורי הפקות של אמנים איטלקיים גדולים אחרים שלא קשורים לז'אנר, כגון להקת מאטיה באזאר, ארוס רמאצוטי, אנדראה בוצ'לי וכו'. כמה מהזמרים האיטלקיים המפורסמים כיום החלו בסגנון ה"איטלו דיסקו" ובהם צוקרו (בלהקה בשם Taxi), ג'ובאנוטי וכו'.

תור הזהב והדעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטלו דיסקו נתפס בשעתו כמוזיקת הפופ האלקטרונית-פרופר הראשונה. הוא פרץ אל הזרם המרכזי בשנת 1982, והיה במרכז הבמה עד לשנת 1988, אז הלך ודעך אל מול פריחת מוזיקת האוס וטכנו, סגנונות שהתפתחו ממנו.

רבים מאמני האיטלו דיסקו נשארו במרכז הבמה גם כאמני יורודאנס (לדוגמה, Savage, שהקים את חברת התקליטים DWA שהנפיקה אמנים כגון Ice MC, Corona, Alexia, Double You ו- Whigfield) כאשר בתחילת שנות התשעים השליטו את צליל האיטלו-האוס (Black Box, Cappella וכו')

החזרה לתודעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אנר האיטלו דיסקו חזר לתודעה בראשית שנות האלפיים בעקבות כמה מהלכים:

מהפכת ה-mp3 איפשרה הפצה מחודשת של להיטים שנחשבו עד אז נדירים מאוד, בין השאר משום שיצאו בעותקים בודדים ובתפוצה אזורית בלבד, בזמנו.
איחודן של להקות בולטות משנות השמונים (כגון מודרן טוקינג), שהפך להצלחה, גרר אחריו גל של איחודים נוספים מצד אחד, וחיקויים מצד שני.
גל הרטרו לאייטיז והאלקטרו-קלאש הפך את הנהירה לדיסקו האלקטרוני לדבר אופנתי. מוזיקה עכשווית בסגנון נקראת כיום ניו-דיסקו.