איטליה בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Italy.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית

האימפריה הרומית

ימי הביניים

הרנסאנס האיטלקי

איחוד איטליה

ממלכת איטליה

איטליה הפאשיסטית

הרפובליקה האיטלקית

איטליה

תקופת ימי הביניים באיטליה התחילה במאה ה-6 ומסתיימה במאה ה-14.

שלהי העת העתיקה, המלחמות הגותיות והכיבושים הלומברדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-5 לספירה הויזוגותים פלשו לאיטליה, ורומא נבזזה על ידי אלאריק הראשון בשנת 410. הקיסר האחרון של הקיסרות הרומית המערבית, רומולוס אוגוסטולוס, הודח בשנת 476 על ידי הגנרל הגרמאני אודואקר. הוא שלט באיטליה במשך 17 שנים, לכאורה תחת מרותו של קיסר האימפריה הביזנטית זנון, אך למעשה היה עצמאי לחלוטין. בתקופת שלטונו נלחם אודואקר נגד הוונדלים, ששלטו בסיציליה ונגד שבטים גרמאנים אחרים שפלשו לחצי האי האיטלקי.

בשנת 489, הקיסר זנון החליט לגרש את האוסטרוגותים, אשר התיישבו בדנובה, ושלח אותם לאיטליה. ב-25 בפברואר 493, תיאודוריך הגדול ניצח את אודואקר והפך למלך של האוסטרוגותים. המיעוט הגותי, בעיקר מזרם האריאניות, הרכיב שלטון אריסטוקרטי של בעלי אדמות, אך ההשפעתו על המדינה נשאר מינימלי. האוכלוסייה הלטינית נותרה כפופה לחוק הרומאי, והמשיכה ליהנות מחופש הדת שנתן אודואקר. שלטונו של תיאודוריך נחשב לתקופת התאוששות לאיטליה. תשתיות תוקנו, גבולות הורחבו, והכלכלה טופלה בצרה טובה. התרבות הלטינית שגשגה בפעם האחרונה בזכות בואתיוס, שר שירותי הממשל בתקופת תיאודוריך. הממלכה האיטלקית חזרה להיות המעצמה הפוליטית החזקה ביותר בים התיכון. אך למרות ההצלחה של תיאודוריך יורשיו לא השתוו אליו.

הקיסרות הרומית המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, פלשה לאיטליה במהלך המאה ה-6, והגנרלים בליזריוס ונרסס תחת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, כבשו את הממלכה האוסטוגרותית לאחר 17 שנים של לחימה שהסתיימה בשנת 552 לספירה. הלחימה שנודעה כמלחמות הגותיות, הרסה את חיי העיירות ששרדו את פלישת הברברים. חיי העיירה לא נעלמו, אך העיירות בימי הביניים היו קטנות יותר ופרימיטיביות בהשוואה לתקופה הרומאית. מלחמות, רעב ומגפות השפיעו באופן דרמתי על הדמוגרפיה באיטליה.

הנסיגה של הצבא הביזנטי מאיטליה איפשרה לשבט גרמאני אחר, הלומברדים, לפלוש לאיטליה. ההתנגדות הביזנטית התרכזה בעיקר באזורי החוף, אך הלומברדים הצליחו להביסם וכבשו את רובו של חצי האי, והקימו ממלכה המחולקת לכמה דוכסות שבירתה פביה. דרום איטליה, למעט האזורים פוליה, קלבריה וסיציליה, נכבשו על ידי שני דוכסות חצי-עצמאיות, ספולטו ובנוונטו.

עלייתה של הכנסייה הקתולית (המאה ה-4 עד המאה ה-8)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכנסייה ובייחוד לבישוף של רומא, (לאחר מכן קיבל את התואר אפיפיור) היה תפקיד חשוב בפוליטיקה של רומא מאז ימי קונסטנטינוס, שניסה להכניסה לממשל האימפריאלי.

במצב הפוליטי הלא יציב שלאחר נפילת האימפריה המערבית, הכנסייה הפכה למוסד היציב היחיד ולמקום הלימוד ורכישת הידע היחיד. אפילו הברברים נאלצו לסמוך על הכמרים כדי לנהל נכון את כיבושם. יתר על כן, מסדרי הנזירים הקתולים כמו הבנדיקטינס היו בעלי תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של התקופה, ובשימור התרבות הקלאסית.

לאחר פלישת הלומברדים, האפיפיורים (גרגוריוס הראשון, פטרוס, ומרקוס) היו כפופים לקיסרים של האימפריה המזרחית, אך לעתים קרובות קיבלו מעט מאוד עזרה מקונסטנטינופול, ונאלצו למלא לבדם תפקידים כגון חילוק אוכל לנזקקים, והגנה על רומא מפני הפשיטות הלומברדיות. כתוצאה מכך האפיפיורים החלו לבנות לעצמם מדינה עצמאית בתוך איטליה.

התמוטטות הנציבות הביזנטית באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-8 האפיפיורות שאפו לעצמאות, ומצאו דרך להשיג את מטרתם בעזרת חבירה לשושלת הקרולינגית של הפרנקים; הקרולינגים היו צריכים מישהו שיתן לגיטימציה לניסיון הפיכה נגד השושלת המרובינגית החלשה, והאפיפיורות הייתה זקוקה לכוח צבאי שיגן מפני הלומברדים.

בשנת 751 הלומברדים כבשו את רוונה, וביטלו את הנציבות הבינזטית (האקסרכיה) בעיר. בכך בעצם הסתיימה נוכחות ביזנטית במרכז איטליה (למרות שמספר קטן של ערי חוף ואזורים מסוימים בדרום איטליה נשארו תחת שליטת הביזנטים עד המאה ה-11). האפיפיורות שעמדה בפני פלישה נוספת של הלומברדים, פנתה אל הפרנקים לעזרה. בשנת 756 צבא פרנקי הביס את הלומברדים ונתן לאפיפיורות סמכות על כל מרכז איטליה, ובכך יצר למעשה את מדינת האפיפיור. למרות זאת, שאר איטליה נשארה תחת שלטון לומברדי או ביזנטי.

האימפריה הרומית הקדושה (המאה ה-10-9)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת איטליה בשנת 1050

בשנת 774, לאחר בקשה של האפיפיורות, הפרנקים פלשו לאיטליה וסיפחו את שטחי הלומברדים. בתמורה מקבל המלך הפרנקי קרל הגדול את תמיכתה של האפיפיורות. ב-25 בדצמבר 800, הוכתר קרל הגדול על ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ומעורר בכך ויכוח מר על שמה של רומא. ב-812 הביזנטים הסכימו להכיר בקיומן של שתי אימפריות רומאיות, בתמורה להבטחה שהשטחים הביזנטים באיטליה יישארו תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית.

לאחר מותו של קרל הגדול בשנת 814, האימפריה החדשה החלה להתפורר תחת שליטתם של יורשיו החלשים. האיזון שנוצר בתקופתו של קרל הגדול הגדול נהרס. בנוסף, עלייתם של כוחות זרים כמו הסרצנים והרפובליקות העצמאיות בדרום איטליה תרמו להחלשת כוחה של האימפריה. בשנת 806 קרל הגדול הודיע על חלוקת האימפריה: האזורים תחת שליטת הלומברדים-פרנקים, ביחד עם בוואריה ואלמניה, נמסרו לשליטת בנו פפין מלך איטליה.

לאחר שבנו של קרל הגדול לואי החסיד מת ב-840, חוזה ורדן משנת 843 חילק את האימפריה בין שלושת בניו של לואי החסיד, ולותאר הראשון, הפך לקיסר פרנקיה המרכזית ובה צפון איטליה שהפכה לממלכת איטליה.

איטליה המשיכה להתמודד מול צרות מבחוץ גם במחצית הראשונה של המאה ה-9. ב-827, שושלת האע'לבים המוסלמית כבשה את סיציליה; ב-846, ערבים מוסלמים פלשו לרומא, ובזזו את בזיליקת פטרוס הקדוש. בתגובה לפלישה, האפיפיור לאו הרביעי התחיל בבנייתה של חומה סביב קריית הוותיקן ב-847, אשר הושלמה לאחר שש שנים. בשלהי המאה ה-9, הביזנטים והפרנקים פתחו בהתקפה משולבת נגד הערבים בדרום איטליה, ובסופה של המערכה הביזנטים כבשו חלקים מדרום איטליה.

ב-951 שולבו כס המלכות של איטליה וגרמניה. השליט של הממלכה החדשה היה אוטו הראשון, שטען שהאיחוד החיה את האימפריה של קרל הגדול וקיבל את התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-962.

תום ימי הביניים (המאות ה-14-11)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ה.א.ל פישר, דברי ימי אירופה, הוצאת מסדה