איטליה במשחקים האולימפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איטליה במשחקים האולימפיים
Flag of Italy.svg
Football at the 1912 Summer Olympics - Italy squad.JPG

נבחרת הכדורגל של איטליה באולימפיאדת סטוקהולם (1912)
קוד הוועד האולימפי הלאומי ITA
שם הוועד האולימפי הלאומי הוועד האולימפי האיטלקי הלאומי
מדליות קיץ
דירוג: 7
זהב
199
כסף
166
ארד
185
סך הכול
550
מדליות חורף
דירוג: 11
זהב
37
כסף
32
ארד
37
סך הכול
106‏[1]
השתתפות במשחקי הקיץ אפור: לא השתתפה)

189619001904190819121920192419281932193619481952195619601964196819721976198019841988199219962000200420082012

השתתפות במשחקי החורף אפור: לא השתתפה)

1924192819321936194819521956196019641968197219761980198419881992199419982002200620102014

איטליה השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים באולימפיאדת אתונה (1896), ומאז נעדרה מהם פעם אחת בלבד (אולימפיאדת סנט לואיס (1904)). כן השתתפה איטליה בכל אולימפיאדות החורף.

במהלך השנים צברו הספורטאים האיטלקים במשחקי הקיץ 550 מדליות, מהן 199 מדליות זהב, והיא מדורגת במקום השביעי בטבלת המדליות של כל הזמנים, אחרי ארצות הברית, ברית המועצות, גרמניה, בריטניה, צרפת וסין. הענפים בהם הושגו המספר הרב ביותר של מדליות הם סיף (121 מדליות, מהן 48 מדליות זהב; איטליה מדורגת במקום הראשון בטבלת המדליות המצטברת של ענף זה), רכיבת אופניים (58 מדליות, מהן 32 מדליות זהב; איטליה מדורגת במקום השני בטבלת המדליות המצטברת של ענף זה, אחרי צרפת) ואתלטיקה (59 מדליות, מהן 19 מדליות זהב).

באולימפיאדות החורף צברו הספורטאים האיטלקים 106 מדליות, מהן 37 מדליות זהב, ואיטליה מדורגת במקום ה-11 בטבלת המדליות של כל הזמנים. הענפים הבולטים הם סקי אלפיני (28 מדליות, מהן 13 מדליות זהב), סקי למרחקים (34 מדליות, מהן 9 מדליות זהב) ולוג' (16 מדליות, מהן 7 מדליות זהב; בענף זה מדורגת איטליה במקום השלישי, אחרי גרמניה המזרחית וגרמניה)‏[2].

בספירה מצטברת של אולימפיאדות קיץ וחורף, צברו הספורטאים האיטלקים 656 מדליות, מהן 236 מדליות זהב, ואיטליה מדורגת במקום השישי, אחרי ארצות הברית, ברית המועצות, גרמניה בריטניה וצרפת.

אירוח המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הפתיחה של אולימפיאדת טורינו

משחקי קיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה אירחה את משחקי הקיץ פעם אחת, באולימפיאדת רומא (1960). רומא הועדפה אז על פני לוזאן, דטרויט, בודפשט, בריסל, מקסיקו סיטי וטוקיו. רומא הייתה אמורה לארח את המשחקים כבר ב-1908, אך התפרצות הר הגעש וזוב ב-1906 שגרמה לנזקים כבדים בעיר נפולי, הביאה את שלטונות איטליה להעדיף להקצות משאבים לשיקום העיר ולא לאירוח המשחקים, והם נערכו בסופו של דבר בלונדון.

רומא הגישה את מועמדותה לאירוח המשחקים 3 פעמים נוספות: ב-1924, אז נבחרה פריז; ב-1944, אז נבחרה לונדון, אך המשחקים בוטלו במילא בשל מלחמת העולם השנייה; ב-2004, אז דורגה במקום השני, אחרי אתונה.

משחקי חורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדות החורף נערכו פעמיים על אדמת איטליה: אולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956) (קורטינה ד'אמפצו הועדפה על פניהן של מונטריאול, קולורדו ספרינגס ולייק פלאסיד) ואולימפיאדת טורינו (2006) (טורינו הועדפה על פני סיון).

קורטינה ד'אמפצו הגישה את מועמדותה לאירוח המשחקים מספר פעמים נוספות. היא הייתה אמורה לארח את אולימפיאדת החורף כבר ב-1944, אך זו בוטלה בשל מלחמת העולם השנייה. היא הגישה את מועמדותה פעם נוספת, לאירוח המשחקים של 1952, אך אוסלו הועדפה על פניה. 32 שנה לאחר שאירחה את המשחקים, הגישה קורטינה ד'אמפצו את מועמדותה ברביעית, לאירוח המשחקים של 1988, אך דורגה במקום השלישי והאחרון, אחרי קלגרי ופאלון. ארבע שנים מאוחר יותר דורגה במקום הרביעי, אחרי אלברוויל, סופיה, פאלון ולילהאמר.

ב-1998 ניסתה את מזלה אאוסטה, אך היא דורגה במקום החמישי והאחרון, אחרי נאגנו, סולט לייק סיטי, אסטרסונד וחאקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת אתונה (1896)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתתף בודד ייצג את איטליה באולימפיאדת אתונה, הקלע ג'וזפה ריוואבלה, שלא העפיל לשלב הגמר, ואולם הספורטאי האיטלקי המפורסם ביותר במשחקים אלה היה דווקא ספורטאי שכלל לא השתתף בהם. רץ המרתון קרלו אירלודי שאף להשתתף במשחקים, אך התקשה במציאת מימון למסע. אירלודי החליט בסופו של דבר ללכת לאתונה ברגל, ואת עלויות המסע המועטות מימן כתב העת "לה ביצ'יקלטה", בתמורה לסיקורו הבלעדי. הוא צעד ברגל ממילנו לאתונה במשך 28 ימים, במהלכם אף שבר את ידו, אך משהגיע לאתונה סירבו המארגנים לרשום אותו, בטענה שקיבל בעבר פרס כספי בעבור זכייתו במירוץ מילאנו-ברצלונה, ולכן אין הוא יכול להיחשב כספורטאי חובבני, כפי שנדרש בכללי המשחקים.

אולימפיאדת פריז (1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסייף איטלו סנטלי (משמאל), באולימפיאדת פריז
המתעמל אלברטו בראליה

באולימפיאדת פריז (1900) ייצגו את איטליה 11 ספורטאים. רוכב הסוסים ג'ובאני ג'ורג'ו טריסינו היה לאיטלקי הראשון שזוכה במדליית זהב אולימפית בתחרות הקפיצה לגובה. טריסינו זכה באותה תחרות גם במקום הרביעי, לאחר שהתחרה עם סוס אחר, וכן זכה במדליית כסף בתחרות הקפיצה למרחק. הסייף אנטוניו קונטה זכה אף הוא במדליית זהב, בתחרות החרב, וסגנו היה איטלו סנטלי.

אולימפיאדת לונדון (1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת סנט לואיס (1904) הייתה האולימפיאדה היחידה ממנה נעדרה איטליה. היא שבה והשתתפה באולימפיאדת לונדון (1908), אותה הייתה אמורה לארח בעצמה, ושלחה 68 ספורטאים.

על אף שהמשלחת הייתה גדולה בהרבה, הישגי המשלחת היו דומים לאלה שהגיעו אליהם בפריז - 4 מדליות, מהן שתי מדליות זהב, בהן זכו המתעמל אלברטו בראליהקרב-רב) והמתאבק אנריקו פורו. נבחרת הסיף בדקר זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה לנבחרת הונגריה וגברה על נבחרות גרמניה ובוהמיה בבית הניחומים. במדליה הרביעית זכה אמיליו לונגי, בריצת 800 מטר.

ספורטאי איטלקי נוסף, רץ המרתון דורנדו פייטרי, נכנס ראשון לסבב הסיום באצטדיון וייט סיטי, אך התמוטט מספר פעמים, ואף רץ בכיוון הלא נכון. מרחק קצר לפני הסיום ניגשו שניים מהמארגנים לסייע לו. הוא חצה בעזרתם ראשון את קו הסיום, אך נפסל בשל כך, והאמריקני ג'וני הייס נקבע כמנצח. אלכסנדרה, נסיכת דנמרק, רעייתו של מלך אנגליה אדוארד השביעי, העניקה לפייטרי גביע מיוחד.

אולימפיאדת סטוקהולם (1912)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת סטוקהולם (1912) ייצגו את איטליה 61 ספורטאים, שזכו ב-6 מדליות, בהן 3 מדליות זהב. המתעמל אלברטו בראליה שמר על תוארו בקרב רב, ואף היה שותף לזכייתה של הנבחרת האיטלקית בתחרות הקבוצתית. מתעמל שלישי, אדולפו טונסי, שהיה אף הוא שותף לזכייה הקבוצתית, זכה במדליית הארד בקרב-רב. הסייף נדו נדי זכה במדליית הזהב השלישית, וסגנו היה פייטרו ספצ'אלה. במדליה השישית זכה פרננדו אלטימני, שזכה במקום השלישי בהליכה ל-10 ק"מ.

אולימפיאדת אנטוורפן (1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגו פריג'ריו

מספר הספורטאים שייצגו את איטליה באולימפיאדת אנטוורפן (1920) זינק ל-162, ובהם לראשונה גם אישה אחת, הטניסאית רוזטה גליארדי. הספורטאים האיטלקים זכו ב-23 מדליות, בהן 13 מדליות זהב, ואיטליה דורגה במקום השביעי בטבלת המדליות.

הענף הבולט ביותר היה הסיף (6 מדליות, בהן 5 מדליות זהב). המשלחת האיטלקית זכתה בשלוש התחרויות הקבוצתיות, ונדו נדי, שנטל חלק בשלושתן, זכה בשתי מדליות זהב נוספות, בתחרויות הדקר והחרב ובסך הכל ב-5 מדליות זהב, מספר מדליות הזהב הגדול ביותר שזכה בו ספורטאי כלשהו באולימפיאדה אחת, שיא שנישבר לאחר 52 שנים על ידי השחיין היהודי מרק ספיץ מארצות הברית שזכה ב-7 מדליות זהב (מינכן 1972). אחיו הצעיר, אלדו, שאף הוא היה שותף לזכייה בשלוש התחרויות הקבוצתיות, זכה גם במדליית כסף בתחרות החרב.

ספורטאי בולט נוסף היה אוגו פריג'ריו, שזכה בשתי מדליות זהב, בהליכה ל-3 ול-10 ק"מ. נבחרת ההתעמלות שמרה על תוארה בתרגיל הקבוצתי, וג'ורג'ו זמפורי, שהיה שותף לזכייה זו זכה גם בתרגיל הקרב-רב האישי. מדליות נוספות הושגו ברכיבה על אופניים, רכיבה על סוסים, חתירה, הרמת משקולות ואיגרוף.

אולימפיאדת פריז (1924)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת פריז (1924) השתתפו מאתיים ספורטאים איטלקים, בהם 3 נשים. הם זכו ב-16 מדליות, מהן 8 מדליות זהב, ודורגו במקום החמישי בטבלת המדליות, אחרי ארצות הברית, פינלנד, צרפת ובריטניה.

בהיעדרו של נאדי, פחתו הישגיהם של הסייפים, אך בתחרות החרב שמרה הנבחרת על תוארה. את מקומו של הסיף כענף הבולט ביותר תפס ענף הרמת המשקולות, בו זכו האיטלקים ב-3 מדליות זהב. אוגו פריג'ריו שמר על תוארו בהליכה ל-10 ק"מ, ונבחרת ההתעמלות זכתה אף היא פעם נוספת במדליית הזהב. פרנצ'סקו מרטינו, שהיה חבר בנבחרת ההתעמלות, זכה במדליית זהב נוספת, בתרגיל הטבעות ואילו ג'ורג'ו זמפורי זכה במדליית הארד בתרגיל המקבילים. מדליות נוספות הושגו ברכיבה על אופניים, רכיבה על סוסים, חתירה וטניס.

אולימפיאדת אמסטרדם (1928)[עריכת קוד מקור | עריכה]

164 ספורטאים איטלקים נטלו חלק באולימפיאדת אמסטרדם (1928), ובהם 18 נשים. הם זכו ב-19 מדליות, מהן 7 מדליות זהב, ושוב דורגו במקום החמישי, אחרי ארצות הברית, גרמניה, פינלנד ושבדיה.

המתאגרפים היו אלו שבלטו במשחקים אלה בקרב המשלחת האיטלקית, עם 4 מדליות, בהן 3 מדליות זהב. הסייפים זכו ב-5 מדליות, בהן 2 מדליות זהב. האיטלקיות הראשונות שזכו במדליה אולימפית היו חברות נבחרת ההתעמלות, שזכו במדליית כסף בתרגיל הקבוצתי. עמיתיהם הגברים הגיעו להישג דומה. שניים ממרימי המשקולות שזכו במדליית זהב בפריז, פיירינו גבטי וקרלו גלימברטי, הסתפקו הפעם במדליית כסף. נבחרת הכדורגל, לאחר שהפסידה לנבחרת אורוגוואי בחצי הגמר, והביסה את נבחרת מצרים במשחק על המקום השלישי, בתוצאה 11-3. ענפים נוספים בהם זכו האיטלקים במדליות כללו חתירה, רכיבה על אופניים והיאבקות.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות רבות צמצמו את משלחותיהן לאולימפיאדת לוס אנג'לס (1932), או ויתרו על השתתפותן לגמרי, בשל השפל הגדול. גם המשלחת האיטלקית הייתה קטנה יותר בהיקפה, וכללה 102 ספורטאים, כולם גברים. המשלחת צברה 36 מדליות, 12 מכל סוג, ודורגה במקום השני בטבלת המדליות, אחרי המארחת, ארצות הברית. דירוג זה הוא דירוג השיא של האיטלקים במשחקים האולימפיים.

המתעמלים זכו ב-7 מדליות, בהן 4 מדליות זהב, לרבות בתחרות הקבוצתית. המתעמל הבולט ביותר היה רומאו נרי, שזכה, מלבד המדליה הקבוצתית, גם בשתי מדליות זהב אישיות, בתרגיל הקרב-רב ובתרגיל המקבילים. הסייפים זכו ב-8 מדליות, בהן שתי מדליות זהב, ורוכבי האופניים ב-5 מדליות, בהן 3 מדליות זהב. הרוכב הבולט ביותר היה אטיליו פאווסי, שזכה בשתי מדליות זהב במירוצי הכביש, הן בתחרות האישית והן בתחרות הקבוצתית. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות היו היאבקות, אתלטיקה, קליעה, חתירה, איגרוף והרמת משקולות.

אולימפיאדת ברלין (1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת ברלין (1936) השתתפו 182 ספורטאים איטלקים. הם זכו ב-22 מדליות, מהן 8 מדליות זהב, ודורגו במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי גרמניה, ארצות הברית והונגריה.

הסייפים היו הבולטים ביותר במשלחת האיטלקית, לאחר שזכו ב-9 מדליות, מהן 4 מדליות זהב (מתוך 7 אפשריות). בשתיים מהתחרויות הקבוצתיות, בדקר וברומח, זכתה הנבחרת האיטלקית במדליית זהב, ובחרב זכתה במדליית כסף. ג'וליו גאודיני שהיה חבר בנבחרות הרומח והחרב, זכה גם במדליית זהב ברומח. האתלטים זכו ב-5 מדליות זהב, מהן מדליית זהב אחת, בה זכתה טרביזונדה ואלה, בריצת 80 מטר משוכות, ובכך הפכה לאישה האיטלקייה הראשונה שזוכה במדליית זהב אולימפית. נבחרת השליחים ב-100X4 מטרים הגיעה למקום השני, אחרי הנבחרת האמריקאית במסגרתה התחרה ג'סי אוונס, ולפני המשלחת הגרמנית. נבחרת הכדורגל זכתה במדליית זהב לאחר שגברה על נבחרת אוסטריה בהארכה. ספורטאים איטלקים נוספים זכו במדליות באיגרוף, שיט, חתירה, רכיבה על אופניים וקרב חמש מודרני.

אולימפיאדת לונדון (1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדה הראשונה שנערכה לאחר מלחמת העולם השנייה נאסרה השתתפותן שתיים מתוך שלוש מדינות הציר, גרמניה ויפן, אך איטליה, שנכנעה לבעלות הברית ב-1943, כשנתיים לפני תום המלחמה, השתתפה במשחקים. 182 ספורטאים איטלקים השתתפו במשחקים, והם זכו ב-27 מדליות, מהן 8 מדליות זהב. הישג זה הקנה לאיטליה את המקום החמישי בטבלת המדליות, אחרי ארצות הברית, שבדיה, צרפת והונגריה.

הסייפים זכו ב-6 מדליות מהן מדליית זהב אחת, האתלטים ב-5 מדליות (ובכלל זה בשני המקומות הראשונים בזריקת דיסקוס), המתאגרפים ב-5 מדליות ורוכבי האופניים ב-3 מדליות, מהן שתי מדליות זהב. נבחרת הכדורמים זכתה במקום הראשון, לאחר שניצחה בשלושת המשחקים בבית הגמר את נבחרות בלגיה, הולנד והונגריה. כן זכו איטלקים במדליות בחתירה ובהיאבקות. נבחרת הכדורגל הביסה בסיבוב הראשון את נבחרת ארצות הברית בתוצאה 0-9, אך הפסידה לנבחרת דנמרק ברבע הגמר בתוצאה 5-3.

אולימפיאדת הלסינקי (1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

227 ספורטאים איטלקים השתתפו באולימפיאדת הלסינקי (1952). הם זכו ב-21 מדליות, מהן 8 מדליות זהב, ודורגו במקום החמישי, אחרי ארצות הברית, ברית המועצות, הונגריה ושבדיה.

הענף הבולט היה הסיף (8 מדליות, מהן 3 מדליות זהב). בתחרויות הקבוצתיות זכו סייפי הדקר במדליית הזהב, וסייפי הרומח והחרב במדליית הכסף. אדוארדו מנג'רוטי, שהייתה לו זו האולימפיאדה השלישית, לאחר ש-16 שנה קודם לכן כבר השתתף, בגיל 17, באולימפיאדת ברלין, זכה גם במדליית זהב בדקר ובמדליית כסף ברומח. אירנה קמבר הייתה לסייפת האיטלקייה הראשונה שזוכה במדליה אולימפית, לאחר שניצחה בתחרות הרומח. יתר המדליות הושגו ברכיבה על אופניים, איגרוף, אתלטיקה, שיט, היאבקות וכדורמים, ענף בו הסתפקה הנבחרת הפעם במקום השלישי.

אולימפיאדת מלבורן (1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הספורטאים האיטלקים שהשתתפו באולימפיאדת מלבורן (1956) ירד ל-134, אך ההישגים דווקא עלו, ל-25 מדליות, מהן 8 מדליות זהב. בפעם השלישית ברציפות דורגה איטליה במקום החמישי בטבלת המדליות, אחרי ברית המועצות, ארצות הברית, אוסטרליה והונגריה.

גם במשחקים אלה היה הסיף הענף הבולט (7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב). נבחרות הדקר והרומח זכו במדליית זהב, ומנג'רוטי, ששותף בשתיהן, זכה גם במדליית ארד בדקר. רוכבי האופניים זכו ב-5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. לאנדרו פאגין זכה הן במדליית זהב אישית והן בקבוצתית. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות כללו חתירה, קליעה, איגרוף, רכיבה על סוסים, היאבקות, שיט והרמת משקולות.

אולימפיאדת רומא (1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאולימפיאדת הקיץ היחידה אותה אירחה, שלחה איטליה את המשלחת הגדולה בתולדותיה עד אז, בת 275 ספורטאים. הם זכו ב-36 מדליות, מהן 13 מדליות זהב, ודורגו במקום השלישי בטבלת המדליות, אחרי ברית המועצות וארצות הברית.

רוכבי האופניים הגיעו להישגים הרבים ביותר בקרב המשלחת האיטלקית - 7 מדליות, מהן 5 מדליות זהב (מתוך 6 אפשריות). סנטה גאיארדוני זכה בשתיים ממדליות הזהב. גם המתאגרפים הגיעו להישג הטוב ביותר בענף במשחקים אלה, 7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. הסייפים זכו ב-6 מדליות, מהן 2 מדליות זהב. ג'וזפה דלפינו זכה בשתי מדליות הזהב (אחת אישית ואחת קבוצתית), ואדוארדו מנג'רוטי זכה במדליה האולימפית ה-13 והאחרונה שלו, בגיל 41 ובכך הפך באותה העת לספורטאי המעוטר ביותר בכל הזמנים במשחקים האולימפיים, לאחר ששבר את שיאו של האתלט פאבו נורמי מפינלנד (12 מדליות) מאמסטרדם 1928.

נבחרת הכדורמים זכתה במקום הראשון, לאחר שגברה על נבחרת ברית המועצות, ואילו נבחרות הכדורסל והכדורגל סיימו שתיהן במקום הרביעי: נבחרת הכדורסל לאחר שהפסידה בשלושת משחקי בית הגמר, לנבחרות ארצות הברית, ברית המועצות וברזיל, ונבחרת הכדורגל לאחר שסיימה בתיקו את משחק חצי הגמר מול נבחרת יוגוסלביה, הפסידה בהטלת מטבע את הכרטיס לגמר, ובסופו של דבר הפסידה לנבחרת הונגריה במשחק על המקום השלישי.

מדליות נוספות הושגו ברכיבה על סוסים, אתלטיקה, התעמלות, חתירה, קאנו, קליעה, הרמת משקולות ושיט.

אולימפיאדת טוקיו (1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

171 ספורטאים איטלקים השתתפו באולימפיאדת טוקיו (1964), והם זכו ב-27 מדליות, מהן 10 מדליות זהב. בסיום המשחקים דורגה איטליה במקום החמישי, אחרי ארצות הברית, ברית המועצות, יפן והמשלחת הכלל-גרמנית.

רוכבי האופניים בלטו גם בטוקיו, כשזכו ב-8 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. ג'ובאני פטנלה זכה במדליית זהב במירוץ הספרינט ובמדליית כסף במירוץ ל-1,000 מטרים. סרג'ו ביאנקטו זכה במדליית זהב במירוץ אופני טנדם (יחד עם אנג'לו דמיאנו) ובמדליית כסף במירוץ הספרינט. המתעמל פרנקו מניקלי זכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע, מדליית כסף בתרגיל הטבעות ומדליית ארד בתרגיל המקבילים. הסייפים לא הצליחו לשחזר את הישגיהם ממשחקים קודמים, והסתפקו ב-3 מדליות. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות היו איגרוף, רכיבה על סוסים, אתלטיקה, קליעה, קפיצה למים וחתירה.

נבחרת הכדורסל סיימה במשחקים אלה במקום החמישי, ואילו נבחרת הכדורגל הגיעה למשחקים אך לא השתתפה בהם, מאחר שכללה ספורטאים שאינם חובבים.

אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) השתתפו 171 ספורטאים איטלקים, אך הישגיהם ירדו ל-16 מדליות, מהן 3 מדליות זהב בלבד. הייתה זו התוצאה הנמוכה ביותר שהשיגה המשלחת האיטלקית מזה 56 שנה, והיא דורגה במקום ה-13 בטבלת המדליות.

הזוכים במדליות הזהב היו רוכב האופניים פיירפרנקו ויאנלי, הקופץ למים קלאוס דיביאסי ושלישיית החותרים. זכייתו של ויאנלי הייתה במירוץ הכביש, והוא היה שותף גם לזכייה הקבוצתית במדליית הארד במירוץ נגד הזמן. דיביאסי ניצח בקפיצה מ-10 מ', ובקפיצה מ-3 מ' זכה במדליית הכסף. ספורטאים איטלקים זכו במדליות גם בסיף, קליעה, אתלטיקה, שיט ואיגרוף.

נבחרת הכדורמים סיימה את בית המוקדמות במקום הראשון ללא הפסד, אך הפסידה בחצי הגמר לנבחרת ברית המועצות ובמשחק על המקום השלישי לנבחרת הונגריה.

אולימפיאדת מינכן (1972)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הספורטאים האיטלקים שהשתתפו באולימפיאדת מינכן (1972) עלה ל-224. הם זכו ב-18 מדליות, מהן 5 מדליות זהב, ודורגו במקום העשירי בטבלת המדליות.

הסייפים שבו לזכות בתארים אולימפיים: נבחרת הגברים זכתה במקום הראשון בתחרות החרב, ואנטונלה רניו-לונצי זכתה בתחרות הרומח. שלושת הספורטאים הנוספים שזכו במדליות זהב היו רוכב הסוסים גרציאנו מנצ'ינלי (שזכה גם במדליית ארד בתחרות הקבוצתית), הקלע אנג'לו סקלצונה והקופץ למים קלאוס דיביאסי, ששמר על תוארו בקפיצה מ-10 מ'. קופץ נוסף, ג'ורג'ו קניוטו, זכה במדליית כסף בקפיצה מ-3 מ' ובמדליית ארד בקפיצה מ-10 מ'. השחיינית נובלה קליגאריס זכתה במדליות ראשונות לזכותה של איטליה בענף זה: מדליית כסף במשחה ל-400 מטר חופשי ומדליות ארד במשחים ל-800 מטר חופשי ול-400 מטר מעורב אישי. מדליות נוספות הושגו באתלטיקה, היאבקות והרמת משקולות.

נבחרת הכדורסל סיימה במקום הרביעי, לאחר שהובסה בחצי הגמר בידי נבחרת ארצות הברית בתוצאה 68-38, ונוצחה במשחק על המקום השלישי בידי נבחרת קובה בתוצאה 65-66.

אולימפיאדת מונטריאול (1976)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת מונטריאול (1976) השתתפו 221 ספורטאים איטלקים. הישגיהם ירדו לעומת המשחקים הקודמים, והם סיימו עם 13 מדליות, מהן שתי מדליות זהב בלבד. בסיום המשחקים דורגו במקום ה-14. שני הזוכים במדליות זהב היו קלאוס דיביאסי, בתואר אולימפי שלישי ברציפות, והסייף פביו דל צוטו, שניצח בתחרות הרומח. נבחרת הכדורמים סיימה במקום השני בבית הגמר ונבחרת הכדורסל זכתה במקום החמישי. בנוסף לקפיצה למים, סיף וכדורמים, זכו ספורטאים איטלקים במדליות באתלטיקה, רכיבה על אופניים, קליעה, ג'ודו וקשתות.

אולימפיאדת מוסקבה (1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למדינות מערביות רבות, לא הצטרפה איטליה לחרם שהובילה ארצות הברית על אולימפיאדת מוסקבה (1980) בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, אלא הביעה את מחאתה בכך שספורטאיה לא התחרו תחת דגל הלאום אלא תחת הדגל האולימפי, וכשזכו במקומות הראשונים, לא נוגן ההמנון האיטלקי, אלא ההמנון האולימפי. 173 ספורטאים איטלקים השתתפו במשחקים. הם זכו ב-15 מדליות, מהן 8 מדליות זהב, ודורגו במקום החמישי, אחרי ברית המועצות, גרמניה המזרחית, בולגריה וקובה.

הענף הבולט ביותר היה אתלטיקה (4 מדליות, מהן 3 מדליות זהב). מאוריציו דמילנו קבע שיא אולימפי בהליכה ל-20 ק"מ (1:23:35.5 שעות), שרה סימיוני הגיעה להישג דומה בקפיצה לגובה (1.97 מ') ובמדליית הזהב השלישית זכה פייטרו מניאה, בריצת 200 מטר. נבחרת הכדורסל, בשורותיה שיחק דינו מנגין, זכתה במדליית הכסף לאחר הפסד במשחק הגמר לנבחרת יוגוסלביה. ספורטאים איטלקים נוספים זכו במדליות ברכיבה על סוסים, איגרוף, ג'ודו, היאבקות, קליעה, סיף, קפיצה למים, קשתות ושיט.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלע לוקה סקריבני רוסי (מימין), עם מדליית הארד בה זכה בלוס אנג'לס

מספר שיא של 289 ספורטאים ייצג את איטליה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984). הם זכו ב-32 מדליות, מהן 14 מדליות זהב, ודורגו במקום החמישי, אחרי ארצות הברית, רומניה, גרמניה המערבית וסין.

שני הענפים הבולטים ביותר היו אתלטיקה וסייף, בכל אחד מהם זכו האיטלקים ב-7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. האתלטים שזכו במדליות זהב היו גבריאלה דוריו בריצת 1500 מטר, אלברטו קובה בריצת 10000 מטר ואלסנדרו אנדריי בהדיפת כדור ברזל. שרה סימאוני, שנשאה את הדגל האיטלקי בטקס הפתיחה של המשחקים הסתפקה במדליית כסף ומאוריציו דמילנו זכה במקום השלישי. הסייפים הבולטים היו מאורו נומה, שהיה שותף לזכייה הקבוצתית במדליית זהב ברומח, וזכה בהישג דומה בתחרות ליחידים, ומרקו מרין, שהיה שתוף לזכייה ההקבוצתית במדליית זהב בחרב, וזכה גם במדליית כסף בתחרות ליחידים.

בקרב חמש מודרני, זכו דניאלה מסאלה, קרלו מסולו ופיירפאולו קריסטופרי במדליית הזהב בתחרות הקבוצתית. בתחרות ליחידים זכה מסאלה במדליית הזהב ומסולו במדליית הארד. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות היו איגרוף, קליעה, היאבקות, הרמת משקולות, חתירה, רכיבה על אופניים, ג'ודו ושיט.

נבחרת הכדורעף זכתה במדליית הארד, לאחר שהפסידה בחצי הגמר לנבחרת ברזיל וגברה על נבחרת קנדה במשחק על מקום השלישי. נבחרת הכדורגל הוזמנה למשחקים במקום נבחרת צ'כוסלובקיה, מאחר שצ'כוסלובקיה החרימה את המשחקים. הנבחרת, בשורותיה כיכב פרנקו בארזי, סיימה במקום הרביעי לאחר שהפסידה לנבחרת ברזיל בחצי הגמר, ולנבחרת יוגוסלביה במשחק על המקום השלישי.

אולימפיאדת סיאול (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת סיאול (1988) השתתפו 255 ספורטאים איטלקים. הם זכו ב-14 מדליות, בהן 6 מדליות זהב, ודורגו במקום העשירי בטבלת המדליות.

זוכי מדליות הזהב היו רץ המרתון ג'לינדו בורדין, המתאגרף ג'ובאני פריזי, הסייף סטפנו צ'ריוני, המתאבק וינצ'נצו מאנצה (שזכה בתואר האולימפי גם בלוס אנג'לס) ושתי קבוצות חותרים, בסירות לארבעה ובסירות לזוג עם הגאי. שלישיית המתחרים בקרב חמש מודרני זכתה במדליית כסף, וקרלו מסולו, שנמנה עמם, הגיע להישג דומה גם בתחרות האישית. מאוריציו דמילנו זכה במדליה אולימפית שלישית ברציפות בריצת 20 ק"מ. בדומה לאולימפיאדת לוס אנג'לס, הייתה זו מדליית ארד.

חותר הקיאק אנטוניו רוסי, שזכה בחמש מדליות אולימפיות בין 1992 ל-2004

נבחרת הכדורגל, שבשלב הבתים ספגה תבוסה מפתיעה מנבחרת זמביה (4-0) סיימה בסופו של דבר במקום הרביעי, לאחר שנוצחה בחצי הגמר בידי נבחרת ברית המועצות לאחר הארכה, והובסה בידי נבחרת גרמניה המערבית 3-0 במשחק על המקום השלישי.

אולימפיאדת ברצלונה (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הספורטאים האיטלקים שהשתתפו באולימפיאדת ברצלונה (1992) עלה ל-318. הם זכו ב-19 מדליות, מהן 6 מדליות זהב, ודורגו במקום ה-12 בטבלת המדליות.

זוכי מדליות הזהב היו חותר הקיאק פיירפאולו פראצי, רוכבי האופניים פביו קסרטלי וג'ובאני לומברדי, נבחרת הנשים בסיף (בתחרות הרומח), הסייפת ג'ובנה טריליני (שהייתה שותפה גם לזכייה הקבוצתית) ונבחרת הכדורמים, לאחר שגברה בהארכה על המארחת, ספרד. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות כללו חתירה, ג'ודו, היאבקות, קליעה, אתלטיקה, קרב חמש מודרני ושחייה. נבחרת הכדורגל הודחה ברבע הגמר, לאחר הפסד לנבחרת ספרד.

אולימפיאדת אטלנטה (1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

346 הספורטאים האיטלקים שהשתתפו באולימפיאדת אטלנטה (1996) זכו ב-35 מדליות, מהן 13 מדליות זהב, ודורגו במקום השישי בטבלת המדליות.

הסייפים האיטלקים זכו ב-7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. ג'ובנה טריליני, שנשאה את הדגל האיטלקי בטקס הפתיחה של המשחקים, הייתה שותפה לזכייה שנייה ברציפות של נבחרת הנשים ברומח, אך לא שמרה על תוארה האישי, וסיימה במקום השלישי. רוכבי האופניים זכו ב-5 מדליות, ארבעה מהם זכו במדליות זהב: אנטונלה בלוטי, סילביו מרטינלו, פאולה פצו ואנדראה קולינלי. חותרי הקיאקים זכו ב-5 מדליות, מהן שתי מדליות זהב. אנטוניו רוסי זכה בשתי מדליות זהב: בתחרות היחידים ל-500 מ', ובתחרות הזוגות ל-1,000 מ', יחד עם דניאלה סקרפה. בנימינו בונומי זכה בשתי מדליות כסף: בתחרות היחידים ל-1,000 מ', ובתחרות הזוגות ל-500 מ', אף הוא יחד עם דניאלה סקרפה. הקלעים זכו גם כן ב-5 מדליות וב-2 מדליות זהב. רוברטו די דונה זכה במדליית זהב בירי מ-10 מ' באקדח אוויר ובמדליית ארד בירי מ-50 מ'. המתעמל יורי קקי זכה במדליית זהב בתרגיל הטבעות ופיונה מיי זכתה במדליית כסף בקפיצה לרוחק. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות היו חתירה, ג'ודו, קשתות, שחייה ושיט.

בענפי הספורט הקבוצתי בלטה נבחרת הכדורעף, שזכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר לנבחרת הולנד. נבחרת הכדורמים סיימה את שלב המוקדמות ללא הפסד, אך זכתה לבסוף רק במדליית הארד, לאחר שהפסידה לנבחרת קרואטיה בחצי הגמר, וגברה על נבחרת הונגריה במשחק על המקום השלישי. נבחרת הכדורגל, בשורותיה שיחקו כדורגלנים כג'אנלואיג'י בופון, פאביו קנבארו, אלסנדרו נסטה וכריסטיאנו לוקרלי, אכזבה כשהודחה כבר בשלה הבתים, לאחר הפסדים לנבחרות מקסיקו וגאנה וניצחון בודד על נבחרת דרום קוריאה.

אולימפיאדת סידני (2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומניקו פיורבנטי עונד את שתי מדליות הזהב בהן זכה בסידני, במפגש עם נשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי

באולימפיאדת סידני (2000) ייצגו את איטליה 361 ספורטאים. הם זכו ב-34 מדליות, מהן 13 מדליות זהב, ודורגו במקום השביעי בטבלת המדליות.

הענף הבולט ביותר במשחקים אלה היה השחייה, עם 6 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. דומניקו פיורבנטי קבע שיא אולימפי במשחה ל-100 מטרים בסגנון חזה (1:00.46 דק'), וזכה במדליית זהב נוספת במשחה למרחק הכפול. מסימיליאנו רוסולינו קבע אף הוא שיא אולימפי, במשחה ל-200 מטרים בסגנון מעורב אישי (1:58.98 דק'). הוא אף זכה במדליית כסף במשחה ל-400 מ' בסגנון חופשי ובמדליית ארד במשחה ל-200 מ' באותו סגנון.

הכדורסלן קרלטון מאיירס

הסייפים זכו ב-5 מדליות, בהן 3 מדליות זהב. הנשים זכו בתחרות הקבוצתית ברומח בפעם השלישית ברציפות, ולנטינה וצאלי זכתה במדליית זהב בתחרות האישית וג'ובנה טריליני זכתה במדליית ארד. רוכבות האופניים אנטונלה בלוטי ופאולה פצו שמרו אף הן על תוארן האולימפי. חותרי הקיאק אנטוניו רוסי ובנימינו בונומי שיתפו פעולה במשט ל-1,000 מטרים, וזכו במדליית זהב. השייטת אלסנדרה סנסיני, שבשתי האולימפיאדות הקודמות זכתה במדליית ארד, ניצחה בתחרות בדגם מיסטראל. פיונה מיי זכתה בפעם השנייה ברציפות במדליית כסף בקפיצה לרוחק. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות כללו חתירה, ג'ודו, קליעה, קשתות ואיגרוף.

בענפי הספורט הקבוצתי, רק נבחרת הכדורעף הגיעה להישגים, כשזכתה במדליית ארד. נבחרת הכדורסל, בשורותיה שיחקו ג'אנלוקה באזילה, גרגור פוצ'קה וקרלטון מאיירס, שאף נשא את הדגל האיטלקי בטקס הפתיחה של המשחקים, הודחה ברבע הגמר בידי נבחרת אוסטרליה, וסיימה בסופו של דבר במקום החמישי, לאחר ניצחון על נבחרת יוגוסלביה. נבחרת הכדורגל, בשורותיה שיחקו שחקנים כג'נארו גאטוזו, ג'אנלוקה זמברוטה‎ ואנדראה פירלו‎, הודחה אף היא ברבע הגמר, בידי נבחרת ספרד.

אולימפיאדת אתונה (2004)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדורסלן נבחרת איטליה ג'אנלוקה באזילה
רוכב האופניים פאולו בטיני
הסייפת ולנטינה וצאלי, שזכתה ב-9 מדליות אולימפיות בין 1996 ל-2012, במפגש עם נשיא איטליה, ג'ורג'ו נפוליטנו
המתאגרף רוברטו קמרלה
הקלעית ג'סיקה רוסי (במרכז), על הפודיום בלונדון
האתלט פבריציו דונאטו שזכה במדליית ארד בקפיצה משולשת בלונדון

המשלחת ששלחה איטליה לאולימפיאדת אתונה (2004) כללה 373 ספורטאים, והיא הייתה הגדולה בתולדותיה. המשלחת צברה 32 מדליות, מהן 10 מדליות זהב, ודורגה במקום השמיני בטבלת המדליות.

מבין 16 הענפים בהם זכו ספורטאים איטלקים במדליות, בלט הסיף במיוחד, עם 7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. אלדו מונטנו זכה במדליית זהב בחרב, והיה שותף לזכייתה של הנבחרת במדליית כסף בתחרות החרב הקבוצתית. סלבטורה סנצו זכה במדליית כסף ברומח, והיה שותף לזכייה הקבוצתית במדליית הזהב בתחרות הרומח הקבוצתית. ולנטינה וצאלי זכתה פעם שנייה ברציפות במדליית זהב ברומח.

זוכי מדליות איטלקים בולטים נוספים כוללים את סטפנו בלדיני, שזכה במדליית הזהב בריצת המרתון, ואת איוואנו ברונייטי, שהגיע להישג דומה בהליכה ל-20 ק"מ. מרקו גליאצי היה לקשת האיטלקי הראשון שזוכה במדליית זהב אולימפית, ופאולו בטיני היה רוכב האופניים היחיד שזכה במדליה אולימפית, לאחר שניצח במירוץ הכביש. המתעמל איגור קאסינה זכה במדליית הזהב בתרגיל המקבילים, והיה שותף לזכייתה של הנבחרת האיטלקית במדליית הכסף בתרגיל הקבוצתי. השחיינית פדריקה פלגריני זכתה במדליית כסף במשחה ל-200 מ' בסגנון חופשי, ונבחרת הגברים זכתה במדליית הארד במשחה ל-200X4 מטרים בסגנון חופשי. חותרי הקיאק רוסי ובונומי לא הצליחו להגן על תוארם, וזכו במדליית כסף, ולהישג דומה הגיעה גם יוזפה אידם. ענפים נוספים בהם זכו האיטלקים במדליות היו קליעה, חתירה, איגרוף, ג'ודו ושיט.

בענפי הספורט הקבוצתי זכו הנבחרות האיטלקיות להישגים לא מעטים. נבחרת הנשים בכדורמים זכתה במדליית זהב, לאחר שגברה במשחק הגמר על המארחת, יוון. נבחרת הכדורסל, בשורותיה שיחקו ג'אנלוקה באזילה, ג'אקומו גלנדה ומאסימו בולרי, זכתה במדליית כסף, לאחר שהפסידה במשחק הגמר לנבחרת ארגנטינה. נבחרת הכדורעף זכתה אף היא במדליית כסף, לאחר הפסד לנבחרת ברזיל. נבחרת הכדורגל, בשורותיה שיחקו אנדראה פירלו, דניאלה דה רוסי ואלברטו ג'ילארדינו, זכתה במדליית ארד, לאחר שהובסה בחצי הגמר בידי נבחרת ארגנטינה בתוצאה 3-0, וגברה על נבחרת עיראק בתוצאה 0-1 במשחק על המקום השלישי.

אולימפיאדת בייג'ינג (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת בייג'ינג (2008) ייצגו את איטליה 344 ספורטאים. הם זכו ב-27 מדליות, מהן 8 מדליות זהב, ודורגו במקום התשיעי בטבלת המדליות. 27 המדליות הושגו ב-13 ענפים שונים, וגם במשחקים אלה היה הסיף הבולט שבהם, עם 7 מדליות, מהן שתי מדליות זהב.

זוכי מדליות הזהב היו הסייפים ולנטינה וצאלי ברומח פעם שלישית ברציפות ומטיאו טליאריול בדקר (שניהם זכו גם במדליות ארד בתחרויות הקבוצתיות), השחיינית פדריקה פלגריני שקבעה שיא עולם חדש במשחה ל-200 מ' בסגנון חופשי (1:54.82 דק'), ההלך אלכס שווצר שקבע שיא אולימפי חדש בהליכה ל-50 ק"מ (3:37.09 שעות), הקלעית קיארה קאינרו, המתאגרף רוברטו קמארלה, הג'ודוקא ג'וליה קינטוואלה והמתאבק אנדראה מינגוצי. ספורטאית בולטת נוספת הייתה חותרת הקיאקים יוספה אידם, שבגיל 44 זכתה במדליית הכסף בתחרות ל-500 מטרים. הייתה זו המדליה האולימפית החמישית בה זכתה, 24 שנים לאחר שזכתה בראשונה. מדליות נוספות הושגו ברכיבה על אופניים, שיט, חתירה טאקוונדו וקשתות.

בענפי הספורט הקבוצתי לא הצליחה אף נבחרת לשחזר את הישגיה מאתונה. נבחרת הכדורעף סיימה במקום הרביעי, לאחר שהפסידה בחצי הגמר לנבחרת ברזיל, ולנבחרת רוסיה במשחק על המקום השלישי. נבחרת הנשים בכדורמים הודחה בשלב רבע הגמר לאחר הפסד בהארכה לנבחרת הולנד, וסיימה בסופו של דבר במקום השישי. ג'וזפה רוסי היה אמנם מלך השערים של טורניר הכדורגל, אך נבחרתו הודחה בשלב רבע הגמר, לאחר הפסד לנבחרת בלגיה. נבחרת הכדורסל כלל לא השתתפה במשחקים.

אולימפיאדת לונדון (2012)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת לונדון (2012) ירד מספר הספורטאים האיטלקים ל-284. מספר המדליות היה דומה למספרן בבייג'ינג - 28 מדליות, מהן 8 מדליות זהב. המשלחת דורגה במקום השמיני בטבלת המדליות. המדליות הושגו ב-14 ענפים שונים.

הענף הבולט ביותר היה הסיף, עם 7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. נבחרת הנשים ברומח זכתה במדליית הזהב, ושלוש מחברותיה חלקו במדליות בטורניר היחידות: אליזה די פרנצ'יסקה זכתה בזהב, אריאנה אריגו בכסף וולנטינה וצאלי בארד. נבחרת הגברים ברומח זכתה אף היא במדליית הזהב, ואחד מחבריה, אנדריאה בלדיני, סיים במקום הרביעי. נבחרת הגברים בחרב זכתה במדליית הארד, ודייגו אוקיוזי, שהיה חבר בה, זכה גם במדליית כסף.

הקלעים האיטלקים זכו בחמש מדליות. ניקולו קמפריאני קבע שיא אולימפי בירי מ-50 מטר ב-3 מצבים, זכה במדליית כסף בירי ברובה אוויר מ-10 מטר, וסיים במקום השמיני בירי מ-50 מטר בשכיבה. ג'סיקה רוסי קבעה שיא עולם בירי בצלחות חרס. שני קלעים נוספים זכו במדליות כסף: מאסימו פבריצי בירי בצלחות חרס ולוקה טסקוני בירי באקדח אוויר מ-10 מטר. שני לוחמי הטאקוונדו האיטלקים היחידים שהשתתפו בלונדון זכו שניהם במדליות, קרלו מולפטה במדליית זהב ומאורו סרמיינטו במדליית ארד. נבחרת הקשתים האיטלקית זכתה במדליית זהב, לאחר שגברה על נבחרת ארצות הברית, ובמדליית הזהב השמינית זכה חותר הקיאק דניאלה מולמנטי, במקצה הסלאלום. חותרת קיאק נוספת, ג'וזפה אידם, סיימה במקום החמישי במקצה ל-500 מטרים.

המתאגרפים האיטלקים זכו ב-3 מדליות. רוברטו קמארלה איבד את תוארו מבייג'ינג וזכה במדליית כסף, קלמנטה רוסו זכה במדליית כסף שנייה ברציפות ווינצ'נזו מניאקאפרה זכה במדליית ארד. החותר אלסיו סארטורי זכה במדליה אולימפית שלישית, מדליית כסף, יחד עם רומאנו באטיסטי. מרקו אאורליו פונטנה היה רוכב האופניים האיטלקי היחיד שזכה במדליה, מדליית ארד במרוץ אופני הרים. מרקו פינוטי וג'ורג'ה ברונזיני סיימו שניהם במקום החמישי במרוץ אופני כביש, ואווה ויוויאני סיימה במקום השישי באומניום. הג'ודוקא רוזאלבה פורצ'יניטי זכתה במדליית ארד, ושני ג'ודאים איטלקים סיימו במקום החמישי: ג'וליה קינטוואלה ואליו ורדה.

כריסטיאן סוואני, קפטן נבחרת הכדורעף האיטלקית באולימפיאדת לונדון

המתעמל מתיאו מוראנדי זכה במדליית ארד בתרגיל הטבעות וחברו לנבחרת אלברטו בוסנארי סיים במקום הרביעי בתרגיל על סוס הסמוכות. ונסה פרארי סיימה במקום הרביעי בתרגיל הקרקע ובמקום השמיני בקרב-רב, וכן סיימה במקום השביעי עם הנבחרת האיטלקית בקרב-רב הקבוצתי. נבחרת ההתעמלות האומנותית זכתה במדליית ארד. פבריציו דונאטו בן ה-36 זכה במדליית ארד בקפיצה משולשת ודניאלה גרקו סיים במקום הרביעי באותה תחרות. אליזה ריגודו סיימה במקום השביעי בהליכה ל-20 ק"מ, ולריה סטרנאו סיימה במקום השמיני במרתון וניקולה ויצוני סיים במקום השמיני ביידוי פטיש.

גם בשחייה הסתפקו האיטלקים במדליית ארד אחת, בה זכתה מרטינה גרימאלדי, בשחייה במים פתוחים ל-10 ק"מ. פדריקה פלגריני איבדה את תוארה במשחה ל-200 מטר חופשי וסיימה במקום החמישי הן בו והן במשחה למרחק הכפול. שחיינים איטלקים נוספים שהעפילו למשחי גמר בלונדון כללו את גרגוריו פלטריניירי (מקום חמישי ב-1500 מטר חופשי), אילאריה ביאנקי (מקום חמישי ב-100 מטר פרפר), פאביו סקוצולי (מקום שביעי ב-100 מטר חזה) ולוקה מארין (מקום שמיני ב-400 מטר מעורב) נבחרת השליחים ל-100X4 מטרים ונבחרת השליחות ל-200X4 מטרים סיימו שתיהן במקום השביעי.

במספר ענפים נוספים רשמו האיטלקים הישגים נאים אף שלא זכו בהם במדליות. הקופצת למים טניה קניוטו סיימה במקום הרביעי הן במקצה היחידות בקפיצה מ-3 מטרים, והן בקפיצה הסינכרונית מאותו הגובה, עם פרנצ'סקה דלאפה. השייטים גבריו זנדונה ופייטרו זוקטי סיימו במקום הרביעי בדגם 470, ובתחרות המקבילה לנשים סיימו ג'וליה קונטי וג'ובאנה מיקול במקום החמישי. בכדורעף חופים סיימו שני הצמדים במקום החמישי. צמד השחייניות הצורניות סיימו במקום השביעי ובטניס הזוגות לנשים הודחו שרה אראני ורוברטה וינצ'י רק בשלב רבע הגמר, בידי האחיות ויליאמס.

בענפי הכדור רשמה את ההישג הגבוה ביותר נבחרת הגברים בכדורמים, שזכתה במדליית הכסף לאחר שגברה בחצי הגמר על נבחרת מונטנגרו והפסידה במשחק הגמר לנבחרת קרואטיה. נבחרת הנשים סיימה במקום השביעי. בכדורעף זכתה נבחרת הגברים במדליית הארד, לאחר שהפסידה לנבחרת ברזיל בחצי הגמר וגברה על נבחרת בולגריה במשחק על המקום השלישי. נבחרת הנשים הודחה ברבע הגמר בידי נבחרת דרום קוריאה.

אולימפיאדות החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת האיטלקית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת ונקובר (2010)

איטליה השתתפה ברציפות בכל אולימפיאדות החורף שנערכו מאז אולימפיאדת החורף הראשונה, אולימפיאדת שאמוני (1924).

בארבע אולימפיאדות החורף הראשונות לא הגיעו הספורטאים האיטלקים להישגים משמעותיים, ורק באולימפיאדת סנט מוריץ (1948) עמד ספורטאי איטלקי ראשון על הפודיום, גולש הסקלטון נינו ביביה, שזכה במדליית זהב. באולימפיאדת אוסלו (1952) זכה צנו קולו במדליית זהב בסקי אולימפי, ועמיתתו ג'וליאנה קנאל-מינוצו זכתה במדליית ארד.

אף שאירחה את משחקי החורף ב-1956, גם בהם לא בלטו במיוחד הספורטאים האיטלקים. הם זכו ב-3 מדליות, מהן מדליית זהב אחת, כולן במזחלות. באולימפיאדת סקוו ואלי (1960) שבאה אחריה, שבה קנאל-מינוצו וזכתה במדליית ארד, שהייתה היחידה שנרשמה לזכותה של איטליה.

באולימפיאדת אינסברוק (1964) זכו האיטלקים בארבע מדליות, במזחלות ובסקלטון, אך אף אחת מהן לא הייתה מדליית זהב. אחד מגולשי המזחלות, אאוג'ניו מונטי, היה לספורטאי השני בהיסטוריה, אחרי לוץ לונג, שזכה במדליית פייר דה קוברטן, המוענקת לספורטאים שגילו רוח ספורטיבית. מונטי השאיל לצמד הבריטי ברגים למזחלת לאחר ששלהם נשברו, ובכך סייע להם לזכות במקום הראשון, בעוד הוא עצמו זוכה במקום השלישי. בהמשך, סייע לרביעייה הקנדית לתקן תקלה במזחלתם. גם הקנדים זכו במדליית זהב.

אולימפיאדת גרנובל (1968) הייתה מוצלחת יותר מבחינת האיטלקים. הם זכו בארבע מדליות, כולן מדליות זהב, ודורגו במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי נורבגיה, ברית המועצות וצרפת. אאוג'ניו מונטי ולוצ'אנו דה פאוליס זכו במדליית הזהב במזחלות הזוגות, והיו שותפים לזכייה בזהב בתחרות הרביעיות. פרנקו נונס זכה בסקי למרחקים ואריקה אאוסנדורפר-לכנר זכתה בלוג'.

באולימפיאדת סאפורו (1972) זכו האיטלקים ב-5 מדליות, מהן שתי מדליות זהב, ודורגו במקום השמיני בטבלת המדליות. גולש הסקי האלפיני גוסטב תוני זכה במדליית זהב בסלאלום ענק, ובמדליית כסף בסלאלום. בן-דודו, רולנד תוני, זכה במדליית הארד בסלאלום. פאול הילדגרטנר וואלטר פלאיקנר זכו במדליית זהב בלוג', ורביעיית גולשי המזחלות זכתה במדליית ארד.

אלברטו טומבה

באולימפיאדת אינסברוק (1976) זכו האיטלקים בארבע מדליות, מהן מדליית זהב אחת, כולן בסקי אלפיני. גוסטב תוני זכה במדליית כסף בסלאלום, בעוד בן ארצו פיירו גרוס זוכה במדליית הזהב. באולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) ירדו הישגיהם של האיטלקים לשתי מדליות כסף, שתיהן בלוג'. באולימפיאדת סרייבו (1984) זכו שני איטלקים במדליות זהב: פאול הילדגרטנר בלוג' ופאולטה מגוני בסקי אלפיני. באולימפיאדת קלגרי (1988) זכו האיטלקים ב-5 מדליות. בשתי מדליות הזהב זכה גולש הסקי האלפיני אלברטו טומבה (סלאלום וסלאלום ענק). יתר המדליות הושגו בסקי למרחקים ובביאתלון.


באולימפיאדת אלברוויל (1992) שיפרו האיטלקים את הישגיהם לכדי 14 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, והם דורגו במקום השישי בטבלת המדליות. בסקי אלפיני זכו האיטלקים ב-5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. אלברטו טומבה שמר על תוארו בסלאלום ענק, אך בסלאלום הסתפק במדליית כסף. בסקי אלפיני משולב זכו שני איטלקים, יוזף פוליג וג'אנפרנקו מרטין, בשני המקומות הראשונים. דבורה קומפניוני זכתה אף היא במדליית זהב. גם בסקי למרחקים זכו האיטלקים בהישגים נאים, 8 מדליות, בהן מדליית זהב אחת, בה זכתה סטפניה בלמונדו במירוץ ל-30 ק"מ.

האולימפיאדה המוצלחת ביותר בתולדותיה של המשלחת האיטלקית הייתה אולימפיאדת לילהאמר (1994). הספורטאים האיטלקים זכו ב-20 מדליות, מהן 7 מדליות זהב, ודורגו במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי רוסיה, נורבגיה וגרמניה. הענף הבולט ביותר היה סקי למרחקים, בו זכו האיטלקים ב-9 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. מנואלה די צ'נטה זכתה במדליות הזהב במירוצים ל-15 ול-30 ק"מ ובמדליות הכסף במירוצים ל-5 ול-10 ק"מ. רביעיית הגברים במירוץ ל-10X4 ק"מ הקדימה את הרביעייה הנורבגית ב-4 עשיריות השנייה בדרך למדליית הזהב. אלברטו טומבה זכה במדליית כסף נוספת בסלאלום, ושני צמדים איטלקיים זכו במקומות הראשונים בלוג'. רביעיית השליחים במירוץ ל-1250X4 מטרים זכתה במדליית הזהב הראשונה של איטליה בהחלקה מהירה במסלול קצר.

באולימפיאדת נאגנו (1998) זכו האיטלקים ב-10 מדליות, מהן שתי מדליות זהב: גולשת הסקי האלפיני דבורה קומפניוני בסלאלום ענק (בנוסף זכתה במדליית כסף בסלאלום) וגולשי המזחלות גינתר הובר ואנטוניו טרטליה. ענפים נוספים בהם זכו איטלקים במדליות היו סקי למרחקים, ביאתלון, גלישת שלג ולוג'.

ארמין צגלר
מטאו אנזי, אנריקו פבריס ואיפוליטו סנפרטלו חוגגים את זכייתם במדליית זהב בהחלקה מהירה באולימפיאדת טורינו
גולש הסקי האלפיני ג'וליאנו רצולי, שזכה במדליית זהב באולימפיאדת ונקובר

באולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) דורגו האיטלקים במקום השביעי בטבלת המדליות, לאחר שזכו ב-13 מדליות, מהן ארבע מזהב. הענף הבולט ביותר היה סקי למרחקים, עם 6 מדליות, שתיים מכל סוג. סטפניה בלמונדו זכתה במדליית זהב במירוץ ל-15 ק"מ, במדליית כסף במירוץ ל-30 ק"מ ובמדליית ארד במירוץ ל-10 ק"מ. במירוץ ל-30 ק"מ הייתה זו גבריאלה פרוצי שזכתה במדליית הזהב. שני איטלקים נוספים שזכו במדליות זהב היו גולשת הסקי האלפיני דניאלה צ'קרלי וגולש הלוג' ארמין צגלר. כן זכו ספורטאים איטלקים במדליות בהחלקה מהירה במסלול קצר, בגלישת שלג ובהחלקה אומנותית.

באולימפיאדת החורף השנייה אותה אירחה, אולימפיאדת טורינו (2006) השתתפו 185 ספורטאים איטלקים. הם זכו ב-11 מדליות, מהן 5 מדליות זהב, ודורגו במקום התשיעי בטבלת המדליות. ארמין צגלר שמר על תוארו בלוג', גולש הסקי למרחקים ג'ורג'ו די צ'נטה זכה במדליית הזהב במירוץ ל-50 ק"מ, והיה שותף לזכייתה של הנבחרת האיטלקית במדליית הזהב במירוץ ל-10X4 ק"מ. אנריקו פבריס ניצח במירוץ ההחלקה המהירה ל-1,500 מטרים, והיה שותף לזכייתה של הנבחרת האיטלקית במקום הראשון בתחרות הקבוצתית. מדליות נוספות הושגו במזחלות ובהחלקה מהירה במסלול קצר.

הישגיהם של האיטלקים ירדו באולימפיאדת ונקובר (2010), בה זכו ב-5 מדליות, בהן מדליית זהב אחת בלבד, התוצאה הנמוכה ביותר מזה 30 שנה. זוכה מדליית הזהב היה גולש הסקי האלפיני ג'וליאנו רצוני, במקצה הסלאלום. פייטרו פילר קוטרר זכה במדליית כסף במירוץ ל-15 ק"מ בסקי למרחקים, וארמין צגלר איבד את תואר בלוג', והסתפק במדליית הארד. במדליות נוספות זכו אלסנדרו פיטין בסקי נורדי משולב ואריאנה פונטנה בהחלקה מהירה ל-500 מ' במסלול קצר.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס שווצר, השיאן האולימפי בהליכה ל-50 ק"מ באולימפיאדת בייג'ינג
המתעמל איגור קסינה, זוכה מדליית הזהב בתרגיל המקבילים, אולימפיאדת אתונה
פביו קרטה, חבר הנבחרת האיטלקית בהחלקה מהירה במסלול קצר, שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדת סולט לייק סיטי
גולש הסקי למרחקים ג'ורג'ו די צ'נטה, הזוכה במדליית הזהב במירוץ ל-50 ק"מ באולימפיאדת טורינו

לפי אולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדה זהב כסף ארד סה"כ
אולימפיאדת אתונה (1896) 0 0 0 0
אולימפיאדת פריז (1900) 3 2 0 4
אולימפיאדת לונדון (1908) 2 2 0 4
אולימפיאדת סטוקהולם (1912) 3 1 2 6
אולימפיאדת אנטוורפן (1920) 13 5 5 23
אולימפיאדת פריז (1924) 8 3 5 16
אולימפיאדת אמסטרדם (1928) 7 5 7 19
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) 12 12 12 36
אולימפיאדת ברלין (1936) 8 9 5 22
אולימפיאדת לונדון (1948) 8 11 8 27
אולימפיאדת הלסינקי (1952) 8 9 4 21
אולימפיאדת מלבורן (1956) 8 8 9 25
אולימפיאדת רומא (1960) 13 10 13 36
אולימפיאדת טוקיו (1964) 10 10 7 27
אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) 3 4 9 16
אולימפיאדת מינכן (1972) 5 3 10 18
אולימפיאדת מונטריאול (1976) 2 7 4 13
אולימפיאדת מוסקבה (1980) 8 3 4 15
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) 14 6 12 32
אולימפיאדת סיאול (1988) 6 4 4 14
אולימפיאדת ברצלונה (1992) 6 5 8 19
אולימפיאדת אטלנטה (1996) 13 10 12 35
אולימפיאדת סידני (2000) 13 8 13 34
אולימפיאדת אתונה (2004) 10 11 11 32
אולימפיאדת בייג'ינג (2008) 8 9 10 27
אולימפיאדת לונדון (2012) 8 9 11 28
סה"כ 199 166 185 550

באולימפיאדות החורף:

אולימפיאדה זהב כסף ארד סה"כ
אולימפיאדת שאמוני (1924) 0 0 0 0
אולימפיאדת סנט מוריץ (1928) 0 0 0 0
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1932) 0 0 0 0
אולימפיאדת גרמיש פרטנקירכן (1936) 0 0 0 0
אולימפיאדת סנט מוריץ (1948) 1 0 0 1
אולימפיאדת אוסלו (1952) 1 0 1 2
אולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956) 1 2 0 3
אולימפיאדת סקוו ואלי (1960) 0 0 1 1
אולימפיאדת אינסברוק (1964) 0 1 3 4
אולימפיאדת גרנובל (1968) 4 0 0 4
אולימפיאדת סאפורו (1972) 2 2 1 5
אולימפיאדת אינסברוק (1976) 1 2 1 4
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) 0 2 0 2
אולימפיאדת סרייבו (1984) 2 0 0 2
אולימפיאדת קלגרי (1988) 2 1 2 5
אולימפיאדת אלברוויל (1992) 4 6 4 14
אולימפיאדת לילהאמר (1994) 7 5 8 20
אולימפיאדת נאגנו (1998) 2 6 2 10
אולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) 4 4 5 13
אולימפיאדת טורינו (2006) 5 0 6 11
אולימפיאדת ונקובר (2010) 1 1 3 5
סה"כ 37 32 37 106

לפי ענף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסייף מטאו טליארול, זוכה מדליית הזהב בבייג'ינג
ברברה פוסאר פולי ומאוריציו מרגליו, זוכי מדליית הארד באולימפיאדת סולט לייק סיטי
ניקולה רודיגרי, חבר הנבחרת האיטלקית בהחלרה מהירה במסלול קצר, שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדת סולט לייק סיטי
אדריאנה פונטנה, עם מדליית הארד בה זכתה באולימפיאדת טורינו
ענף זהב כסף ארד סה"כ
סיף סיף 48 40 33 121
Cycling (road) pictogram.svg
אופניים 33 16 9 58
אתלטיקה אתלטיקה קלה 19 15 25 59
איגרוף איגרוף 15 15 17 47
התעמלות התעמלות 14 6 8 30
קליעה קליעה 12 12 11 35
חתירה חתירה 10 14 12 36
רכיבה רכיבה 7 9 7 23
היאבקות היאבקות 7 4 9 20
קיאק קאנו/קיאק 6 6 4 16
הרמת משקולות הרמת משקולות 5 4 5 14
שחייה שחייה 4 4 10 18
כדורמים כדורמים 4 2 2 8
קפיצה למים קפיצה למים 3 4 2 9
שיט שיט 3 3 8 14
ג'ודו ג'ודו 3 3 7 13
קרב חמש מודרני קרב חמש מודרני 2 2 3 7
קשתות קשתות 2 2 3 7
טאקוונדו טאקוונדו 1 1 1 3
כדורגל כדורגל 1 0 2 3
כדורעף כדורעף 0 2 3 5
כדורסל כדורסל 0 2 0 2
טניס טניס 0 0 1 1

באולימפיאדות החורף:

ענף זהב כסף ארד סה"כ
סקי אלפיני סקי אלפיני 13 8 7 28
סקי למרחקים סקי למרחקים 9 12 13 34
לוז' לוג' 7 4 5 16
בובסלי מזחלות 4 4 4 12
החלקה מהירה החלקה מהירה 2 0 1 3
החלקה מהירה במסלול קצר החלקה מהירה במסלול קצר 1 2 2 5
סקלטון סקלטון 1 0 0 1
ביאתלון ביאתלון 0 1 2 3
סנובורד גלישת שלג 0 1 1 2
החלקה אומנותית החלקה אומנותית 0 0 1 1
סקי נורדי משולב סקי נורדי משולב 0 0 1 1

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתוני המדליות אינם כוללים את אולימפיאדת סוצ'י (2014)
  2. ^ הנתונים אינם כוללים את אולימפיאדת סוצ'י (2014).


מדינות אירופה במשחקים האולימפיים

אוסטריהאוקראינהאזרבייג'ןאיטליהאיסלנדאירלנדאלבניהאנדורהאסטוניהארמניהבולגריהבוסניה והרצגובינהבלארוסבלגיהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנדהונגריהטורקיהיווןישראללוקסמבורגלטביהליטאליכטנשטייןמולדובהמונאקומונטנגרומלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהסן מרינוספרדסרביהפוליןפורטוגלפינלנדצ'כיהצרפתקפריסיןקרואטיהרומניהרוסיהשבדיהשווייץ

מדינות וטריטוריות לשעבר: בוהמיהברית המועצותגרמניה המזרחיתגרמניה המערביתחבל הסאריוגוסלביהסרביה ומונטנגרוצ'כוסלובקיה

משלחות מיוחדות: המשלחת הכלל-גרמניתהמשלחת המאוחדת
אירופה