איטליה הפאשיסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Italy.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית

האימפריה הרומית

ימי הביניים

הרנסאנס האיטלקי

איחוד איטליה

ממלכת איטליה

איטליה הפאשיסטית

הרפובליקה האיטלקית

איטליה

איטליה הפאשיסטית היא המדינה והמערכת שלטונית שהתקיימה באיטליה בין השנים 1922 - 1943, בתקופה שבה שלט בניטו מוסוליני עם האידאולוגיה הפאשיסטית. המונח איטליה הפאשיסטית מתייחס במידה מסוימת גם לתקופה בת שנה וחצי שלאחר נפילתו של מוסוליני, בה התקיימה בצפון איטליה מדינה פאשיסטית בשם הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (בעוד שבפועל הייתה איטליה הצפונית תחת כיבוש גרמני) ואילו דרום איטליה נמצא תחת כיבוש של בעלות הברית.

תקופה זו בהיסטוריה של איטליה נחשבת לתקופת רודנות, ולנקודת שפל בהיסטוריה האיטלקית. על אף שבראשיתו התקבל המשטר החדש בתקווה על ידי העם האיטלקי שחשש מעליית הקומוניזם, וברצון לשיתוף פעולה של הקהילה הבינלאומית, הסתבר כי המשטר הפאשיסטי האיטלקי מבוסס על ניהול מדיניות פנים רודנית ושלילת זכויות אדם בסיסיות, התבסס על שלטונה של מפלגה אחת, רצח של מתנגדי המשטר, והתיימר להתנהל על פי שיטה כלכלית קורפורטיבית שהייתה אך מסווה לשלילת זכויות העובד. במדיניות החוץ ניהל המשטר הפאשיסטי מלחמות כיבוש תוקפניות באתיופיה, אלבניה, יוון וחבר לגרמניה הנאצית כצד התוקפני במלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה איבדה איטליה בהדרגה את עצמאותה. צבאה נשלח למלחמות בחזיתות רחוקות ברוסיה ובצפון אפריקה על פי האינטרס הגרמני, והיהודים שבתחילה זכו להגנת המשטר, נרדפו בחוקי גזע. לאחר הדחתו של מוסוליני בשנת 1943 הפכה ההשפעה הגרמנית העקיפה לכיבוש צבאי ישיר.

כגודל יומרתו של המשטר הפאשיסטי לחדש את פניה של איטליה, ליצור שיטה כלכלית וחברתית חדשה שתביא לעולם בשורה שתעמוד כמשקל נגד לקומוניזם ולסוציאליזם, וליצור אימפריה ים תיכונית המבוססת על המודל של האימפריה הרומית, כך מפח הנפש שנוצר עם התמוטטות המשטר, התבוסה הצבאית, הכיבוש הזר, והתמוטטות חברתית שהביאה למלחמת אזרחים אכזרית, ולרדיפתם והשמדתם של היהודים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה איטליה מונרכיה קונסטיטוציונית בה שלט המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ומתחתיו ראש ממשלה נבחר, בעל סמכויות נרחבות, האחראי כלפי פרלמנט בעל שני בתים. איטליה, שבמהלך המאה ה-19 עברה תהליכים של איחוד וקבלת עצמאות, נותרה בתחילה נייטרלית, אך במהלך המלחמה, ב-23 במאי 1915 הצטרפה לצד מדינות ההסכמה, צרפת ואנגליה מתוך תקווה כי הניצחון במלחמה יקנה לאיטליה מקום של כבוד בין האומות האירופיות, ויביא לשגשוג ולפריחה. בפועל היו השגי הצבא האיטלקי דלים, והוא אף נחל תבוסות צבאיות מרות, כתבוסת קאפורטו ב-1917. ההשגים הטריטוריאליים שהושגו היו אך רצועת אדמה בגבולה הצפון מזרחי של איטליה עם אוסטריה.

אף על פי שאיטליה לחמה לצד מדינות ההסכמה שניצחו במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. נזקי המלחמה בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

שביתות גדולות שהונהגו על ידי סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ולכן נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".

דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה (כיום רייקה בקרואטיה) היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות המשורר גבריאלה ד'אנונציו כבשה את פיומה, גירשה ממנה כוח רב לאומי, וביקשה לספחה לאיטליה. משסיכלה הממשלה האיטלקית את כוונת הסיפוח, הכריז ד'אנונציו כי פיומה היא מדינה עצמאית בשם "הממלכה האיטלקית של קרנארו". ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של ד'אנונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. פרשה זו הראתה כיצד זוכה הימין הקיצוני באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.

עליית המפלגה הפאשיסטית לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניטו מוסליני עם מנהיגים ופעילים פשיסטים, רומא 1922

בניטו מוסוליני היה ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המפלגה התנגדה לכניסת איטליה למלחמה, אך מוסוליני קרא להצטרפותה של איטליה למלחמה, ועל רקע זה פרש מהמפלגה. במהלך השנים שלאחר מכן הלכו דעותיו של מוסוליני והקצינו לימין. ומסביבו נאספה קבוצת אנשים בעלי דעות דומות. הזעזוע החברתי שלאחר המלחמה, החשש מעליית הקומוניזם והרצון במנהיג חזק, הביאו לעלייתם הפוליטית של מוסוליני וחבורתו בחוגי הימין האיטלקי לאחר המלחמה.

ב-23 במרץ 1919 כינס מוסוליני אסיפה של תומכיו ב"פיאצה סן ספולקרו", אסיפה הנחשבת להולדתה הרשמית של התנועה הפאשיסטית. מזה זמן מה היו פעילות קבוצות שונות שהשתמשו בשם "פאשיסטים", ובאו מרקע אידאולוגי מגוון. הקבוצה שהתגבשה השתתפה בבחירות שהתקיימו ב-1919, כשמצעה כלל הקמת רפובליקה דמוקרטית, הפרדת הדת מהמדינה, הקמת צבא עממי, מיסוי פרוגרסיבי, והקמת קורפורציות. המצע היה שמאלני, אנטי מלוכני ואנטי כנסייתי. בבחירות שהתקיימו בנובמבר כשלה תנועתו של מוסוליני, ולא הצליחה להכניס לפרלמנט ולו נציג אחד מטעמה.

המפלגה הפאשיסטית בשנותיה הראשונות הייתה ערב רב של אנשים בעלי דעות שונות, רעיונות מנוגדים, אך התבססה על החשש מן הקומוניזם, ועל חבורות של בעלי זרוע, שכונו החולצות השחורות, בהנהגת אישים כדינו גראנדי ואיטלו באלבו שהטילו חתיתם על מתנגדיה הפוליטיים של התנועה. ב-1920 קיבלה המפלגה אחיזה במספר ערים על ידי ראשי עיר שראו במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. בבחירות ב-1921 התמודדה הרשימה הפאשיסטית במסגרת אחת עם רשימות ליברליות ולאומניות, כשהיא טוענת שהיא נמצאת בימין הקיצוני של תנועה זו. בבחירות אלו כבר זכתה תנועתו המחודשת של מוסוליני להישג נאה כשהכניסה לפרלמנט 35 נציגים מטעמה, יותר מ-6% מכלל המושבים בבית. משנכנס מוסוליני לפרלמנט, וזכה ללגיטימציה של הימין השמרני והמתון, שוב לא היה תלוי בשותפיו מן העבר. הוא הביט מן הצד בכישלון מנהיגיה השמרנים והליברלים של איטליה, ג'וליטי, ולאחריו לואיג'י פאקטה, תוך שהוא מטפח את בריוני "החולצות השחורות" וממתין לשעת כושר לכיבוש השלטון.

המצעד על רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצעד על רומא

ממשלתו החלשה של פאקטה לא הצליחה למנוע את מעשי הבריונות של אנשי החולצות השחורות, ואת האיום בהשתלטות קומוניסטית ובהדרדרות המדינה עקב שביתות והשבתות. אוזלת היד של הממשלה הייתה גלויה לכל, ומוסוליני הבין כי בידו להשתלט על השלטון. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי "החולצות השחורות" להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובים של רומא, בדרישה מן המלך, ויטוריו אמנואלה השלישי כי ימנה את מוסוליני לראש הממשלה. המלך נועד עם ראשי הצבא, ואלו מסרו לו כי עליו להכריז על משטר צבאי. בשל החשש לעימות מזוין, סירב המלך להכריז על משטר צבאי. ברור היה כי השלטון לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כיאות, וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. סירובו של המלך להכריז על משטר צבאי הביא להתפטרותו של פאקטה, והמלך מינה את מוסוליני לראשות הממשלה. רק לאחר מינויו הרשמי והחוקתי של מוסוליני לראשות הממשלה הותר לאנשי החולצות השחורות להיכנס לרומא. התנועה הפאשיסטית טיפחה את המיתוס לפיו תפסה בכוח את השלטון. למעשה קיבל מוסוליני את המינוי באופן כשר וחוקתי, והיה ראש לממשלת קואליציה בה היו חברים אף הליברלים והשמרנים. רבים קיבלו את השלטון החדש בתקווה, וציפו להתייצבות של המצב הפוליטי הרעוע, ולהשבת החוק והסדר לרחובותיה של איטליה.

השנים הראשונות בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כראש ממשלה, התאפיינו השנים הראשונות לשלטונו של מוסוליני בממשלות קואליציה המורכבות מלאומנים, שמרנים, ליברלים ופאשיסטים. בתחילה התנהג במתינות, וזכה לתמיכה עממית אותנטית. מוסוליני פעל להשבת כוחה של המדינה כלפי פנים, שילב את אנשי "החולצות השחורות" במוסדות הצבא, וקידם את משנתו האידאולוגית והכלכלית באופן מתון. הוא נתמך על ידי תעשיינים עשירים, ובעלי אחוזות, ופעל כנגד האיגודים המקצועיים, ואף ביצע הפרטה. עם זאת, היסודות הקיצוניים והפליליים במפלגתו המשיכו בהתססת המצב, ובפעילות רצח וטרור, בידיעתו ובהסכמתו של מוסוליני. פעולה כזו הייתה רציחתו, בשנת 1924 של המנהיג הסוציאליסטי, ג'אקומו מאטיאוטי, רצח שהיווה את קו פרשת המים בהפיכת איטליה הפאשיסטית למדינה טוטאליטרית של ממש.

עוד ביולי 1923 הביא מוסוליני לחקיקת חוק ולפיו יוקצו למפלגה שתקבל את המספר הגדול ביותר של קולות בבחירות שני שלישים מן המושבים בפרלמנט. היה ברור כי אם תזכה המפלגה הפאשיסטית במספר הגדול ביותר של קולות, יביא הדבר למעשה לחיסול הדמוקרטיה, ולמשטר יחיד של מוסוליני. הבחירות הראשונות שהתקיימו על פי חוק זה נערכו ב-6 באפריל 1924. המפלגה הפאשיסטית השתמשה בכל אמצעי שהיה בידה, לרוב בניגוד לחוק, ולעתים בבריונות ובאלימות, ואף בזיופים של ממש, על מנת לזכות בבחירות אלו.

לאחר זכיית המפלגה הפאשיסטית בבחירות אלו, קם המנהיג הסוציאליסטי ג'אקומו מאטיאוטי, ונאם בפומבי כנגד המפלגה הפאשיסטית וכנגד משטר הטרור שהנהיגה, ועל הבחירות שהניצחון בהן היה מבוסס על זיופים והפחדה. מאטיאוטי דרש את ביטול הבחירות, וזכה לתמיכה רבה. ב-10 ביוני 1924 נרצח מאטיאוטי על ידי עושי דברו של מוסוליני. הרצח בוצע בשלומיאליות ועקבות הרוצחים נתגלו והובילו אישית אל מוסוליני כנותן ההוראה. משטרו של מוסוליני עמד בפני האתגר הגדול ביותר כנגד קיומו, למעשה עד להתמוטטותו בשנת 1943, כעשרים שנה לאחר מכן. אך מפלגות האופוזיציה המוחלשות והמפולגות לא הצליחו לסחוף את העם להתנגדות עממית למשטר, וב-3 בינואר 1925 נשא מוסוליני נאום בפרלמנט, בו לקח על עצמו את האחריות לרצח ולאלימות, הכריז על משטר של דיקטטורה דה פקטו, הפקיע את כל זכויות האזרח, והשלים את זיהויה של המפלגה הפאשיסטית עם המדינה האיטלקית.

מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיטליה הוקם שלטון טוטליטרידיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.

מוסוליני הוצג כנישא מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, "הדוצ'ה" ומעבירה את האידאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפאשיסטית העליונה' שהייתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית. מ-1929 הפכה המועצה מגוף פנים-מפלגתי, לגוף שלטוני של המדינה, ולמעשה לגוף השלטוני העליון במדינה.

מאחר שהייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה-30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".

על אף שלא הצליח ליצור מצע כלכלי עקבי, הפשיזם התפתח לשיטה כלכלית ופוליטית ששילבה טוטליטריות, לאומנות, אנטי קומוניזם ואנטי ליברליזם, במדינה שעוצבה על מנת לשלב את כל מעמדות החברה תחת שיטה קורפורטיסטית שכונתה "הדרך השלישית". השיטה הקורפורטיסטית, רעיון פאשיסטי שהושפע מהגילדות בימי הביניים העניקה את הכוח לגופים שאמורים היו לייצג את המעסיקים, העובדים והממשלה. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. בפועל הייתה זו אך דרך לבטל את זכות האיגוד המקצועי. הגופים, שאמורים היו לאגד את כל האיטלקים באגודות מקצועיות, היו בשליטתה המלאה של הממשלה. נציגי העובדים ונציגי המעבידים היו בכל המקרים פאשיסטים מנאמניה, וכך, למעשה, הושתק הן קולם האותנטי של העובדים והן קולו של ההון במסגרת יחסי העבודה. עם זאת, כצפוי, גילו נציגי המעסיקים יתר עצמאות, ולא אפשרו מינוי "נציגים מטעם" לקורפורציות, וכך הפכה השיטה לכלי לדיכוי העובד, ולביטול חירויות בסיסיות כחופש השביתה, תוך יצירת מנגנון ביורוקרטי מסובך.

הפאשיזם ראה עצמו כדרך מחשבה מקורית, שונה מהסוציאליזם ומהקפיטליזם. מוסוליני, ששורשיו היו נעוצים בסוציאליזם, הפריט מספר תעשיות בתחילת דרכו. אך לקראת שנות ה-30 התהפך הגלגל הכלכלי, והוא ניסה להעביר את תעשיות המפתח במדינה לשליטת הממשלה. המטרה המוצהרת הייתה לייצר את כל הדרוש לאיטליה באיטליה, מטרה שהייתה בלתי אפשרית נוכח מחסור בתשתיות תעשייתיות ובמימון נאות.

מוסוליני ראה לנגד עיניו את קידום הכלכלה באמצעות פרויקטים ציבוריים גדולים ויוזמות ממשלתיות, על מנת להיאבק בשפל ובמיתון, ולמנוע אבטלה. אחד הפרויקטים הראשונים והידועים כונה על ידי התעמולה הפאשיסטית "הקרב על הדגן", בו הוקמו 5,000 חוות חקלאיות וכמה עיירות חקלאיות באזור ביצות פונטינה, שיובש והוכשר. תוכנית זו הסיטה משאבים רבים לגידול דגנים, שהיו דרושים לגידולים אחרים, וחיוניים יותר. המנגנון הענקי שעסק בפרויקט היה בלתי יעיל, והסובסידיות שהוענקו לחקלאים הביאו אך לצמיחת חובה של המדינה. ניסיון נוסף ב-1928 "הקרב על האדמה", היה מוצלח יותר. פרויקטים כייבוש ביצות פונטינה למטרות חקלאיות היו טובים לצורכי תעמולה, הביאו לירידה באבטלה, ואפשרו לבעלי אחוזות עשירים לשלוט בגובה הסובסידיות. התוכנית כולה ירדה לטמיון במהלך מלחמת העולם השנייה. עם סיומה, פחות מ-10,000 חקלאים יושבו באזורים שיובשו, ורובם סבלו מעוני.

המדיניות הכלכלית של מוסוליני הייתה מונעת יותר מצרכי התעמולה מאשר מהתמודדות עם המציאות הכלכלית. הרצון להרשים, ליצור פרויקטים ענקיים, ולזכות באהדה גבר על הצרכים הכלכליים של איטליה. יש ויכוח של ממש באשר להצלחת מדיניותו באותה התקופה. יש הרואים בה כישלון, ואילו אחרים סבורים כי היא עודדה תיעוש והניחה את היסודות לצמיחתה הכלכלית של איטליה בעשורים שלאחר מלחמת העולם.

החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידאולוגיה פאשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפאשיזם המיליטנטי.

התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים כדי להחדיר את התעמולה הפאשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפאשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה, ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפאשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.

פולחן האישיות של "הדוצ'ה" הגיע לשיאים בשנות ה-30. עצרות המוניות, שאורגנו על ידי מזכיר המפלגה הפאשיסטית אקילה סטראצ'ה היו לדבר שבשגרה. הונהגה הצדעה לדוצ'ה במועל יד, דיוקנו נישא מכרזות ומדפי העיתונים, והעם חונך להעריץ אותו כאישיות דגולה.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את ההסכמים הלטרניים בהם הסכים כי הדת הקתולית תהא לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.

היהודים באיטליה הפאשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון של המשטר הפאשיסטי, היו בין יהודי איטליה שהביעו חששות מפני השלטון החדש. על מנת להרגיע את היהודים, קיבל מוסוליני לראיון את רבה של רומא, אנג'לו סצ'רדוטי, בנובמבר 1923. עד לשנות השלושים, התאפיינה גישתו של מוסוליני אל היהודים במשפט "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה" [1].

למעשה, במשך כל שנות ה-20 לא היו יהודי איטליה קורבן לרדיפות, והיחס אליהם היה כאל כל אזרח. מוסוליני הכריז בפומבי כי הוא מתנגד לאנטישמיות ולגזענות, ואף התקין חוקים ותקנות לטובת היהודים, כגון הקמת "איחוד הקהילות היהודיות" ב-1931, שהעניק תמיכה ממלכתית רשמית לגופים יהודיים שעד אז פעלו באופן פרטי. מוסוליני אפשר פעולתם של גופים ציונים באיטליה, ובשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס ההקמה של ארגון ציוני איטליה.

יחסם של היהודים למשטר הפאשיסטי לא היה שלילי, והיו שראו בו אף דוגמה ומופת. אב"א אחימאיר לא נרתע מלכנות את הטור של בעיתונות העברית "מפנקסו של פשיסטן", ולהצהיר על תמיכתו במוסוליני ובתורתו. בתקופה זו היו שראו באיטליה מקור לסיוע במאבק נגד המנדט הבריטי. תנועת בית"ר הקימה בית ספר להכשרה ימית בצ'יוויטווקיה, וכמה מקברניטי הצי הישראלי, ואישים נוספים מחוגי הימיןצבי קוליץ) קיבלו את הכשרתם בבית ספר זה. המשטר הפאשיסטי ראה בברכה חיזורים מסוג זה, שכן ראה את ארץ ישראל כחלק מהאימפריה האיטלקית השלטת בים התיכון, וניסה לערער את שלטונם של הבריטים שם, כשם שניסה לערערו במקומות אחרים.

ככל שגברה השפעת גרמניה הנאצית כך גברה נטייתו של המשטר לאנטישמיות, ובשנת 1938 קיבלה איטליה את חוקי הגזע, שכללו אפליה גזעית בוטה כנגד היהודים, והיו מבוססים על "גזענות מדעית".

חוקי הגזע קבעו כי יש לפטר את עובדי המדינה היהודיים (חוץ מחברי המפלגה הפאשיסטית, שגויסו לצבא והמשיכו בעבודתם במדי צבא - בהמשך גם הם פוטרו). תלמידים יהודיים יגורשו מבתי ספר ממלכתיים - בתי ספר יהודיים כמעט לא היו ובתי ספר תיכוניים יהודיים לא היו כלל. עוזרות הבית הלא-יהודיות שראו את בית המעביד כביתן גורשו חזרה לכפריהן. כמובן נאסר כל מגע מיני בין יהודים ללא יהודים. ואחרון, היהודים נדרשו לרשום את רכושם כדי למנוע מכירתו והברחת תמורתו לארצות חו"ל.

מוסוליני עצמו קידם את המדיניות האנטי יהודית, בתמיכת אישים משולי ההנהגה הפאשיסטית כעיתונאי ג'ובאני פרציוזי. הכנסייה והמלך עמדו מן הצד, ולא התערבו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיטליה כ-50,000 יהודים. על אף המדיניות האנטישמית, לא נשלחו היהודים להשמדה. אמנם עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה בשנת 1940 לצידו של היטלר, הוחמרו הגזירות כנגד היהודים, אך המשטר הפאשיסטי התעקש לשמור על אזרחי המדינה היהודים, ויהודי איטליה היו אמנם קורבן להשפלות, לגזרות כלכליות וחברתיות, אך היו בטוחים בחייהם. איטליה אף הגנה על היהודים מהשמדה בשטחים שהיו בשליטתה ביוגוסלביה, יוון, צרפת וצפון אפריקה.

עם נפילת מוסוליני בשנת 1943 וכיבוש חלקה הצפוני של איטליה על ידי הגרמנים, החלה רדיפתם הפיזית של היהודים, בסיוע משתפי פעולה איטלקים. הרפובליקה של סאלו, ממשלת הבובות הפאשיסטית שהוקמה בצפון איטליה, רדפה את היהודים, והסגירה אותם לידי הגרמנים, להשמדה במחנות הריכוז במזרח. כ-8,000 מיהודי איטליה נרצחו.

מדיניות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלחמת העולם הראשונה מאחר שלמרות קורבנותיה העצומים, היא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה על ידי המעצמות ב-1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידאולוגיה הפאשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר - האימפריה הרומית.

מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי. צ'זארה מריה דה וקי (Cesare Maria De Vecchi), אחד ממנהיגי המפלגה הפאשיסטית, הציע להרחיב את ממלכת איטליה כך שתכלול את כל המקומות דוגמת האיים הדודקאנסיים, קורפו ותוניסיה בהם היו קהילות איטלקיות, הצעה אותה כינה איטליה הגדולה.

עוד ב-1923 כשנה לאחר עליית מוסוליני לשלטון, תקפה איטליה את יוון וכבשה את האי קורפו. העילה הרשמית הייתה רצח גנרל איטלקי בשם טליני, שהיה חבר בוועדה ליישוב סכסוך גבולות באי, בין יוון לאלבניה. אך לממשלת יוון לא היה כל קשר לכך. לאחר שהייה של כחודש על אדמת האי, שגבתה מספר הרוגים אזרחיים, נאלץ צבא איטליה לסגת. מדיניות החוץ של איטליה הסיקה את מסקנותיה מהתגרות זו בסדר הבינלאומי, שלא באה עליה כל תגובה הולמת. במהלך העשור שלאחר מכן הייתה איטליה מעורבת באלבניה שם הקימה ממשלת בובות ובלוב, אותה סיפחה, לאחר מעורבות גוברת והולך מתחילת המאה ה-20. לאחר סיפוח לוב נראה החלום על ייסוד אימפריה אפריקאית ים תיכונית בהישג יד, כאשר המכשלה לייסוד "הטריטוריה האיטלקית של מזרח אפריקה", שנעצה כבר יתד בסומליה ובאריתריאה הייתה אתיופיה העצמאית.

מצב עניינים זה הוביל אל המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. איטליה פלשה לאתיופיה החלשה, מדינה החברה בחבר הלאומים תוך התרסה בפני מעצמות המערב, וניהול מלחמה אימפריאליסטית כנגד עם חלש וחסר מגן, שכללה פשעי מלחמה, טבח באזרחים ושימוש בנשק כימי כגז חרדל. לאחר כיבושה של אתיופיה הוכרז על הקמת "מזרח אפריקה האיטלקית" שכללה את סומליה אריתריאה ואתיופיה, והמלך הוכרז ל"קיסר אתיופיה".

בניטו מוסוליני לצד אדולף היטלר, יוגוסלביה 1937

במדיניות תוקפנית זו מצאה לה איטליה בעל ברית נאמן באדולף היטלר. בשנת 1936 חתמה איטליה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו. שיתוף פעולה זה בין אלמנטים פאשיסטיים אל מול התגייסות של כוחות השמאל הבינלאומיים, ששלחו אף הם מתנדבים לטובת הרפובליקה הספרדית השוקעת, הסתיים בניצחון כוחות הפאשיזם, בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו. איטליה נתפסה ככוח עולה, ומוסוליני כמנהיג עולמי רב השפעה. בועידת מינכן השתתף מוסוליני לצידם של היטלר, צ'מברליין ודאלאדייה, כ"מתווך", מנהיג ותיק ורב השפעה. הלקח אותו הפיק העולם ממלחמת האזרחים בספרד, הפלישה לאתיופיה וועידת מינכן הוא כי אל מול התוקפנות הפאשיסטית אין ביד מעצמות מערב אלא מחאות חלושות, ורצון ל"פיוס". לקח זה היה עתיד להוביל ישירות אל מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 עמדה בתחילה איטליה מן הצד, והמתינה. באפריל 1939 כבשה איטליה את אלבניה, אך המערכה הקצרה באלבניה חשפה את חוסר מוכנותו של הצבא האיטלקי, ואת חולשת המדינה האיטלקית. ניצחונה המהיר של גרמניה הנאצית על צרפת הביא להחלטה להצטרף אל המלחמה לצידה של גרמניה, וכאשר הצבא הצרפתי עמד מובס, וחיל המשלוח הבריטי כבר פונה אל מעבר לתעלה במבצע דינאמו, ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על צרפת. הצבא האיטלקי התקדם מעט מאוד, ולעומת זאת ספג כ-4,000 הרוגים, גם בקרב כנגד הצבא הצרפתי המובס. אך התקפה זו על צרפת הכריעה את דרכה של איטליה, ושללה ממנה את מעט החשש שעדיין נותר בה בתחום מדיניות החוץ. מוסוליני הכריז כי פניו ליצירת אימפריה ים תיכונית שתשתרע מלוב עד ארץ ישראל וממצרים עד קניה.

ב-3 באוגוסט 1940 תקפו כוחות איטלקיים את סומליה הבריטית משטח סומליה האיטלקית. לאחר הצלחות ראשונות נעצרו הכוחות. ב-10 בספטמבר 1940 פלשה איטליה למצרים, שהייתה בשליטת הבריטים. לאחר שהתקדמו התקדמות מועטה במשך שישה ימים נעצרו הכוחות התוקפים.

כוח אווירי איטלקי נשלח לבלגיה הכבושה בידי הגרמנים על מנת להשתתף בקרב על בריטניה אך הוכה באופן קשה, ושב לאיטליה לאחר שספג אבידות.

ב-28 באוקטובר 1940 פלשה איטליה ליוון ופתחה בכך את מלחמת איטליה-יוון. לאחר הצלחות ראשונות נהדפו האיטלקים על ידי הצבא היווני, ועמדו על סף תבוסה. הצבא האיטלקי אף איבד חלק מאלבניה, לשם נהדף על ידי היוונים. לאחר כחצי שנה של לחימה עזה, נאלצה איטליה לקרוא לעזרת היטלר, ששלח כוחות שהכניעו את היוונים תוך זמן קצר.

ב-1 בנובמבר 1940 התקיף הצי הבריטי את הצי האיטלקי בנמל טאראנטו. התקיפה הייתה הרסנית, ולאחר קרב טאראנטו כמעט ולא היווה עוד הצי האיטלקי גורם במאבקים בים התיכון.

על אף סדרת כישלונות זו, התרחבה השתתפותה של איטליה במלחמה בשנת 1941. בפברואר 1941 הכו הבריטים באיטלקים במבצע מצפן, שהביא לאבדן שטח ניכר בלוב ובצפון אפריקה, ובשבי הבריטים נפלו עשרות אלפי איטלקים. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הכריזה איטליה מלחמה אף על ברית המועצות, ונשלחה ארמייה איטלקית למלחמה שם. בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור הכריזה מלחמה אף על ארצות הברית.

שנת 1942 הייתה הרת אסון לצבא האיטלקי. בכל מקום בו לחם נתקל בכישלונות. כוחותיו הוכו בצפון אפריקה על ידי הגנרל מונטגומרי בקרב אל-עלמיין השני, וכן בחזית המזרחית, בקרב סטאלינגרד, שם נהרגו ונשבו עשרות אלפי איטלקים. יש המייחסים אחריות של ממש לתבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד, לעובדה כי חלק מן היחידות במקומות בהן פרצו הרוסים על מנת לכתר את הארמייה השישית היו יחידות איטלקיות אשר סבלו מאיכות נמוכה ואימון ירוד.

המלחמה הגלובאלית הייתה מעבר לכוחותיה של איטליה. הצבא סבל ממחסור בתחמושת ובאספקה. ביגוד, דלק וכלי רכב הוקצבו במשורה. בתי החרושת באיטליה סבלו ממחסור בחומרי גלם, בעיה שאך הוחמרה כאשר החלו בעלות הברית להפציץ את בתי החרושת בצפונה של איטליה במרץ 1943.

לאחר התבוסות בצפון אפריקה, ונוכח התקדמות הצבא האדום בחזית המזרח, נראתה עתה לבריטים איטליה, כמקום הבא אליו יש להתקדם. וינסטון צ'רצ'יל סבר כי במקביל, או אף במקום, פלישה רבתי דרך צרפת המבוצרת בה תמכו האמריקנים, יש לנקוט באסטרטגיה של הנחתת כוחות ימיים במקומות בהם האויב הוא חלש, ולהחלישו דרך האגפים. איטליה נראתה כמקום היאות לכך. עוד בפברואר 1943 החל הגנרל דווייט אייזנהאואר בתכנון הפלישה לסיציליה, כאשר ההסכמה בין בעלות הברית הייתה כי ההכנות לפלישה לצרפת בשנת 1944 תימשכנה, אך במקביל תיפתח מערכה באיטליה.

ב-3 ביולי 1943 החלו בעלות הברית במבצע האסקי, פלישה לסיציליה, והנחיתו כוחות דרומית לסיראקוזה ובמפרץ ג'לה. סיציליה לא הייתה שטח כיבוש זר, אלא אדמה איטלקית של ממש, וברור היה כי השלב הבא הוא התקדמות דרך מיצרי מסינה אל אדמתה של איטליה היבשתית עצמה.

המלך ואישים כפייטרו באדוליו תכננו מזה זמן מה את הדחת מוסוליני. אליהם הצטרפה אופוזיציה פנימית במועצה הפאשיסטית העליונה שכללה אישים כדינו גראנדי ואמיליו דה בונו. בפגישה מרתונית של המועצה הפאשיסטית העליונה, הוחלט, ב-25 ביוני 1943 כי על מוסוליני להתפטר ולהחזיר את סמכויותיו למלך. משהגיע מוסוליני למחרת היום אל המלך, נמסר לו כי המרשל באדוליו מחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה, והוא עצמו נעצר.

ממשלתו של באדוליו לא הצליחה להחזיק מעמד זמן רב. הממשלה, שעדיין הייתה, להלכה, פאשיסטית, הייתה נתונה ללחץ מצד גרמניה, שחששה כי לאחר נפילתו של מוסוליני תפרוש איטליה מן המלחמה, או גרוע מכך, תתייצב לצד בעלות הברית. צבא גרמני גדול הוחזק בצפון איטליה, ואילו בבלקנים שהו כ-29 דיוויזיות איטלקיות, שבמקרה של כניעה היו צפויות לעימות עם הגרמנים. בסתר, ניהלה איטליה משא ומתן עם בעלות הברית שעמדו מן הצד השני של מצרי מסינה מוכנים לפלישה אל היבשת האיטלקית.

ב-3 בספטמבר 1943 נחתם בעיירה קאסיבילה שבסיציליה הכבושה בידי בעלות הברית, על ידי הגנרל ג'וזפה קסטלאנו הסכם שביתת נשק, שהיווה למעשה את כניעתה המוחלטת של איטליה. עוד באותו יום חצה צבאו של הגנרל ברנרד מונטגומרי את מצרי מסינה, במבצע בייטאון ופלש לדרום איטליה.

ב-8 בספטמבר 1943 נודע דבר הסכם הכניעה, כאשר הגנרל דווייט אייזנהאואר עשה לו פומבי בשידור רדיו. הגרמנים פלשו לצפונה של איטליה, ולמחרת נחתו בעלות הברית בטאראנטו ובסאלרנו. באדוליו והמלך נמלטו אל ברינדיזי אל שטח שהיה כבוש בידי בעלות הברית. הצי המלכותי האיטלקי יצא את נמליה של איטליה, אל עבר מלטה שם נכנע לבעלות הברית. כעבור מספר שבועות של לחימה התייצב מצב בו מחזיקים הגרמנים בצפון איטליה, וברומא.

הגרמנים סיפחו לשטחם מספר מחוזות באיטליה, ובשטח שנותר הקימו ממשלת בובות בראשות מוסוליני, שמרכזה שכן בעיירה סאלו על שפת אגם גארדה באזור לומברדיה. ממשלת מוסוליני כינתה את עצמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, אך כונתה "הרפובליקה של סאלו". בתקופה זו לא היה מוסוליני, שכינה עצמו "ראש המדינה ושר החוץ" יותר מעושה דברם של הגרמנים, מעין גאולייטר של לומברדיה. סמכויותיו שאפו לאפס. עם זאת עדיין שמר בידו מספיק כוח על מנת לשפוט את מי שפעל להדיחו, בסדרת משפטים שכונו "משפטי ורונה" ולהוציא להורג את המקורבים לו ביותר בעבר, ביניהם חתנו, גלאצו צ'אנו ומפקד הצבא לשעבר, אמיליו דה בונו. בשטחי הרפובליקה השתוללה מלחמת אזרחים בעת שמיליציות הנאמנות לרפובליקה ניסו לדכא מרידה פרטיזנית רחבת היקף.

בתקופה זו התקדמו בעלות הברית לאיטן, תוך לחימה קשה, דרך קווי הגנה מבוצרים והגנה דינאמית ויעילה של הגרמנים, בפיקודו של גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג. ההתקדמות הייתה מלווה במעשי זוועה משני הצדדים, דוגמת האונס בלאציו (1944). ממשלתו של באדוליו הייתה חסרת כל השפעה, ובמקומות אותם כבשו הציבו בעלות הברית משטר צבאי. בדצמבר 1944, לאחר כיבוש רומא, הדיחו את באדוליו ומינו במקומו את איוואנואה בונומי, ראש ממשלה בעבר, ומתנגד חריף לפאשיזם.

בסוף אפריל 1945 הסתערו כוחות בעלות הברית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק על "הקו הגותי", קו ההגנה האחרון של הגרמנים באיטליה. במקביל פתחו הפרטיזנים במתקפה מאחורי הקווים, כנגד הגרמנים הנסוגים, והאיטלקים שבחרו לסייע להם. מוסוליני עצמו נתפס על ידי הפרטיזנים, כשהוא מנסה להמלט בשיירה בה היו אף פילגשו, קלארה פטאצ'י, וכמה מבכירי שלטונו לשעבר. ב-28 באפריל נורו מוסוליני ופילגשו, וחמישה עשר האנשים שהיו עמם, על ידי שוביהם הפרטיזנים. ב-29 באפריל נלקחו גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לתחנת דלק בסמוך למילנו, וההמון שנקבץ במקום התעלל בהן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליזבת ויסקמן, הפאשיזם באיטליה, (תרגום: ר. לוויט), גבעתיים, הוצאת מסדה, 1971.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה של השואה, הערך: בניטו מוסוליני, ג', ירושלים: הוצאת יד ושם וספריית פועלים, עמ' 679.