איימי ויינהאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איימי ווינהאוס)
איימי ויינהאוס
Amy Winehouse
איימי ויינהאוס ביוני 2007
איימי ויינהאוס ביוני 2007
לידה 14 בספטמבר 1983
לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה 23 ביולי 2011 (בגיל 27)
לונדון, הממלכה המאוחדת
שם לידה איימי ג'ייד ויינהאוס
מקום קבורה אדג'וור עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 2003–2011 (כ־8 שנים)
מקום לימודים בית הספר למשחק של סילביה יאנג, Ashmole Academy, Bourne Grammar School, The Mount, Mill Hill International, מכללת בריט לאמנויות הבמה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה R&B, סול, ג'אז
סוג קול מצו-סופרן
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה
חברת תקליטים יוניברסל מיוזיק גרופ • ריפבליק
שיתופי פעולה בולטים טוני בנט, נאז, מארק רונסון
בן או בת זוג Blake Fielder-Civil (2007–2009) עריכת הנתון בוויקינתונים
אלכס קלייר (2006–2007)
Reg Traviss (2010–2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס גראמי לתגלית השנה (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.Amywinehouse.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איימי ג'ייד ויינהאוס (באנגלית: Amy Jade Winehouse;‏ 14 בספטמבר 1983 – 23 ביולי 2011) הייתה זמרת-יוצרת יהודייה-בריטית, שהתפרסמה בזכות סגנונה האקלקטי, הכולל תערובת של ז'אנרים רבים, בהם סול, סקא, ג'אז, ורית'ם אנד בלוז.

אלבומה הראשון של ויינהאוס, Frank, הצליח למדי, הן מסחרית והן בקרב המבקרים במולדתה, הממלכה המאוחדת. האלבום גם היה מועמד לפרס מרקיורי. אלבומה השני, Back to Black, שיצא ב-2006, הוביל לחמש זכיות בפרס גראמי והפך אותה לאמנית הבריטית הראשונה שזכתה בחמישה פרסי גראמי, כולל שלושה מתוך הארבעה הגדולים: "תגלית השנה", "הקלטת השנה" ו"שיר השנה". ב-14 בפברואר 2007 זכתה בפרס המוזיקה הבריטית בקטגוריית "הזמרת הבריטית הטובה ביותר".

ויינהאוס נפטרה בביתה בקמדן טאון שבלונדון ב-23 ביולי 2011 מהרעלת אלכוהול.[1][2]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינהאוס נולדה באזור סאות'גייט שברובע אֶנְפִילְד בצפון לונדון למשפחה יהודית חובבת ג'אז. משפחתה של ויינהאוס מנתה ארבע נפשות: אביה מיטשל (נהג מונית), אמה ג'ניס (רוקחת), ואחיה הבכור אלכס. סבא רבא מצד האב היגר ללונדון בשנת 1890 ממינסק. לפני שעברה לבית הספר "אשמול" (Ashmole) היא למדה בבית הספר של סאות'גייט. כשהייתה בת עשר הקימה עם חברתה להקת ראפ בשם "Sweet 'n' Sour", אשר לא האריכה ימים. היא למדה בבית הספר ע"ש סילביה יאנג לאמנויות הבמה בגיל 12, אבל סולקה בגיל 14 מאחר ש"לא מיצתה את עצמה", ומאחר שעשתה נזם. יחד עם ילדים נוספים מבית ספרה היא הופיעה בתוכנית טלוויזיה בריטית בשנת 1997. מאוחר יותר למדה בבית הספר BRIT (אנ') לאמנויות הבמה בקרוידון.

בגיל 13 קיבלה במתנה גיטרה פרטית וכשנה לאחר מכן החלה לכתוב שירים ולהלחין אותם. בתקופה זו נשרה מבית הספר והחלה להתנסות בסמים.

מיד לאחר נשירתה החלה לעבוד ככתבת לענייני בידור ברשת החדשות וורלד אנטרטיינמנט (אנ'), ובנוסף החלה לשיר יחד עם להקת ג'אז מקומית. בן זוגה דאז, זמר הסול טיילר ג'יימס, שלח קלטת דמו שלה (הכוללת את השיר "Love Is a Losing Game", שנמצא בגרסתו המקורית באלבום המורחב של Back to Black) לחברת התקליטים איילנד/יוניברסל היוקרתית, אשר הביאה בסופו של דבר להחתמתה על חוזה הקלטות עם החברה. עם התשלום הראשון שקיבלה מהחברה עברה ויינהאוס ללונדון, שם שכרה את להקת הליווי של שארון ג'ונס.

חייה האישיים של ויינהאוס עוררו עניין תקשורתי רב. סגנונה הייחודי ועיצוב שערה עוררו חקיינים והיוו השראה למעצבי אופנה, שהבולט בהם הוא קרל לגרפלד. במהלך השנים היא כיכבה במדורי הרכילות בשל בעיות רפואיות, בעיות סמים ואלכוהול, אשפוזים עקב תאונות ובמכוני גמילה. בראיונות שונים סיפרה שהיא סובלת מדיכאונות, מנטייה לפגיעה עצמית ומהפרעות אכילה. ב-2005 עברה תקופה של בעיות שתייה, שימוש ב"סמים קשים", מצבי רוח אלימים וירידה במשקל. קרוביה ציינו כי מות סבתה היה אחת הסיבות להתמכרותה. בן זוגה באותה עת היה הזמר אלכס קלייר.

ב-18 במאי 2007 נישאה ויינהאוס לבלייק פילדר-סיביל במיאמי ביץ'. היא ובעלה הסתבכו בעבירות חוק מספר פעמים, דבר שהוביל לביטולם של כמה מסעי הופעות. בנוסף, בעלה ישב בבית סוהר כשנה על שיבוש הליכי משפט ועוד מספר פעמים על שימוש בסמים, קטטות וכדומה. ב-16 ביולי 2009 הזוג התגרש. באוגוסט 2007 ביטלה ויינהאוס מספר הופעות בממלכה המאוחדת בשל תשישות ובריאות לקויה. בתקופה זו אושפזה ויינהאוס בשל מנת יתר של סמים שונים ואלכוהול. בריאיון למגזין הגרמני "שטרן", אמרה כי אושפזה בשל סמים וכי "באמת חשבתי אז שזה נגמר".[3] במהלך שנת 2008 עברה מספר ניסיונות גמילה. באוקטובר 2010 טענה ויינהאוס בריאיון ל"גלאמור" כי לא השתמשה בסמים בשלוש השנים האחרונות, וכי היא מרגישה שבריאותה טובה יותר.[4] עם זאת, מספר חודשים לאחר מכן, בהופעתה בבלגרד ב-18 ביוני 2011, ספגה ביקורת רבה מהתקשורת לאחר שאיחרה לעלות לבמה, מלמלה את מילותיהם של מספר שירים ולאחר מכן ירדה מהבמה לקול קריאות בוז של הקהל; בעיתונים כתבו כי בהופעתה הכללית נראתה שיכורה או מסוממת.[5] לאחר אותה הופעה ביטלה ויינהאוס את שתי ההופעות הבאות, ובהמשך הודיעה כי היא מבטלת את כל סיבוב ההופעות האירופאי שתוכנן, "עד שתחזור למיטבה".[6]

ויינהאוס הייתה ביסקסואלית והזדהתה כך במספר הזדמנויות.[7][8] ב-23 ביולי 2011 נמצאה ללא רוח חיים בדירתה בצפון לונדון בגיל 27 (ובכך הצטרפה ל"מועדון 27"). גופתה הועברה בתום הנתיחה לבני משפחתה, וב-26 ביולי נשרפה גופתה בקרמטוריום "גולדרס גרין". משפחתה הודיעה כי אפר הגופה יונח לצד אפרה של סבתה – בבית העלמין היהודי וג'וורברי.

ב-26 באוקטובר 2011 פורסמו תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, לפיה כמות האלכוהול שנמצאה בדמה הייתה פי 4.5 מהכמות המותרת לנהיגה בממלכה המאוחדת. הרופאה הפרטית שלה, ד"ר כריסטינה רומייט, סיפרה כי הזמרת הייתה בתהליך גמילה, אך חזרה לשתיית אלכוהול בימים שקדמו למותה. ב-29 במרץ 2012 נמסר מסוכנות הידיעות האמריקנית AP כי אביה, מיטשל, יהיה מנהל העיזבון שלה וכי הוריה יירשו את כלל רכושה מאחר שלא השאירה צוואה. לאחר מותה יצר המוזיאון היהודי בלונדון תערוכה לזכרה. תערוכה זו הוצגה גם בבית התפוצות.[9]

קריירה והצלחה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרסים ומועמדויות של איימי ויינהאוס

אלבום הבכורה של ויינהאוס, Frank, יצא ב-20 באוקטובר 2003. שירים רבים באלבום כללו השפעות ג'אז. מלבד שני שירים שהם גרסת כיסוי, כל שירי האלבום נכתבו בשיתוף עם ויינהאוס. האלבום קיבל ביקורות חיוביות, וקולה הושווה לקולותיהן של שרה ווהן, מייסי גריי ואחרות. האלבום הגיע לפלטינה והיה מועמד למספר פרסי מרקיורי. לאחר יציאתו של האלבום טענה ויינהאוס כי "היא הייתה רק 80 אחוז מאחורי האלבום" ושחברת התקליטים הכלילה באלבום שירים שלא אהבה. אחרי יציאת האלבום היא ציינה בראיון "אני לא יכולה להקשיב לאלבום 'פרנק' יותר, ואף פעם בעצם לא הייתי מסוגלת". מהאלבום יצאו הסינגלים "Take the Box", ו-"Stronger Than Me" שזכו להצלחה נאה, הסינגל הכפול "In My Bed"\"You Sent Me Flying", שזכה להצלחה מועטה, והסינגל הכפול האחרון "Fuck Me Pumps"\"Help Yourself" שזכה להצלחה מועטה גם כן.

ויינהאוס, 2007

ב-2006 יצא אלבומה השני של ויינהאוס, Back to Black, שזכה להצלחה גדולה באמריקה ובריטניה, וזכה בחמישה פרסי גראמי. בנוסף, האלבום הגיע לתואר הפלטינה המחומשת בממלכה המאוחדת, מה שהפך אותו לאלבום הנמכר ביותר לשנת 2007. האלבום הוליד כמה סינגלים, הסינגל הראשון והמצליח ביותר בקריירה של ויינהאוס מבחינה מסחרית הוא "Rehab", שיצא ב-23 באוקטובר 2006 והגיע למספר 9 במצעד הבילבורד, היה ללהיט בינלאומי וכן היה לשיר ההיכר שלה. הסינגל השני, "You Know I'm No Good", יצא ב-8 בינואר 2007, והגיע למספר 18 במצעד הסינגלים הבריטי. הסינגל השלישי הוא "Back to Black", שיצא בממלכה המאוחדת ב-30 באפריל 2007, והגיע למקום ה-25 במצעד הסינגלים הבריטי וזכה גם הוא להצלחה בין-לאומית. שני הסינגלים הנוספים מהאלבום הם: "Tears Dry on Their Own" (שהיה ללהיט טופ 20 בממלכה המאוחדת והגיע למעמד כסף על מכירות של למעלה מ-200,000 עותקים) ו"Love Is a Losing Game" (שאף על פי שהיה הסינגל הכי פחות מצליח מהאלבום עדיין זכה להצלחה יחסית כשנכנס לטופ 40 גם בממלכה המאוחדת וגם באירלנד). האלבום כולל גם בונוסים מהופעות של ויינהאוס ואת השיר "Valerie". האלבום זכה לביקורות טובות וחיוביות רבות ומבקרים רבים שיבחו אותו.

ב-23 ביולי 2008 הוצגה בובת שעווה בדמותה ויינהאוס במוזיאון "מאדאם טוסו" בלונדון. ב-2010 החלה לעבוד על האלבום השלישי שלה, אשר אמור היה לצאת לאור במחצית הראשונה של 2011. יציאת האלבום נדחתה עקב ניסיונותיה הכושלים להיגמל מהשימוש בסמים ולהתפנות לעבודה על האלבום. לאחר מכן הופיעה חמש הופעות בברזיל, ב-8 עד 15 בינואר, ובהופעות שרה גרסאות כיסוי חדשות ואת השירים הישנים מאלבומה השני Back to Black. את הופעותיה בברזיל חיממו ג'אנל מונה ומאייר הות'ורן (אנ'). ב-11 בפברואר 2011, ויינהאוס קיצרה הופעה בדובאי בעקבות בוז מהקהל. ויינהאוס דיווחה כי היא הייתה עייפה, מוסחת ושיכורה במהלך ההופעה.

בשנת 2011 החלה להתעסק בתחום האופנה. היא עיצבה כמה תלבושות אשר נמכרות בכמה חנויות בעולם. ב-18 ביוני 2011, כחודש לפני מותה, הופיעה ויינהאוס בבלגרד, בהופעה שהתפרסמה משום שלא הצליחה לשיר את שיריה. ניכר היה כי הייתה בהשפעת סמים או אלכוהול, אך לא התאפשר לה לרדת מהבמה עד תום ההופעה. ב-20 ביולי 2011, כשלושה ימים לפני מותה, הופיעה ויינהאוס עם בת הסנדקות שלה, דיון ברומפילד ולהקת הוונטד בקמדן, לונדון. הופעה זו הייתה הופעתה האחרונה של ויינהאוס בציבור.[10]

Lioness: Hidden Treasures[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בספטמבר 2011, יום הולדתה ה-28 של ויינהאוס, פורסמה הקלטתה האחרונה, דואט עם הזמר טוני בנט. ויינהאוס ובנט הקליטו את השיר "Body & Soul" במרץ 2011, כארבעה חודשים לפני מותה. לשיר יצא קליפ, ובו נראים ויינהאוס ובנט מקליטים. חלק ממנו הוצג לעיני הקהל והתקשורת במהלך פינת כבוד שבוצעה בטקס ה-VMA של שנת 2011 לוויינהאוס, ובה נאמרו דברים מפי ראסל בראנד, טוני בנט (יחד עם ההצצה לקליפ) וביצוע כיסוי לשיר "Valerie" של מארק רונסון באירוח ויינהאוס על ידי ברונו מארס. ב-2 בדצמבר יצא לאור האלבום האחרון של איימי, Lioness: Hidden Treasures.[11]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרחים, תמונות ומחוות אחרות מחוץ לביתה של איימי וויינהאוס בקמדן, לונדון, לאחר מותה ב-23 ביולי 2011

בשנת 2014, נחשף פסלה של איימי ויינהאוס. הפסל הוא נוצר בידי האמן הבריטי סקוט איטון באותה שנה, כאות מחווה עבור הזמרת שנפטרה ב-23 ביולי 2011. הסקירות של הפסל היו חיוביות, אם כי אחד הפרשנים אמר כי הוא "מעוצב ככל הנראה בדיוק כמו ויינהאוס".[12] אביה של ויינהאוס אף ציין כי "הפסל מראה בדיוק את ויינהאוס בתנוחה היפה ביותר שאפשר לפסל... אנחנו באמת מקווים שהאוהדים של איימי אוהבים את הפסל",[13] ואמה הוסיפה ואמרה כי "אני מרוצה מהדרך שבה הפסל התברר. אתה יכול לראות בבירור שזו איימי [...] קמדן הוא המקום של איימי, לשם היא שייכת."[14]

בתאריך יום ההולדת שהתקיים בשנה שבה נפטרה ויינהאוס (14 בספטמבר), הוריה הקימו את קרן איימי ויינהאוס (אנ'), לזכרה. הקרן מתמקדת בעזרה לאנשים, כנגד אלכוהול, סמים, וכו'. בקרן תומכים אנשים רבים, וביניהם גם השחקנית הבריטית, ברברה וינדזור.[15] במאי 2015, יצא הסרט "איימי" המציג ראיונות וקטעי צילום של ויינהאוס מצעירותה עד מותה.[16] עם הסרט יצא גם הפסקול באותו השם, Amy. בנובמבר 2018, יצא הסרט "איימי ויינהאוס: בחזרה אל השחור",[17][18] שהתמקד בעיקר באלבומה המצליח Back to Black, שהפך לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, וזכה ב-5 פרסי גראמי בערב אחד.[19] להקת גרין דיי הוציאה שיר המוקדש לוינהאוס בשם "Amy" אותו כתב סולן גרין דיי, בילי ג'ו ארמסטרונג, מספר שבועות לאחר מותה. השיר יצא כחלק מהאלבום, ¡Dos!.

סיבוב ההופעות הולוגרמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוקטובר 2018, אביה של איימי ויינהאוס, מיץ' ויינהאוס, הודיע כי סיבוב הופעות הולוגרמי של איימי עתיד להתקיים ברחבי העולם. סיבוב ההופעות חל בסוף שנת 2019, והציג הולוגרמה של איימי ויינהאוס, לה התלוותה להקת רקע.[20] מיץ' גם אמר כי: "לראות אותה שוב זה משהו מיוחד, שבאמת לא ניתן לנסח במילים. המוזיקה של הבת שלי נגעה בחייהם של מיליוני אנשים, והמורשת שלה תימשך בדרך חדשנית ופורצת". בנוסף לכך, סיבוב ההופעות גייס כספים עבור עמותת איימי ויינהאוס.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דיסקוגרפיה של איימי ויינהאוס

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים שלאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איימי ויינהאוס בוויקישיתוף

מידע וכתבות:

כתבות ומאמרים בעקבות מותה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איימי ויינהאוס מתה מצריכת אלכוהול, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2011
  2. ^ אסף נבו, ‏"איימי וויינהאוס צרכה כמויות של אלכוהול לפני מותה", באתר ‏מאקו‏, 26 באוקטובר 2011
  3. ^ Amy Winehouse was not hospitalized for 'exhaustion', באתר לוס אנג'לס טיימס(הקישור אינו פעיל, 13.8.2020)
  4. ^ Amy Winehouse Unveils Her Fred Perry Designs באתר פיפל(הקישור אינו פעיל, 13.8.2020)
  5. ^ "איימי וויינהאוס שיכורה מכדי לשיר", באתר וואלה!‏, 19 ביוני 2011
  6. ^ כאמור למיטב היא לא חזרה...Amy Winehouse tour pulled so she can 'sort herself out',‏ 21 ביוני 2011, באתר BBC
  7. ^ Amy Winehouse claims bisexuality
  8. ^ Amy Winehouse is bisexual
  9. ^ נועה הרשקוביץ‏, איימי איפה נעלמת לנו? פינת התרבות בתערוכה חדשה לזכרה של ווינהאוס, באתר וואלה!‏, 20 באוקטובר 2014
    אתר למנויים בלבד אבי פיטשון, לראות מקרוב את איימי ויינהאוס, בישראל, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2014
  10. ^ "צפו: איימי ויינהאוס בפעם האחרונה על הבמה". נענע 10 - תרבות ובידור. אורכב מ-המקור ב-2017-08-22. נבדק ב-2017-07-27.
  11. ^ Lioness: Hidden Treasures, 2011-01-01, נבדק ב-2022-07-23
  12. ^ "Amy Winehouse statue unveiled in Camden". The Independent (באנגלית בריטית). 2014-09-14. נבדק ב-2017-12-29.
  13. ^ "Amy Winehouse statue unveiled". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-09-14. נבדק ב-2017-12-29.
  14. ^ Ellis-Petersen, Hannah (2014-09-14). "Amy Winehouse statue unveiled in London". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-12-29.
  15. ^ Charity overview
  16. ^ אמיר בוגן, קאן, הסרט על איימי וויינהאוס: מרגש אך מייגע, באתר ynet, 17 במאי 2015
  17. ^ "Amy Winehouse's 'Back To Black' documentary is a reminder of her supreme talent". NME (באנגלית אמריקאית). 2018-09-19. נבדק ב-2018-10-20.
  18. ^ New Amy Winehouse Back to Black Documentary Announced | Pitchfork, pitchfork.com (באנגלית)
  19. ^ A new documentary on Amy Winehouse's 'Back To Black' is coming soon, DIY (באנגלית)
  20. ^ "A hologram of Amy Winehouse will tour the world in 2019". The Independent (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-10-20.


איימי ויינהאוס
דיסקוגרפיה • פרסים ומועמדויות • שירים
אלבום אולפן Frank • Back to Black
אלבומי אוסף Lioness: Hidden Treasures
אלבומי הופעה Amy Winehouse at the BBC
אלבומי וידאו I Told You I Was Trouble: Live in London
ערכים קשורים "איימי" (פסקול) • "איימי ויינהאוס: בחזרה לשחור" • דיון ברומפילד • טיילר ג'יימס • לייונס רקורדס • מארק רונסון • פסל • קרן איימי ויינהאוס
איימי ויינהאוס – סינגלים
Frank "Stronger Than Me" • "Take the Box" • "In My Bed" • "You Sent Me Flying" • "Fuck Me Pumps" • "Help Yourself"
Back to Black "Rehab" • "You Know I'm No Good" • "Back to Black" • "Tears Dry on Their Own" • "Love Is a Losing Game"
Lioness: Hidden Treasures "Body and Soul" • "Our Day Will Come"
שירים נוספים "Valerie" • "B Boy Baby" • "Cherry Wine"
פרס גראמי לתגלית השנה
1980−1960 בובי דארין (1960) • בוב ניוהארט (1961) • פיטר נרו (1962) • רוברט גולט (1963) • סווינגל סינגרס (1964) • הביטלס (1965) • טום ג'ונס (1966) • ללא זוכה (1967) • בובי ג'נטרי (1968) • חוזה פליסיאנו (1969) • קרוסבי, סטילס ונאש (1970) • הקרפנטרז (1971) • קרלי סיימון (1972) • אמריקה (1973) • בט מידלר (1974) • מרווין האמליש (1975) • נטלי קול (1976) • סטארלנד ווקל בנד (1977) • דבי בון (1978) • א טייסט אוף האני (1979) • ריקי לי ג'ונס (1980)
2000−1981 כריסטופר קרוס (1981) • שינה איסטון (1982) • Men at Work (1983) • מועדון תרבות (1984) • סינדי לאופר (1985) • שאדיי (1986) • ברוס הורנסבי והריינג' (1987) • ג'ודי וואטלי (1988) • טרייסי צ'פמן (1989) • מילי ונילי (בוטל) (1990) • מריה קארי (1991) • מארק קון (1992) • Arrested Development (1993) • טוני ברקסטון (1994) • שריל קרואו (1995) • Hootie & the Blowfish (1996) • ליאן ריימס (1997) • פולה קול (1998) • לורן היל (1999) • כריסטינה אגילרה (2000)
2020−2001 שלבי ליני (2001) • אלישה קיז (2002) • נורה ג'ונס (2003) • אוונסנס (2004) • מארון 5 (2005) • ג'ון לג'נד (2006) • קארי אנדרווד (2007) • איימי ויינהאוס (2008) • אדל (2009) • זאק בראון בנד (2010) • אספרנסה ספולדינג (2011) • בון איבר (2012) • פאן (2013) • מאקלמור וראיין לואיס (2014) • סם סמית' (2015) • מייגן טריינור (2016) • צ'אנס הראפר (2017) • אליסיה קארה (2018) • דואה ליפה (2019) • בילי אייליש (2020)
2021 ואילך מייגן די סטליון (2021) • אוליביה רודריגו (2022) • סמארה ג'וי (2023) • ויקטוריה מונה (2024)
פרס המוזיקה הבריטית לזמרת הטובה ביותר
שירלי באסי (1977) ‏•‏‏ רנדי קרופורד (1982) ‏•‏‏ קים ויילד (1983) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1984) ‏•‏‏ אליסון מויה (1985) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1986) ‏•‏‏ קייט בוש (1987) ‏•‏‏ אליסון מויה (1988) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1989) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1990) ‏•‏‏ ליסה סנטנספילד (1991) ‏•‏‏ ליסה סנטנספילד (1992) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1993) ‏•‏‏ דינה קארול (1994) ‏•‏‏ אדי רידר (1995) ‏•‏‏ אנני לנוקס (1996) ‏•‏‏ גבריאל (1997) ‏•‏‏ שולה אמה (1998) ‏•‏‏ דזריי (1999) ‏•‏‏ בת' אורטון (2000) ‏•‏‏ סוניק (2001) ‏•‏‏ דיידו (2002) ‏•‏‏ מיס דיינמייט (2003) ‏•‏‏ דיידו (2004) ‏•‏‏ ג'וס סטון (2005) ‏•‏‏ קיי.טי. טאנסטול (2006) ‏•‏‏ איימי ויינהאוס (2007) ‏•‏‏ קייט נאש (2008) ‏•‏‏ דאפי (2009) ‏•‏‏ לילי אלן (2010) ‏•‏‏ לורה מרלינג (2011) ‏•‏‏ אדל (2012) ‏•‏‏ אמילי סאנדיי (2013) ‏•‏‏ אלי גולדינג (2014) ‏•‏‏ פאלומה פיית' (2015) ‏•‏‏ אדל (2016) ‏•‏‏ אמילי סאנדיי (2017) ‏•‏‏ דואה ליפה (2018) ‏•‏‏ ג'ורג'ה סמית' (2019) ‏•‏‏ מייבל (2020) ‏•‏‏ דואה ליפה (2021)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איימי_ויינהאוס&oldid=38369054"