איינזצגרופן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האַיְינְזַצְגְרוּפֶּןגרמנית: Einsatzgruppen - "קבוצות משימה") הוא השם הכולל ל"עוצבות המבצע של האס דה והסיפ"ו (משטרה)" אשר שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה בתקופת השואה. הן הורכבו ממספר רב של יחידות חיסול ממונעות שהתקדמו אחרי הצבא הפולש (ולעתים השתתפו בלחימה) בחזית המזרחית, וביצעו מעשי רצח של יהודים, פולנים, וקומוניסטים רוסים.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיינזצגרופן, הוקמו בפקודתו של ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ריינהרד היידריך סמוך לתחילת המלחמה. האיינזצגרופן פעלו במסגרת האס אס שפעל בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים במזרח אירופה והיו מורכבות ממתנדבים נאצים נאמני המשטר, בראשו הועמדו מפקדים בעלי השכלה. שלושה מבין מפקדי ארבע היחידות המרכזיות של האייינזצגרופן היו בעלי תואר דוקטור. לאנשים שגויסו ליחידות אלו הייתה מוטיבציה אידאולוגית וקנאות פנטית לרייך השלישי.

בתחילה היה תפקידו העיקרי של הכוח לפעול נגד מי שהוגדר כאויבי המשטר הנאצי, כמו יהודים פוליטיים, אנשי אינטליגנציה פולנים, חברי המפלגה הקומוניסטית ומתנגדי משטר נוספים; אך בהמשך, ובמיוחד מאוגוסט 1941, הורחבו תפקידיו והוא עבר מרצח ממוקד לרצח המוני של נשים וילדים. בשלב זה מטרתו העיקרית, כפי שהעיד איש האס אס הגנרל אריך פון דם באך צלבסקי במשפטי נירנברג, הייתה: "השמדה של יהודים, צוענים וקומיסרים סובייטים". לאייזנזצגרופן היה תפקיד מוביל ביישומו של הפתרון הסופי של שאלת היהודים בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה.

על פי רשימותיו האישיות של ריינהרד היידריך, האיינזצגרופן רצחו יותר ממיליון אזרחים. ההשמדה החלה ברציחת אינטלקטואלים פולנים ב-1939, ועברה לרציחתם המאסיבית של יהודים וצוענים ברחבי מזרח אירופה. על פי הערכה של ההיסטוריון ראול הילברג, בין השנים 1941 ל-1945 רצחו אנשי האיינזצגרופן יותר מ-1.3 מיליון אנשים בירי.

על-אף שהאיינזצגרופן נשלט על ידי האס אס, כוחותיו הורכבו מאנשי המשטרה הגרמנית (Ordnungspolizei), מאנשי האס אס החמוש (ואפן אס אס) וממתנדבים מקומיים.

האיינזצגרופן בתחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיינזצגרופן הוקמו ב–1938 על ידי ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון בגרמניה הנאצית (ה-SD), ושימשו כיחידות למשימות מיוחדות. מטרתן, בראשית פעילותן, הייתה לטפל בגורמים עוינים למשטר הנאצי, לאתר מתנגדים פוליטיים ולעוצרם, להחרים נשק, ולאחר סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה – לבצע פעולות טרור נגד מתנגדי המשטר.

ערב הפלישה לפולין הוקמו שש קבוצות מבצע. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפו האיינזצגרופן לצבא שפלש לפולין: קבוצות 1–5 סופחו אחת לארמייה וה-6 פעלה עצמאית. האיינזצגרופן חולקו ל-15 איינזצקומנדו (אחד לכל קורפוס במסגרת הארמייה). אנשי היחידות גויסו מקרב המשרד הראשי לביטחון הרייך, שהיה הגוף שתחתיו פעלו היחידות ובראשו עמד היידריך.

הוצאה להורג של פולנים על ידי האיינזצגרופן בלשנו, אוקטובר 1939

האיינזצגרופן הסתייעו בצבא רק בעניינים לוגיסטיים (מזון, אספקה וכדומה) ולא בעניינים מבצעיים, מה ששחרר את הצבא מביצוע רציחות ו"ניקה" את מצפונו. בהתאם להוראות ב"איגרת הבזק" של היידריך, תפקידם היה ריגול נגדי וטיפול ב"אויבי העם הגרמני". משימתם העיקרית הייתה לרכז את יהודי פולין המערבית לתוך גטאות בערים. יחד עם זאת, הם נדרשו להשיג רשימות של אנשי ההנהגה הפולנית ולהוציאם להורג. מעשיהם לווּ באכזריות, בהשפלה ובהתעללות. הם ביצעו רציחות של יחידים ומעשי טבח של קהילות שלמות. הנס פרנק, האחראי על אזור הגנרלגוברנמן, טען שהגרמנים לא יכולים להקריב דמם כדי להציל את אירופה מהיהודים, ושהגזע היהודי ימשיך להתקיים. הוא דרש את השמדת היהודים.

כאשר הכינה גרמניה את מבצע ארי הים (הפלישה לבריטניה), הוכנו 6 איינזצקומנדו על ידי היידריך שהיו אמורות להיות תחת פיקודו של פרופ' פראנץ זיקס ואמורות היו לפעול ממשרדיהן בלונדון, בריסטול, ברמינגהאם, ליברפול, מנצ'סטר ואדינבורו. הם הוקמו למטרת לכידת אויבי המשטר, ולשם כך הוכנו שתי רשימות על ידי ולטר שלנברג (מהאס-דה). הכנתם הייתה חפוזה מכיוון ששלנברג היה עסוק בתכנון חטיפתו (שלא בוצעה) של הדוכס מווינדזור בליסבון. רשימה אחת כללה שמות אנשים: צ'רצ'יל ושאר חברי הקבינט, סופרים רבים (ה' ג' וולס, וירג'יניה וולף ועוד), מלומדים, מהגרים זרים וגרמנים (כמו חיים ויצמן, זיגמונד פרויד ושרי הממשלה הצ'כוסלובאקית הגולה, הנשיא באנאש ושר החוץ (יאן מסריק). הרשימה השנייה כללה מוסדות: כמו ה"פאבליק סקול", תנועת הצופים והכנסייה האנגליקנית. למזלם של הבריטים (והעולם כולו), הפלישה לא יצאה לפועל; ישנם היסטוריונים הטוענים כי היטלר כלל לא התכוון ברצינות לפלוש לבריטניה וכי הייתה זו תרמית.[דרוש מקור]

האיינזצגרופן בפלישה לברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריגת יהודים באיוואנגורוד, אוקראינה ב-1942. אישה מנסה לגונן על ילדה באמצעות גופה, רגע לפני שהם נורים ברובים מטווח קרוב. החייל היורה דאג שיצלמו אותו, ושלח את התמונה לאשתו עם הכיתוב: "ממלא את חובתי בשירות האומה בגאווה!"

ב–1941, עם הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה), אורגנו האיינזצגרופן מחדש לארבע קבוצות – אחת לכל קבוצת ארמיות פולשת – וכל קבוצה כללה כמה מאות חיילים. היחידות חולקו לאיינזצקומנדו (EK), שייעודם פעולה מאחורי החזית, וזונדרקומנדו (SK; אין מדובר באסירים הפועלים של מחנות ההשמדה), שייעודם פעולה בחזית עצמה. בפועל, כל יחידה כזו קבלה גזרה גאוגרפית משלה, כך שלמעשה לא היה הבדל ביניהן. בנוסף פעלו גם יחידות מבצע זמניות – טַיְילְקומנדו (חלקי קומנדו) או פוֹרְקומנדו (קומנדו קדמי), כפי שנקראו לפני פלישתם לעיר. מאחר שהאיינזצגרופן עצמן לא כללו מספר רב של אנשים, הם נעזרו ביחידות משטרה מקומיות (מהם הידועה ביותר לשמצה של אוקראינה) ולעתים רחוקות ביחידות צבא עורפיות.

האיינזצגרופן פעלו לריכוז גורמים לא-רצויים לנאצים בגטאות ולחיסולם. הם עברו ביישובים שנכבשו מידי הרוסים, והשמידו–טבחו על ידי ירי או גז – קרוב למיליון איש, רובם יהודים והשאר צוענים וקומוניסטים, שנחשבו לגורמים המסוכנים ביותר בעיני הנאצים. טוענים כי אופי פעילותם העיד, כבר בשלב זה על כוונת הנאצים לפעולה מקיפה לחיסולם הפיסי של היהודים (התחלת "הפתרון הסופי").

מבנה האיינזצגרופן ערב הפלישה לברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. איינזצגרופה א' – SK 1a+b, EK 2+3, שכללה 1000 איש בפיקוד בריגדפיהרר ד"ר פרנץ וולטר שטאלֶקר ופעלה בארצות הבלטיות.
  2. איינזצגרופה ב' – SK 7a+b, EK 8+9 וc (שיוחדה למוסקבה), שכללה 665 איש בפיקוד בריגדפיהרר ד"ר ארתור נבה ופעלה בבלארוס.
  3. איינזצגרופה ג' – SK 4a+b, EK 5+6, שכללה 800 איש בפיקוד גרופנפיהרר ד"ר אוטו רש ופעלה במרכז ומערב אוקראינה.
  4. איינזצגרופה ד' - SK 10a+b, EK 11a+b,12 שכללו 600 איש בפיקוד גרופנפיהרר ד"ר אוטו אולנדורף ופעלה בדרום אוקראינה.

דרכי ביצוע ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משאית גז במחנה ההשמדה חלמנו
  • חיסול בירי‎ – רובם של ההרוגים חוסלו באמצעות חוליות ירי. המוני היהודים רוכזו במרכז היישוב, בטענה כי הם מועברים ליישוב אחר או נלקחים לעבודות כפייה. משם הובלו היהודים ברגל לאזור מרוחק מהיישוב, והומתו בירי אל בורות ואל מחפורות שהוכנו מראש. לעתים אולצו היהודים לחפור בעצמם את הבורות לפני הירי, או לכסותם בעפר על-מנת להסתיר את המתים. לעתים התבקשו הקרבנות לשכב על גבי שורה קודמת של גופות ונורו, שכבה על גבי שכבה. לאחר הירי קצינים היו עוברים ומוודאים הריגה באנשים שרק נפצעו. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להינצל מן הירי, בזחילה מן הבורות אל היערות הסמוכים. בפונאר שבליטא נערך טבח של 60,000 יהודים, והטבח שנערך בבאבי יאר ליד קייב, בירת אוקראינה, היה סמל לזוועת החיסול בירי. בחודש ספטמבר 1941 חוסלו בדרך זו 33,771 יהודים תוך יומיים בלבד. בשנה שלאחר מכן חוסלו במקום כ-15,000 יהודים נוספים, ועוד מספר לא ידוע של צוענים ושבויים סובייטים.
  • המתה במשאיות גז – האיינזצגרופן נהגו לדחוס מספר רב של אנשים לתא הנוסעים של המשאית, לנעול אותו, לחבר אליו את צינור המפלט של המנוע ולחנוק את הקרבנות בגז פחמן חד-חמצני. לרשות האיינזצגרופן הועמדו 20 משאיות. שיטת רצח זו לא הייתה אהובה במיוחד על האיינזצגרופן, כיוון שגרמה להם לטרחה רבה וקושי פסיכולוגי רב בטיפול בגוויות המתים.

הטבח הגדול של היהודים החל בברית המועצות והמשיך לפולין. הוא נעשה במסווה ובהיחבא, ללא עדים, והיהודים שהומתו נקברו מיד לאחר הרצח. על-פי דוחות שנתגלו ניתן להעריך את מספר הנרצחים בדרך זו בכמיליון וחצי יהודים, כבר בשלב זה של המלחמה.

קשיים בביצוע ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כלכלה – הירי אל הבורות גזל תחמושת רבה מן הצבא, ועלויות ההרג היו גבוהות. גם כמות האלכוהול הרבה שנצרכה במהלך הפעולות הטרידה את הגרמנים.
  • יעילות – כמות הבורות שנחפרו להסתרת הגופות הייתה מוגבלת וגזלה זמן רב. קצב ההריגה בירי איטי מדי ואילו מספר היהודים הגדול חִייב יתר מהירות. מספר היהודים הנכנסים למשאית היה מוגבל, והפחית את יעילות ההשמדה.
  • מחיר פסיכולוגי – ההשמדה במשאיות יצרה התנגדות של מבצעיה, משום שהייתה כרוכה באי-נעימות עקב ההמתה האיטית וקולות הסבל של הגוססים. הירי הישיר באנשים גרם לנזק פסיכולוגי ליורים (בעיות כמו סדיזם, מחלות נפש ודיכאונות החלו להיות נפוצות אצל החיילים), למרות ריכוך הבעיה על ידי יצירת דה-הומניזציה של הנטבחים, ושיכוך ההשפעה על היורים בכך שהומלץ להם להשתכר לפני הירי.
  • סודיות – קבוצות הביצוע התקשו לשמור על סודיות המבצע, משום שתושבי הסביבה הלא-יהודים הבחינו לרוב במתרחש, והיו עלולים לחשוף עדויות על הרצח ההמוני.

פעולות האיינזצגרופן כחלק מהפתרון הסופי

הטענה כי השמדת היהודים השיטתית החלה עם הפלישה לברית המועצות נתמכת בכמה נימוקים:

מספר היהודים – עם הפלישה לברית המועצות נוספו לשטח השליטה הגרמני 2.5 מיליון יהודים. יחד עם היהודים שחיו בברית המועצות הגיעה האוכלוסייה היהודית לחמישה מיליון נפש. הכפלת מספר היהודים תחת השליטה הגרמנית "חייבה" את השמדתם. מספר היהודים שהושמדו בידי האיינזצגרופן (מיליון וחצי) ושיטות ההשמדה העידו על כוונת הנאצים לפעול להשמדה שיטתית של העם היהודי.

ההישגים הצבאיים של הגרמנים – הפלישה לברית המועצות נערכה לאחר שנתיים של ניצחונות, שבמהלכן נכבשו מזרח אירופה ומערבה. הישגים אלה תרמו לתחושת הביטחון של הגרמנים, שהתבטאה בשאיפתם להשמדת העם היהודי.

המאבק בקומוניזם - הנאצים ראו בקומוניסטים בברית המועצות אויב מר והוציאו הוראה בפקודת הקומיסרים לרצוח את כל הפעילים הקומוניסטים. הם גם רצחו קרוב ל-3 מיליון שבוי מלחמה רוסים. ההנהגה הנאצית זיהתה בין הקומוניסטים והיהודים וראתה במאבק זה מאבק משותף.

האידאולוגיה הנאצית על "מרחב מחיה" במזרח – האידאולוגיה הנאצית הושתתה על התיישבות גרמנית רחבת היקף במזרח אירופה. הפלישה לברית המועצות נועדה להרחיב את תחום המחייה הגרמני, ולשם כך נדרשו הגרמנים "לטהר" את השטח.

זונדרקומנדו 1005[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע 1005

בעקבות חשיפת הגרמנים את טבח הפולנים ביער קאטין בידי הסובייטים באפריל 1943 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין הממשלה הפולנית הגולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי שישבה בלונדון לבין ממשלת ברית המועצות. אירוע זה הדגים לגרמנים את ההשלכות של גילוי של רציחות המוניות, וביולי 1943 הוקמה יחידה בשם זונדרקומנדו 1005 בראשות פאול בלובל, עם משימה לטשטש את עקבות הרציחות ההמוניות ולהעלימן. במבצע רחב היקף ותוך שימוש בעובדי כפיה יהודיים, עברה היחידה באתרי הרצח, הוציאה את גופות הנרצחים מהקברים ההמוניים, ושרפה אותם בעזרת עצים וחומרי דלק. בבלארוס השתמשה היחידה בשבויי מלחמה סובייטים. עובדי הכפייה הללו נרצחו והוחלפו באחרים כדי לטשטש את המעשים. עם זאת, היו מקרים של בריחות של עובדי כפיה ואשר ידעו כי גורלם נחרץ ולא נותר להם להפסיד דבר.

משפט האיינזצגרופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט האיינזצגרופן
אוטו אולנדורף והיינץ יוסט במשפטי נירנברג התשיעיים

כבר ב-1943 ניהלה ברית המועצות משפטים בשטחים שכבשה כנגד אנשי האיינזצגרופן שהצליחה ללכוד. ב-1946 נשפט בריגה פרידריך יקלן, שהיה אחראי על מספר רציחות המוניות גדולות, והיה בעל כושר המצאה ביצירת שיטות להרג המוני, והוצא להורג בתליה.

אחרי המלחמה נידונו אנשי האיינזצגרופן במשפט התשיעי של בית-הדין הצבאי האמריקני בנירנברג. שמו הרשמי של המשפט היה "ארצות-הברית של אמריקה נגד אוטו אולנדורף ואחרים". אב בית-הדין היה השופט מיכאל א. מוסמאנו. המשפט התנהל מ-3 ביולי 1947 עד 10 באפריל 1948, והיו בו 24 נאשמים בלבד, (בשל מחסור במושבים בבית המשפט). 14 מתוכם נדונו למוות, אולם גזר הדין בוצע רק בארבעה מקרים: אוטו אולנדורף שהודה באחריות לרצח 90,000 בני אדם, פאול בלובל, אריך נאומן וורנר בראון הוצאו להורג בתלייה; כל הנאשמים האחרים נדונו לתקופות מאסר שונות. כולם שוחררו מהכלא ב-1958 כולל ארנסט ביברשטיין שתחילה נדון לעונש מוות.

בחקירתו של אוטו אולנדורף הוא הסביר את הרציונל והמניעים למעשי האיינזצגרופן:

"פעלנו מתוך הגנה עצמית. ברית המועצות התכוננה לתקוף אותנו ולכן הקדמנו לתקוף אותה". לשאלתו של התובע ולמה הם רצחו יהודים, השיב אולנדורף: "ליהודים הייתה סימפתיה לבולשביקים". ולשאלת התובע מדוע הם רצחו את הילדים, השיב: "לא רצינו שהילדים יגדלו ויהיו אויבי הרייך".

לטענתו של התובע במשפט, בנג'מין פרנץ, היחס הסלחני של ארצות הברית כלפי הנאשמים נבע מכך שארצות הברית הייתה זקוקה לגרמניה במלחמה הקרה כנגד ברית המועצות ולכן היא לא רצתה להכעיס את דעת הקהל הגרמנית.

מאז הקמתה של "הלשכה המרכזית של המנהל המשפטי" בלודויגסבורג שבמערב גרמניה לתביעות נגד פושעי מלחמה, נפתחו תיקים והבאו למשפט יותר מ-100 איש, ביניהם מפקדי איינזצקומנדו, קצינים, מש"קים וטוראים. במשפטים הללו לא נגזרו עונשי מיתה, שכן עונש המיתה בוטל ברפובליקה הפדרלית הגרמנית.

למעשה מתוך 3,000 איש שהשתתפו בחוליות המוות רק כ-200 הועמדו לדין. כל היתר חזרו בתום המלחמה למשרותיהם הרגילות. רבים בהם שימשו בתפקידים של אכיפת החוק בגרמניה שלאחר המלחמה.

גילוי מאוחר: תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 2006 פורסם‏[1] מחקרם של שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן, מנהל המרכז לחקר הנאצים בגרמניה, ומרטין קופרס, שלפיו בקיץ 1942, עם התקדמות קורפוס אפריקה לכיוון מצרים וארץ ישראל, השלימו הנאצים הכנות לביצוע תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל. לדברי החוקרים, העובדה כי התוכנית התגלתה 64 שנים לאחר שנרקמה, נובעת מכך שהם איתרו מסמכים שחוקרים אחרים פסחו עליהם.

על פי המחקר, הוקמה עוצבת מבצע מיוחדת לצורך כך במסגרת האס אס בשם "איינזצגרופה מצרים", שכללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף, קצין האס אס שהיה אחראי בסוף 1941 ובראשית 1942 על ייצורן של משאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן, שהוזרם לתא מטען אטום ובו הקורבנות. השמדת חמש מאות אלף היהודים בארץ ישראל אמורה הייתה להתבצע באותם האמצעים והשיטות שבהם בוצע רצח יהודי אירופה, דהיינו הפעלת האוכלוסייה המקומית, הלא-יהודית, כמבצעי הרצח השיטתי, בהדרכתו ובפיקודו של צוות גרמני מצומצם. תוכנית זאת תואמת את ההבטחה שהגרמנים נתנו למנהיג ערביי ארץ ישראל חאג' אמין אל-חוסייני, ששהה בגלות בברלין, בדבר מחויבתם להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל.‏‏‏[2]

אנשי עוצבת המבצע הוצבו באתונה והמתינו לפקודה לנוע לארץ ישראל. עם הניצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין השני בסוף שנת 1942 בא הקץ לתוכנית זאת, והצוות של "איינזצגרופה מצרים" נאלץ להישאר ביוון.

לצפיה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל פראזן, איינזצגרופן - פלוגות המוות, צמד סרטים תיעודיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רויטרס, היסטוריונים: הנאצים תכננו להשמיד יהודים בארץ ישראל, ynet,‏ 8 באפריל 2006.
  2. ^ ‏ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 235‏.