איליה קפיטולינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת
תוכנית איליה קפיטולינה. ארבעת שערי הניצחון של אדריאנוס מסומנים בירוק
'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו הייז, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי, ובצד השני דמותו של אדריאנוס

איליה קפיטולינהלטינית: COLONIA ÆLIA CAPITOLINA) הייתה עיר רומית שהוקמה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס סביב שנת 130 לספירה, על חורבות ירושלים.

קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בפרק הזמן שבין חורבן בית שני בשנת 70 ועד ראשיתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל. יוסף בן מתתיהו מספר על התקופה שלאחר החורבן בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים ברומאים; כן מופיע מעט מידע על ירושלים, בעיקר בתקופת איליה קפיטולינה, בכתביו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס. הלה מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת מקדש יופיטר על הר הבית, דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים, ובעיקר בכתבי ההיסטוריון ואב הכנסייה אוסביוס.

השם 'איליה' נגזר משם משפחתו של אדריאנוס, ו'קפיטולינה' מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים של רומא. מועד הקמת העיר שנוי במחלוקת: על פי דעה אחת, המסתמכת על עדותו של ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, הוקמה איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא, ואף שימשה עילה לפרוץ המרד בשנת 132. לפי דעה אחרת, המסתמכת על עדותו של אוסביוס, העיר הוקמה רק בשנת 136, כעונש לאחר דיכוי המרד. בסופו של דבר הוכרע הוויכוח לטובת דעת המקדימים, בעקבות גילוי מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה יחד עם מטבעות בר כוכבא, מכאן שהעיר הייתה קיימת בזמן המרד.‏[1]
השם המקוצר איליה (AELIA) המשיך לשמש, במקביל לשם 'ירושלים', לאורך רוב התקופה הביזנטית, ואף בראשית התקופה הערבית הקדומה. דבר המוכח ממטבעות ערביים בני התקופה.

איליה קפיטולינה הייתה, במידה רבה, תמונת ראי של ירושלים המפוארת של בית שני. אך בניגוד לעיר בתקופת הורדוס, ליהודים הייתה בה דריסת רגל מועטה בלבד, ואדוניה הנוכרים עשו כל שביכולתם כדי לנתק את הקשר בין העיר ליהדות. בתנאים אלו עלתה ופרחה הקהילה הנוצרית של ירושלים, נושאת הדגל של דת חדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה ככת יהודית-נוצרית ובהמשך כקהילת נוכרים-ערלים שהשפעתם בעולם הנוצרי הלכה ופחתה. הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות וצדקתה של הנצרות, אף על פי שהעיר הפגאנית הייתה אנטיתזה לנצרות והאימפריה הרומית אף רדפה את הנוצרים.

מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות.

המחקר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידע ההיסטורי על איליה קפיטולינה מצומצם. אף על פי שקיימים ממצאים ארכאולוגיים הם נמצאים במשורה - במיוחד על העיר במאה השנייה והשלישית לספירה, לגביהן אין כל מקור המתאר את תולדות העיר או מידע על תושביה והטופוגרפיה שלה.

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה עד חורבן בית המקדש מתוארת היטב בידי יוסף בן מתתיהו. אך עם הפיכת יהודה לפרובינקיה רומית, הולך התיעוד ומידלדל ונסמך בעיקר על אמירות בתלמוד, שכמעט ואינן תורמות מידע היסטורי על העיר.‏[2]

המקורות העיקריים והבעייתיים המכסים קטע קצר מהתקופה הרומית מסתפקים בפסקאות קצרות ומתמקדים בהקמת איליה קפיטולינה ובמרד בר כוכבא. המקור הראשון הוא החיבור היסטוריה אוגוסטהלטינית: Historia Augusta) - אוסף ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117‏-284 (מימי קיסרותו של אדריאנוס), שמחברן האמיתי וזמן חיבורן אינם ידועים. עם זאת ניתן להניח כי החיבור נכתב בסוף המאה ה-4 על ידי מחבר (או מחברים) המשתייך לחוגים הפגאניים של רומא; מהימנות הביוגרפיות מוטלת בספק, אך למרות זאת (עקב מיעוט במקורות אחרים) הן משמשות מקור ראשי לתולדות הקיסרות הרומית במאה השלישית לספירה. על פי היסטוריה אוגוסטה, הסיבה למרד בר כוכבא היא גזירת הקיסר אדריאנוס האוסרת את מצוות המילה.‏[3] החוקר אהרן אופנהיימר קובע בצוותא עם פרופסור בנימין איזק, כי "היסטוריה אוגוסטה" היא מקור בלתי אמין והדברים המוזכרים בו אודות יהודים, כוונתם יותר לבדר, מאשר לתאר מהלכים היסטוריים אמיתיים. ‏‏‏[4]

מקור נוסף, המתמקד בייסוד איליה קפיטולינה מנקודת מבט רומית, הוא דיו קאסיוס קוקיאנוס (156 - סביבות 229) שהיה היסטוריון ואיש ציבור רומי. דיו פרסם תיאור היסטורי של רומא, בשמונים כרכים, שעליהם עבד במשך עשרים ושתיים שנים. ההיסטוריה בכרכים אלו הקיפה תקופה בת 983 שנים, והחלה מיום הגעתו של אניאס לאיטליה וייסודה של רומא עד שנת 229. משלושים ושישה הכרכים הראשונים נותרו אך שרידים מועטים. בין הכרך השלושים ושבעה לכרך החמישים וארבעה, העוסקים בתקופה שבין 65 לפנה"ס ובין 12 לפנה"ס, מצויים בידינו הכרכים בשלמותם. חשיבות מרובה יש לדיו קסיוס בהיסטוריוגרפיה של תולדות עם ישראל. הוא אחד המקורות היחידים שמהם ניתן ללמוד על מרד התפוצות ומרד בר כוכבא ובנוסף הוא מוסיף ידיעות ומאשש את כתבי יוסף בן מתתיהו הנוגעים למרד הגדול. דיו נוטה לדייק יותר כאשר הוא מתאר את היהדות ובניגוד להיסטוריונים לטינים ויוונים אחרים הוא לא נוקט עמדה לרעת היהודים ואינו מעיר הערות מעליבות על טיבה של הדת היהודית או של עם ישראל.

מקור נוסף הם כתביו של אוסביוס מקיסריה, (סביבות 27530 במאי 339) (שכונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס"), היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית המוקדמת. מהפעילות הספרותית הענפה של אוסביוס שרדו כתבים רבים יחסית. על אף שנחשד באריאניזם היה אוסביוס הכרחי לכנסייה בשל שיטת הכתיבה שלו; הציטוטים המדויקים שלו מהמקורות הראשוניים חסכו מיורשיו את המאמץ שבמחקר מקורי. שתי היצירות ההיסטוריות הגדולות של אוסביוס הן ה"כרוניקון" וה"היסטוריה הכנסייתית". הראשון, ("היסטוריה אוניברסלית"), מחולק לשני חלקים. החלק הראשון ("אנלים") הוא תקציר ההיסטוריה האוניברסלית מהמקורות, על פי לאומים. החלק השני ("קנונים כרונולוגיים") מסדר את החומר ההיסטורי בטורים מקבילים, כך שניתן יהיה לראות במקביל את ההתרחשויות במקומות שונים. כתביו מתארים קטעים מההיסטוריה של ירושלים הרומית ומתמקדים בתולדות ירושלים-איליה הנוצרית ומודרכים על ידי השקפתו המפורסמת כי האסונות שהיו מנת חלקה של האומה היהודית הם תוצאה של התפקיד שמילאו היהודים במותו של ישו.

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה
מטבע מאיליה קפיטולינה של הקיסר אנטונינוס פיוס ועליו סמל הלגיון העשירי
מטבע מאיליה קפיטולינה של הרניוס האטרוסקי ועליו מתוארת הזאבה הקפיטולינית

המחקר הארכאולוגי של ירושלים שהחל באופן מדעי במאה ה-19 נתקל בקשיים בחשיפת העיר הרומית שלא נחרבה וכתוצאה מכך לא "קפאה בזמן" אלא התמזגה אל תוך העיר הביזנטית. הנוצרים פירקו את המונומנטים והמאפיינים הפגנים של איליה קפיטולינה, והעיר הנוצרית הכחידה את השרידים ובלעה אותם ולא נודע כי בא אל קרבה. בניגוד לכך, ממצאים רבים מהעיר הביזנטית נחשפו בחפירות בכל חלקי ירושלים, ואלה מאפשרים לשחזר את תוכנית העיר ואת המבנים העיקריים בה.

מחקר נומיסמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר ממצאים של ממש, מפיקים הארכאולוגים תמונה כוללת ממחקר נוּמִיסְמָטִי, שהחל עוד במאה ה-19. בשנת 1881 הוציא החוקר ואוצר מחלקת המטבעות של המוזיאון הבריטי, סר פרדריק מאדן, את מחקרו היסטוריה של מטבעות יהודים וכסף בברית הישנה והחדשה.‏[5] פרק שלם מוקדש בספר למטבעות העיר הרומית ועל בסיסו הושתתו מחקרים נוספים. באקדמיה הישראלית נחקרה תקופה זו על ידי פרופסור יעקב משורר שפרסם מספר ספרים הסוקרים את הממצא הנומיסמטי באיליה קפיטולינה.‏[6] על פי ניתוח של מטבעות הקיסר אדריאנוס המתארים את ביקורו בפרובינקיה יהודה (יודיאה) ובהשוואה למטבעות שנטבעו במהלך הביקור, קבע פרופסור משורר כי איליה קפיטולינה נוסדה בסמוך לביקור הקיסר, וייסודה הצית את מרד בר כוכבא.

בעת פרסום ספרו של יעקב משורר התגלו בירושלים כ-200 מטבעות שנטבעו על ידי אדריאנוס ועד שנת 251 שאז נפסקה טביעת מטבעות באיליה קפיטולינה, ככל הנראה עדות לכך שמעמד העיר הידרדר לשפל. ברצף זה נעדרים קיסרים רומאיים ששלטו משנת 235 עד 249 אך הסיבה לכך איננה ידועה. המטבעה באיליה קפיטולינה נקשרה בשמו ובחסותו של האל דיוניסוס (בכחוס או ליבר ברומא) שידוע כי היה חביב על אנשי צבא ופולחנו היה פופולרי גם באיליה קפיטולינה. סמלים וחפצים הקשורים בפולחנו הפכו לסמלי המטבעה שלעתים נוספו למטבעות כדוגמת דגמי צמחים, איצטרובל, קיסוס או מוטיבים הקשורים לגפן.

מטבעות רבים נמצאו עם סמלים וכתובות של הלגיון העשירי ובכך ניתן סימוך נוסף לשפע הממצאים הקושרים את הלגיון לעיר ומצביע כי אוכלוסיית איליה קפיטולינה והחיים הכלכליים בעיר התבססו על תושבים שהיו חיילים ומשוחררי הלגיון. על גבי חלק מהמטבעות מופיעה האלה פורטונה שהייתה פטרונית העיר כשהיא אוחזת בנס הלגיון.‏[7]

מטבע של אדריאנוס מתאר את יופיטר, שאף נתן את שמו לעיר, יושב במקדשו שבאיליה קפיטולינה, ומטבע נוסף, מרובע, מתאר את האלה פורטונה יושבת במקדשה שנבנה בשנת 140. מטבעות אלו מעידים על חיי הדת בעיר. מטבעות אחרים מתארים את הזאבה הקפיטולינית המניקה את התאומים רומולוס ורמוס - סמל העיר רומא, ונושאים כיתוב בלטינית (בניגוד ליוונית שהייתה שפת המזרח התיכון). תיאורים אלו מעידים על מעמדה המיוחד של העיר שאזרחיה היו אזרחי רומא ובעלי מעמד מיוחד.‏[8]

מחקר אפיגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצא האפיגרפי של ירושלים בתקופה הרומית נאלץ אף הוא להתמודד מול דלות ממצאים המקשה על גיבוש תמונה כלשהי של העיר וחייה. הרושם הראשון המתקבל מניתוח הממצאים הוא המעבר החד בין ירושלים היהודית של תקופת בית שני, שמשופעת בעשרות כתובות המשקפות עיר יהודית גדולה ותוססת, מרכז תרבותי ויעד לעלייה לרגל, לבין איליה קפיטולינה עד תקופת קונסטנטינוס, כשהממצאים המיוחסים לתקופה זו הם דלים ביותר ובתוך חוסר זה בולט היעדרן המוחלט של כתובות יהודיות-עבריות, עדות למהפך שעברה העיר. הכתובות עד ימי מרד בר כוכבא ספורות ולמעשה זוהו 2 שברי כתובות משימוש משני, אחת מהן על עמוד בחפירות באזור הר הבית שנחקקה לאחר המרד הגדול ומוקדשת לאספסיאנוס ולטיטוס על ידי מפקד הלגיון העשירי ששמו נמחק.‏[9]

ייסוד איליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא אינם משתקפים בכתובות שנחשפו בעיר. רוב הכתובות מהתקופה הרומית נמצאו בחלק הצפון-מערבי של ירושלים, אך לא ברור בהיעדר מידע ממקורות מחקר אחרים מהי משמעות עובדה זו. על הכתובות נחקקו בשפה הלטינית והשמות המוזכרים בהם הם שמות לטיניים, וזאת בניגוד מוחלט לממצאים בארץ ובמזרח התיכון אך בהתאמה לממצאים במפקדת הלגיון השלישי קירנאיקה ששכן בבוסרה שבעבר הירדן בירת הפרובינקיה ערביה, בהן הכתובות הרשמיות נכתבו בלטינית בעוד הכתובות האזרחיות של האוכלוסייה האזרחית מקומית שלא הושמדה ונעלמה נכתבו ביוונית. הקבלה מעניינת נוספת קיימת על העיר בעלבק שבה לא חנה לגיון אך הייתה מרכז פולחן רומי לאלים הקפיטולינים ובה התיישבו אזרחים רומים - חיילים משוחררים וגם בה הייתה השפה הלטינית לשפה ראשית ולא רק רשמית עד לעליית הנצרות. מאפיין אחר של הכתובות המעטות שנחשפו הוא ההתייחסות לנושאים צבאיים ומיעוט הכתובות האזרחיות או של אנשים פרטיים. ממצאים אלו מעידים כי איליה קפיטולינה הייתה עיר רומית בעלת הרכב אוכלוסייה הומוגני למדי של אזרחים רומים רובם אנשי צבא.

תולדות ירושלים בתקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

המרד הגדול (6673/74‏‏) היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרד החל בשנת 66 לספירה, ובין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא-יהודים ומתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, מששמו הרומאים את ירושלים במצור. המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בשלב הסופי של המאבק התבצרו המורדים בהר הבית, לאחר שישה ימים של לחימה נואשת חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. לאחר לחימה עזה, ביום תשעה באב ג' תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס את החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובן הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר).

יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מושל (לגאט) שישב בקיסריה משל בארץ, הלגיון העשירי פרטנסיס ישב בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל. האוטונומיה המשפטית של היהודים התבטלה, ונשללו זכויותיהם החוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות, שנועד להדגיש את ההשפלה וההשתעבדות. חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים.

תקופת בין המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת הנוכחות היהודית בירושלים ובמרחב הכפרי מסביבה היא שאלת מפתח בניסיון לבדוק את החיים ביהודה לאחר חורבן הבית. ישנן כמה עדויות מהן ניתן להסיק כי במרחב הכפרי של ירושלים חיו יהודים.

  • פפירוס מורבעת 114 – בתעודה זו הלווה היה יהודי שהגיע ממקום כלשהו שהיה בטופרכיה המכונה "אורינה" (Orine, בעברית: "ההר") שהחליפה את טופארכיה "ירושלים", בעוד שהמלווה היה חייל מהלגיון העשירי פרטנסיס שישב ב"ירושלים". המסקנה המתבקשת היא שהלווה התגורר באחד הכפרים באוריינה, כלומר בהרי ירושלים ("הטופרכיה ההררית"). התעודה מתוארכת לשנת 115 לספירה.‏[10]
  • מחקר על עיר הקברים מסביב לירושלים - במחקר שערכו עמוס קלונר ובועז זיסו עולה כי בעשרים מערות נמצאו חפצים המצביעים על המשך הקבורה על ידי יהודים לאחר המרד הגדול, ולדעתם נראה כי היהודים המשיכו לקבור מתים מסביב לירושלים עד מרד בר כוכבא.‏[11] פרופ' חנה כותן מסיקה ממחקר זה כי היהודים המשיכו לגור בירושלים ובאזור שסביב לה עד דיכוי מרד בר כוכבא.‏[12] יובל שחר ערער על הקביעה שלה וטען כי התעודה מצביעה על כך שיהודים חיו בטופארכיה Orine, ואין לדעת עד איפה היא השתרעה. בנוסף הוא טען שיש להיזהר מהסקת מסקנות על פי תעודה אחת. וכן שהקבורה בירושלים יכולה להצביע על המשך קבורה בקברי אבות. לדעתו היישוב היהודי במרחב ירושלים התרוקן כליל לאחר המרד הגדול.‏[13]
  • היישוב הכפרי בשועפט - בשנת 2006 נחפר ישוב יהודי בשועפט, תחת ניהולה של רחל בן נתן, שהוקם לאחר מרד החורבן ביוזמת השלטונות הרומאיים, ומראה כי אזור ירושלים (באותו הזמן Orine) לא התרוקן כליל מאוכלוסייה יהודית בעקבות החורבן. על פי העדויות הארכאולוגיות אשר נחשפו באתר ניכר כי אוכלוסיית המקום הייתה אוכלוסייה יהודית אמידה, וכי מדובר ביישוב היהודי הגדול ביותר מתקופה זו אשר נחשף עד כה בקרבת ירושלים. מכיוון שהמטבעות המאוחרים ביותר שזוהו הם מתקופת אדריאנוס ולא נמצאו באתר מטבעות בר כוכבא, הניחה החוקרת כי ישוב זה ננטש לפני מרד בר כוכבא.‏[14]

ירושלים הרומית - איליה קפיטולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר השישי של מלחמת היהודים מתאר יוסף בן מתתיהו כיצד חרבה ירושלים לחלוטין בידי הרומאים לאחר המצור; לפי הכתוב החרבת העיר הייתה מדיניות מכוונת אך בן מתתיהו טוען כי שריפת בית המקדש השני נעשתה בניגוד לרצונו של טיטוס. בסיכומו של דבר נשארו על עומדם שלושת המגדלים של מצודת העיר פצאל, היפיקוס, ומרים וחומת העיר המערבית ששימשו כביצור למחנה הלגיון. ירושלים התרוקנה מתושביה, הזקנים והלוחמים נרצחו, בני שבע עשרה נשלחו לעבדות במכרות או כגלדיאטורים בקרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות מסוכנות. ילדים בני פחות משבע עשרה נמכרו לעבדות.‏[15] על מנת לשמור על השקט בפרובינקיה הבעייתית נשאר בירושלים הלגיון העשירי. על פי יוסף בן מתיתיהו שכן כל הלגיון בירושלים אך ייתכן ויחידות שונות וכוחות עזר הוצבו בבסיסים אחרים ברחבי יהודה. אדמות באזור מוצא הועברו לידי שמונה מאות ותיקי הלגיון (טריארים) שהקימו במקום ישוב בשם "קולוניה אמאוס" שעצם קיומו נשמר בשמו הערבי של המקום קאלוניה. מעמדה של ירושלים לא השתנה ולא הוטל איסור על יהודים להיכנס אליה או להתגורר בה. איש הכנסייה אפיפניוס מסלמיס מתאר בקצרה את ירושלים עם ביקורו של הקיסר אדריאנוס ומתאר את ירושלים כעיר חרבה ובה מספר קטן של "בתים עלובים" ובהם כנסייה קטנה ושבעה בתי כנסת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חלק מהמקורות היהודים, בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 130, הבטיח הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים כך היה גודל מפח הנפש של היהודים משהתברר כי הקיסר אינו מתכוון לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. אדריאנוס עצמו לא היה מודע לתקוות שעורר ולאכזבה שבאה בעקבותיהן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה.‏[16]

ייסודה של איליה קפיטולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות העיקרית לייסוד איליה מצויה בחיבורו של קסיוס דיו,‏[17]

Cquote2.svg

מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר הוא קרא לה גם איליה קפיטולינה, וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס. כי היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם, ושמקדשי נכר נבנים בה

Cquote3.svg
– קסיוס דיו, תולדות הרומאים, סט: 11-12;

כלומר, הקיסר החליט, לפני פרוץ מרד בר כוכבא, לייסד עיר חדשה על חורבות ירושלים. בעיר התיישבו לא-יהודים ונבנו בה מקדשים פגאניים באתר שבו עמד בית המקדש. פרופסור בנימין איזק טוען כי בניית איליה הייתה למעשה לשימושו של הלגיון ה-10 פרטזיס שכבר חנה בה, והפיכת העיר החרבה לקולוניה הפכה אותה למעשה לאזור גיס של חיילות הפרובינקיה.‏[18]

בשולי אירוע זה מופיעה דמותו של עקילס הגר, גר צדק שהתגייר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים, מחבר "תרגום עקילס" של התנ"ך ליוונית, שחובר על דעת רבי יהושע ורבי אליעזר. לפי כל הדעות, עקילס היה קרוב משפחתו של הקיסר הרומי אדריאנוס, לפי אפיפניוס הקשר המשפחתי של עקילס עם אדריאנוס היה באמצעות נישואים בין משפחותיהם. אפיפניוס כותב עוד, כי עקילס נשלח לירושלים בשנה ה-12 לשלטון אדריאנוס (בשנת 129/30) בהוראת אדריאנוס הקיסר, בתפקיד רשמי, לפקח על בניית העיר האלילית "איליה קפיטולינה" על חורבות ירושלים כקולוניה רומית, והקמת מקדש אלילי על חורבות בית המקדש.‏[19] במהלך אותה השליחות, לפי אפיפניוס, התוודע עקילס מקרוב ליהדות, ולאחר מכן התגייר.‏[20]

מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא

מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודי ארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-136 לספירה.‏‏‏[21] בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל כמעט וחרב. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל. לאור ניתוח כל המקורות שנוגעות לסיבות שגרמו לפריצתו של מרד בר כוכבא, המחקר רואה בשתי סיבות אפשריות שהובילו למרד: בנייתה של איליה קפיטולינה וגזירת המילה. המחלוקת בין החוקרים היא אילו מסיבות אלה הובילו למעשה לפריצתו של המרד: בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית או גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה – או שמא שתי הסיבות גם יחד.‏[22]

על פי אוסביוס בנייתה של העיר הרומית הייתה למעשה תוצאה של המרד ברומאים. עניין זה תואם את מגמותיו של אוסביוס המאמין כי דיכוי המרד באכזריות כזו הוא העונש הראוי ליהודים. זהו רצונו של האל על דחיית בנו המשיח.‏[23] כך משמשת בנייתה של איליה קפיטולינה כהוכחה לטעותה היסודית של היהדות. לעומת זאת, על פי עדותו של קסיוס דיו, הקמתה של איליה קפיטולינה והקמת מקדש זאוס בהר הבית היו הסיבה למרד ולא תוצאות דיכויו, כפי שטוען אוסביוס. ישנם חוקרים "הרמוניסטים" הטוענים כי אין כל סתירה בין העדויות. לדעתם ההכרזה על הקמת העיר אכן הייתה לפני המרד והיא הייתה הגורם הישיר למרד, אולם הצעדים הדרסטיים של הקמת העיר, הסבת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניית מקדש נוכרי ושינוי שם הפרוביקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.‏[24]

לא ברור מה עלה בגורלה של ירושלים - איליה קפיטולינה במהלך המרד. הראיה העיקרית לטענת החוקרים לכך שבר כוכבא לא כבש מעולם את ירושלים וכי במהלך כל המלחמה נשארה העיר בידי הרומאים, היא העובדה שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלושה הם מטבעות בר-כוכבא: אחד התגלה במצודה, ושניים התגלו ליד הכותל הדרומי של הר הבית.‏‏‏[25] רוב החוקרים טוענים כי יש להניח שמטבעות אלו הובאו לירושלים בידי חיילים רומאיים שלקחו אותם שלל מידי המורדים.‏‏‏[26] במאמר משנת 2008, טוען יהושע זלוטניק כי המספר הקטן של מטבעות איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס שנמצאו בירושלים אינו מצביע על כך שמטבעות כאלו נדירים; המטבעות מייצגים חמישה מתוך תשעה דגמים שנטבעו בימי אדריאנוס, כך שיש עוד סוגים של מטבעות איליה קפיטולינה שלא נמצאו בתחומי העיר. מכך עולה כי הטיעון של מיעוט מספר המטבעות בר כוכבא שנמצאו בירושלים, אינו משמעותי כפי שהחוקרים חשבו.‏[27] בגלל דלות הממצאים הארכאולוגיים ומחסור במקורות היסטוריים, לא ניתן היום להכריע בשאלה האם נכבשה ירושלים על ידי המורדים.‏[28]

דיכוי המרידה הביא לצעדי ענישה קשים. פעולות הענישה, שנקראו במקורות "גזרות השמד", מלמדות על רצונו של אדריאנוס לפתור את "בעיית היהודים". האוכלוסייה היהודית של יהודה לא התאוששה ממרד בר כוכבא. עם סיומו, היהודים לא היו עוד הרוב בארץ ישראל, והמרכז היהודי עבר לגליל. בנוסף, היהודים סבלו משורה של צווים דתיים שהטיל אדריאנוס, ושמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים הלאומיים מן הקהילה היהודית ביהודה, אלו הן גזירות השמד של אדריאנוס, הכוללות איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת שהופעלו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ועל יהודים נאסר להיכנס או לגור בה.

לאחר המרד ועד התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר המודרני מגשש באפלה בכל הנוגע לתולדות איליה קפיטולינה לאחר מרד בר כוכבא. המקורות ההיסטוריים הראשוניים (ה"ספרותיים") והממצא הארכאולוגי דלים ביותר. אין כל ראיה המעידה על כך שהשליטים הרומאיים של איליה קפיטולינה עסקו בפיתוח של העיר וכל הידוע הוא שהרומאים עסקו בסלילת כבישים, והוכחה למפעל זה הן אבני מייל מהמאה השנייה שנחשפו בחפירות שונות.‏[29] העיר התפתחה - אם בכלל - בקצב איטי, ותושביה היו וטרנים משוחררי הלגיון העשירי, חייליו ומפקדיו שחנו בירושלים מאז שנת 70. העיר הייתה מושבה רומית ובה כל המוסדות והאתרים הטיפוסיים - פורום, ומקדשים לאלי רומא. בסמוך לשנת 400 נטש הלגיון העשירי את העיר ומפקדתו עברה לאילת, בעיר נותרה הקוהורטה המאורית, העיר קפאה על שמריה עד למאה הרביעית אז הפכה למרכז נוצרי ומרכז לעליה לרגל.

טופוגרפיה של איליה קפיטולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער שכם ומתחתיו שרידי השער הרומי-ביזנטי
שדרת העמודים בעיר העתיקה
שחזור של חלק מהקארדו בירושלים
קשת אקה הומו, תמונה משנת 1900
קשת אקה הומו, הצעת שחזור של וינסנט ואבל - החזית הפונה מערבה
תמונה המשחזרת את הקרדו כפי שאולי נראה בתקופה הרומית

בחפירות הארכאולוגיות של ירושלים בולטים בהיעדרם ממצאים מהתקופה הרומית, ההנחה היא כי איליה קפיטולינה הייתה בעיקרה עיר צנועת ממדים ובנויה בדלילות. אף על פי שנמצאו ממצאים שמאפיינים בעיקרם מבנים פשוטים כגון שרידי רעפים וצינורות חרס, נמצאו מעט מאוד שרידים של מבנים שאותם ניתן לתארך וליחס לאיליה קפיטולינה.‏[30]

המערך העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית איליה קפיטולינה תאמה את מקובל בתכנון אורבאני בתקופה הרומית, בעיר נסללו רחובות ישרים ככל האפשר שהצטלבו אחד עם השני ונבנו תוך התחשבות במציאות הטופוגרפית. בירושלים החרבה מציאות זו הוכתבה על ידי מתחם הר הבית והקטע הדרומי של החומה המערבית ומצודת העיר שבהן נבנה (ככל הנראה) מחנה הלגיון העשירי. בכרוניקון פסחלה שנכתב במאה השביעית לספירה, ונסמך על כתבים הקדומים לו יש התייחסות לבניית איליה קפיטולינה על ידי אדריאנוס.‏[31] ותיאור קצר של חלק ממבני הציבור בעיר. כך מוזכרים 2 בתי מרחץ ציבוריים, תיאטרון, מבנה הקרוי טריקאמרון - ככל הנראה מקדש עם 3 לשכות, מבנה הקרוי טטראנימפון - ככל הנראה מבנה לבריכה, דודקאפילון - (מבנה בן 12 שערים), ומבנה הקרוי קודרה. ממבנים אלו לא נותר שריד ואין יודע היכן עמדו.

בתוך מערך הרחובות הכיאוטי והמפותל של העיר העתיקה של ירושלים בולטים רחובות הנמשכים לאורך ולרוחב העיר, בקו ישר ומצטלבים אחד עם השני בזווית ישרה כמתווה קלאסי של תוכנית ערים רומית ובהתאמה לתמונת-מפת ירושלים הידועה כמפת מידבא. מתווה זה שנסקר עוד במהלך המאה ה-19 על ידי צ'ארלס וילסון ובא ליד סיכום במפת איליה קפיטלינה ששרטט חוקר ירושלים לואי-איג ונסאן בשנת 1912. עד היום מהווה מפה זו את הבסיס להצגת ושחזור איליה קפיטולינה, והיסוד לגישה המחקרית הקובעת כי רחובות ירושלים בת זמננו מוקרנים על תוואי העיר הרומית שהייתה הבסיס לעיר הביזנטית ואלו שימשו את העיר הערבית, הצלבנית והעיר העות'מאנית, וכל ערים אלו הושפעו מהטופוגרפיה של ירושלים של ימי בית שני.‏[32]

הרחובות העיקריים של העיר נמתחו משער שכם לכוון דרום. רחוב אחד חצה את העיר לשניים, ובמרכז העיר, במקום בו כיום מתפצל הרחוב לשלושה שווקים הצטלב הרחוב עם רחוב דוד הנמתח מזרחה משער יפו רחוב אורך זה מתאים לרחוב הידוע בתקופה הרומית כקארדו מקסימוס. רחוב נוסף יצא מרחבת השער ושימש כקארדו משני אך נמשך לאורך ציר התנועה הטבעי של העיר לאורך הגיא המרכזי על תוואי הרחוב הראשי של ירושלים של בית שני.

  • קארדו מקסימוס או הקארדו המערבי, היה רחוב האורך הראשי של הערים הרומיות. אולם בירושלים נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר. במפלס הכניסה של שער שכם (מקומו של השער הרומי) נחשף קטע של ריצוף אבן מימי איליה קפיטולינה. מידותיו של קטע זה – רוחבו נע בין 6-‏10 מ' ואורכו כ 30 מ'. נחשפו אבני ריצוף גדולות ועבות, שחלקן מגיעות לאורך של כ־2 מ'. חלק מהאבנים מחורצות על מנת למנוע החלקה של עגלות ובהמות והן שחוקות מאוד. זו הייתה רחבת הכניסה של השער הראשי לעיר. כאן עמד ככל הנראה עמוד ועליו פסל של אדריאנוס מייסד העיר האלילית. מעמוד זה נהגו הרומאים למדוד את המיילים בין עיר לעיר. העמוד עדיין מצוין במפת מידבא המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית (תחילת המאה ה-7), וזכרו קיים עד היום בשמו הערבי של שער שכם - באב אל-עמוד. מרחבה זו נמשכו, כאמור, שני רחובות - האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לאזור שער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקטע המוכר של רחוב זה, הקארדו שברובע היהודי שנמצא מדרום לרחוב דוד ונחשף על ידי אביגד בתחום הרובע היהודי, נבנה (כך נראה על פי העדויות בשטח) רק בשלהי התקופה הביזנטית על ידי יוסטיניאנוס וככל הנראה לא קדם לו באזור רחוב רומאי, כפי שחשבו שנים רבות במחקר. הקארדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות וחנויות.
  • הקארדו המזרחי או הקארדו המשני או "קארדו ולנסיס". במפת מידבא מופיע רחוב המקביל לקארדו מקסימוס ושרידים מרחוב זה נחשפו על ידי חוקרים שונים. רחוב זה זכה לכינוי הקארדו המזרחי. השרידים נחשפו בארבעה קטעים, המצויים כולם בציר אחד העובר בקו צפון-דרום, קטע שלם מרוצף ובצידו בסיסי עמודים נחשף מחוץ לחומת העיר של ימינו ליד שער האשפות קטעים נוספים נחשפו לאורך הטירופיאון ובהם חנויות חצובות. החוקרים משערים כי הקארדו המזרחי וחלקו הצפוני של הקארדו מקסימוס נבנו במהלך התקופה הרומית, ואילו החלק הדרומי של הרחוב המערבי הוסף בתקופה הביזנטית.‏[33]

הפורום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיליה קפיטולינה נבנו פורום מרכזי ופורום מזרחי ששימשו כאזור הציבורי המרכזי, כפי שהיה מקובל בערי רומא העתיקה. הפורומים עוצבו בצורה של כיכר או מספר כיכרות מחוברות ולפי קווי המתאר של הפורום רומאנום בעיר רומא .

מיקומו של הפורום העירוני של איליה קפיטולינה היה ככל הנראה בהצטלבות של הקארדו מקסימוס והדקומנוס, כלומר באזור המוריסטאן. במהלך המאה ה-19 נחשפו במתחם הכנסייה הרוסית שרידי קשת שייתכן ושימשה כשער הכניסה הצפוני של הפורום,‏[35] וונסן שיחזר על סמך הממצאים מבנה בדוגמת שער ניצחון בעל 3 פתחים שבשיאו התנשא לגובה 12 מטרים. החוקרים מניחים כי במקום בו עומדת כנסיית הקבר עמדו מקדש ובסיליקה שהיו חלק בלתי נפרד מכל פורום רומאי, אוסביוס אכן מתאר מקדש רומאי במקום בו עומדת כנסיית הקבר, ושרידים רומאיים שזוהו באזור הכנסייה הקופטית זוהו כפינת המתחם המקודש עליו ייתכן ועמד המקדש או הבסיליקה. שרידים נוספים שנחפרו אינם מאפשרים ליצור תוכנית ברורה.

פורום נוסף, הקרוי גם הפורום המזרחי זוהה בסמוך למנזר האחיות ציון. בחפירות שנערכו במקום במהלך המאה ה-19 נמצאו אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך עד לתחנה השנייה בויה דולורוזה. הליתוסתרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הממצא הבולט ביותר ידוע גם בשם קשת אקה הומו (Ecce Homo) - קשת אבן גדולה החוצה את הויה דולורוזה. קשת זו היא הפתח המרכזי בשער בעל שלושה פתחים, שהצפוני בהם משולב בקפלת התפילה של המנזר. הקשת הדרומית שולבה כנראה בבניין ששכן מעבר לרחוב, במקום בו הייתה בעבר אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך היום לא נותר ממנה שריד. הקשת היא מבנה שאורכו 18.94 מטר, רוחבו כ-3.71 מטר, וגובהו (המשוחזר) 11.2 מטר. בחזית הקשת הפונה מזרחה הוצבו ארבעה עמודים בחזית כל אחת מהאומנות שבין הפתחים. בצד הפונה מערבה אל פנים העיר הותקנו גומחות לפסלים. במהלך חפירת השטח באמצע המאה ה-19, נחשפו חלקים נוספים של המבנה, ונתברר כי מדובר בשער בעל שלוש קשתות, שהשתמרותו טובה למדי. למרות המסורת הדתית הנוצרית הקשורה במקום זה, קבע ארמטה פיירוטי נכונה כי השער נבנה בתקופת הקיסר אדריאנוס, ומאוחר בהרבה לאירוע בתולדות הנצרות לו הוא מיוחס. על פי המחקר, היוותה הקשת את החלק המרכזי של שער הניצחון שהוקם לכבוד אדריאנוס במבואות המזרחיים של הפורום או על פי דעות אחרות שימש כשער העיר המזרחי. פרופסור יורם צפריר מציע כי בשלב הראשון סימלה הקשת את גבול העיר ולאחר מכן התבסס במקום פורום. בקרבת מקום נתגלו שרידים של מקדש לאל אסקלפיוס.‏[36]

בסיס הלגיון העשירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד הנמצא בסמוך לשער יפו, במרכזו הכיתוב LEGXF

על-פי כתבי יוסף בן מתתיהו, יחידות מהלגיון העשירי נשארו לשמור על חורבות ירושלים, והתמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור מגדל דוד של ימינו), שלא הוחרבו יחד עם שאר העיר. עד לשנים האחרונות סברו רוב החוקרים כי זה היה מיקום מחנה הלגיון עד לסוף המאה השלישית כאשר עזב הלגיון את העיר. אולם בחפירות הארכאולוגיות הנרחבות שהתנהלו באזור נמצאו ממצאים מועטים שניתן לשייכם ללגיון העשירי, כגון כמה מטבעות, וכן רעפים, לבנים וצינורות חרס מוטבעים בחותם הלגיון. ממצאים כאלה נמצאו באתרים רבים בעיר ובסביבותיה ולכן לא יכולים להוות הוכחה חד-משמעית למיקומו של הלגיון. כמו כן לא נמצאו שרידי ביצורים או מבנים אחרים שניתן לשייכם למחנה צבאי. ‏[37]

החוקרים ונסן ואבל הניחו כי המחנה הרומאי עבר שינויים בגודלו ומיקומו בהתאם לצורכי הלגיון כך שמאז החורבן ועד מרד בר כוכבא השתרע המחנה על פני העיר העליונה ושטחו התכווץ למחצית לאחר 135 ושוב התכווץ במהלך המאה השלישית משנטש הלגיון את העיר ועבר לבסיסו באילת. הנחה זו מקובלת בחלקה על רוב החוקרים המתעלמים מהשלב הראשון שאין לגביו כל מידע. החוקרים מסכימים כי המחנה היה יוצא דופן מאחר שהוקם על חורבות עיר קיימת והפך למרכזה של קולוניה, סביב מחנה הלגיון הוקמו השכונות האזרחיות.

בשנים האחרונות מתבססת תאוריה חדשה לגבי מיקום מחנה הלגיון, אם כי הנושא עדיין נתון במחלוקת. החוקרת אילת מזר פרסמה לראשונה את ממצאי החפירות של סבה, הארכאולוג בנימין מזר, באזור ה"עופל" והפינה הדרום-מערבית של הר הבית. ממצאים אלו כוללים שרידי מבנים גדולים, ובראשם מאפיה ובית מרחץ ענק, שניתן לתארך את בנייתם לאמצע המאה השנייה לספירה, כלומר תאריך ייסוד העיר. באתר זה נמצאו אלפי לבנים ורעפים המוטבעים בחתימות הלגיון, וכאן הם נמצאו במבנים המקוריים ולא בהריסות. כמו כן נמצאו כתובות לטיניות, פסלים, מטבעות, תכשיטים ומשחקים האופיינים למאות 2-3 לספירה. על-כן, ההשערה החדשה של מזר וכמה חוקרים אחרים היא שמחנה הלגיון הועבר בשלב מסוים למרגלות הר הבית, נקודה רגישה שזקוקה להגנה, שגם השתלבה בבניית העיר החדשה. זו גם הסיבה, לפי דעה זו, למיעוט הממצאים בגבעה המערבית באזור מגדל דוד.‏[38]

מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקדש העיקרי של איליה קפיטולינה הוקדש לונוס והוקם על רחבה בצמוד לפורום המרכזי של העיר, מקדש זה פורק ועליו נבנתה כנסיית הקבר. על הר הבית היה מתחם המקודש לאל יופיטר אך לא ברור אם במקום נבנה מקדש. הנוסע מבורדו מציין כי על הר הבית הוצבו 2 פסלים של אדריאנוס אך לא מזכיר קיום של מבנה. הירונימוס מציין, בספריו שנכתבו במאה הרביעית, כי על הר הבית הוצב פסל של אדריאנוס על גבי סוס שעמד גם בתחילת המאה החמישית וייתכן כי המתחם היה קדוש ליופיטר אבל גם לקיסר אדריאנוס כמושא לפולחן המשותף לתושבי האימפריה. מקום פולחן נחשף בסמוך לפורום המזרחי בסמוך לבריכות הצאן, הידועות גם בשם "בריכות בית חסדא" באתר נבנו מרחצאות מרפא לכבודו של האל אסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שהריפוי נעשה בדרך כלל בעזרת אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.

חומות ושערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצוף רחוב רומאי מתחת לשער שכם

אין כל מידע על חומות העיר איליה קפיטולינה, וככל הנראה הייתה היא עיר פרזות עד לסוף המאה השלישית, מלבד מחנה הלגיון שהיה מוקף חומה ככל מחנה צבאי רומאי ברחבי האימפריה. למרות העדר חומה קבעו הרומאים שערים שסימנו את גבולות העיר והוקמו על צירי התנועה הראשיים. באמצע המאה השלישית התעצם המשבר באימפריה הרומית וערים שלא היו מוקפות חומה החלו לבצר את עצמן, תהליך שלא פסח גם על רומא. במהלך הרפורמות של הקיסר דיוקלטיאנוס יצא הלגיון העשירי מירושלים, עבר לדרום ארץ ישראל ומפקדתו נקבע באילת. בירושלים נותרה יחידה קטנה, על מנת לפצות את הקולוניה על היעדר הלגיון הוקפה העיר חומה ששרידים ממנה נמצאו בחפירות לאורך שער הפרחים במגדל דוד, ההנחה של החוקרים היא שתוואי החומה הרומית עבר בשינויים מסוימים, בתוואי החופף את החומה הטורקית.

שער שכם. השער העיקרי היה שער שכם שבתקופה הרומית נשא את השם שער ניאפוליס ושרידים ממנו גלויים מתחת למפלס השער העות'מאני. תאריך בניית השער איננו ברור ויש חוקרים הגורסים כי הוא הוקם עוד בתקופת בית שני אך הדעה המקובלת היא כי השער הוקם לאחר ייסוד איליה קפיטולינה. חלקים ראשונים מן השער נחשפו על ידי ר"ו המילטון בשנים 1938-1937, כאשר עיקר החשיפה בוצעה על ידי הנסי בשנים 1966-1964 במסגרת משלחת חפירות קניון בירושלים. בשנים 1984-1979 המשיך מ. מגן בחשיפת שרידי השער. החפירות חשפו את הכניסה המזרחית בשער שרוחבה 2.30 מטר וגובהה 4.85 מטר, ואת המגדלים שהגנו על השער. השחזור מצביע כי המבנה כולו כלל 3 שערים, האמצעי גדול יותר בסגנון שערי ניצחון רומאיים. המבנה כולו התנשא לגובה 20 מטרים. על אחת מאבני הקשת שבפתח נמצאו שרידים של כתובת לטינית "קולוניה איליה קפיטולינה על פי החלטת הדקוריונים" (חברי מועצת העיר). בחלק הפנימי נבנתה רחבה שצורתה המעוגלת - כפי שמתואר במפת מידבא - נועדה לחפות על הזווית החדה בה יוצא הקרדו הראשי, עובדה שנתפסה על ידי מתכנני העיר כפגם אסתטי.‏[39] מרחבה זו, שחלקה נחשף, ובמרכזה עמד כפי שמתואר במפת מידבא עמוד גבוה, יצאו שני רחובות העיר הראשיים. ההשערה היא שהשער עמד כמבנה עצמאי עם מגדלי הצד עד להקפת העיר בחומה עם תום התקופה הרומית. העמוד שזכרו נשתמר בשמו הערבי של השער "באב אל-עמוד" לא נתגלה אך ההנחה היא שהיה מעוצב כמונומנט בדוגמת עמוד טריאנוס.

שער יפו. מעט יותר ידוע על השער המערבי של איליה קפיטולינה שבתקופה הביזנטית נשא את השם "שער מגדל דוד". מקומו היה ככל הנראה בסמוך לשער של ימינו ובסמוך התגלה, בסוף המאה ה-19 קטע חומה שייתכן ושימש את איליה קפיטולינה. עם זאת, השער וקטע הדקומנוס המערבי שהוביל אליו לא נחשפו.

אזור עיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות שנערכו בחניון גבעתי בעיר דוד נחשף מבנה גדול מהתקופה הרומית, מהמאה השלישית לספירה, ככל הנראה בית אחוזה של אדם פרטי אמיד, החופר אומד את שטחו על פני שטח של 1000 מ"ר בקירוב. במרכזו חצר גדולה בלתי מקורה, שהייתה מוקפת עמודים. בין שורות העמודים והחדרים הגובלים בחצר סבבו גלריות. המבנה, שנבנה במהלך המאה השלישית לספירה, חרב ככל הנראה ברעש האדמה שפקד את האזור בשנת 363 לסה"נ. לחשיפתו של המבנה הרומי בעיר דוד תרומה משמעותית להבנת היקף הבנייה בעיר הרומית במאות השלישית-רביעית לסה"נ. הוא מהווה עדות ארכאולוגית ראשונה במעלה להתפשטות ההתיישבות בשלהי התקופה הרומית אל עבר חלקיה הדרומיים של העיר, ומצביעה כי אין עוד מקום לקביעה שרווחה במחקר, ולפיה נותרה גבעת עיר דוד מחוץ לתחומי ההתיישבות הרומית בתקופת אליה קפיטולינה.‏[40] שרידי מחצבות נתגלו בחפירות קניון בשטח M שבצפון-מערב עיר דוד ובשטח S בעופל.

מערכות הקבורה בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברים בעלי אופי פגאני מובהק נתגלו מדרום לקברי המלכים בשנת 1934, הקברים הם מארבעה טיפוסים: קבר פיר בעל מדף בחלקו התחתון שעליו נשענו לוחות אבן המכסים את הקבר. טיפוס דומה של קבר, אך עם שתי קבורות, זו על גבי זו. קבר פיר, בו הפיר מתרחב לחדר שצורתו כפעמון ובתחתיתו חצובים הקברים. קבר עם פיר פתוח, בו הקברים הבודדים מכוסים בלוחות אבן. קיים בנוסף קבר מטיפוס אחר, שנחשף ב־1932 ממערב לבניין ימק"א בירושלים – מדובר על קבר הבנוי אבני גזית עם מעבר צר, לידו היו קברים חצובים בסלע. לצד קברים מן המאות השנייה והשלישית לפנה"ס מצוי קבר בנוי מן המאה השלישית לספירה. בקבר נחשפו שלושה ארונות עופרת שעל אחד מהם מתוארים פרים ושני קופידונים עם אשכולות ענבים.

בין השנים 19721974 נחשפו חמישה קברי פיר חפורים לתוך תשתית קטע "החומה השלישית" מימי בית שני, צפונית לשער שכם. הקברים תוארכו על פי ממצא כלי החרס למאות השלישית והרביעית לספירה. במהלך חפירות שנערכו בכתף הינום בין השנים 19751989 נחשף שדה קבורה ובו שרידי גופות שנשרפו (קרמציה) אשר הוטמנו בסירי בישול ונקברו באדמה. יש המשערים כי אזור זה שמש כמקום קבורתם של חיילי הלגיון העשירי. באזור נמצאו בנוסף מספר קברי שוחה ארוכים החצובים בסלע ומכוסים בלוחות אבן, אלו שמשו לקבורה במאה השלישית לספירה.

אספקת המים לעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

מעט מאוד ידוע על אספקת המים לאיליה קפיטולינה, ההנחה היא שמקור המים העיקרי היו בורות מים שנחצבו מתחת לבתי מגורים ובעיר עצמה, בריכות מים ציבוריות מוזכרות בתיאורו של הנוסע מבורדו הן בתוך העיר והן מחוצה לה, ומזכיר את מערכת אספקת המים לבית המקדש ואת בריכת השילוח. מקור מים נוסף - אמות המים המשיכו להוביל מים לירושלים ועבודות שיפוץ שיקום ואולי הרחבה נעשו על האמה העליונה. אמה זו נמשכה לאורך כ־13 ק"מ, ממוצאה ב"בריכות שלמה" (כ 4 ק"מ מדרום לבית לחם), עד סיומה בשער יפו. האמה נמשכת בקו ישר לאורך קו פרשת המים. לאורך האמה קטעים ארוכים החצובים בסלע ואילו בקטעים אחרים רואים בנייה המשלימה חציבה רדודה. אמה זו ידועה מוכרת בעיקר מחלקה העובר בצינור אבן בסמוך לקבר רחל – באזור ג'בל מריר מתחילה השתפלות לעבר הבקעה שממערב לבית לחם שגובהה אינו עולה על 740 מ'. על מנת שלא להפסיד גובה אשר לו הייתה חשיבות מכרעת, בנו בבקעה צינור אבן (הפועל על פי עקרון של חוק הכלים השלובים), מערכת זו ידועה בשם "סיפון". תנועת המים בצינור יצרה לחץ בעזרתו המים ירדו לגובה של 740 מ' ועלו בהמשך לגובה של כ 780 מ'. צינור זה הגיע לאורך של כ־2-3 ק"מ אך מרבית חלקיו נשדדו או שמשו בבניות מאוחרות. הקטעים היחידים שהשתמרו ממערכת זו נמצאו סמוך לאזור קבר רחל, קטע באורך של 300 מ', וקטע נוסף במעלה הבקעה, צפונית מזרחית לקבר רחל. האמה הביאה את המים עד לאזור שער יפו ובתקופת בית שני הגיעו המים לארמון הורדוס. על חוליות צינור האבן של האמה נחרטו כתובות בלטינית ובהן שמות של יחידות הלגיון העשירי המעידים כי האמה תוחזקה ואולי נבנתה מחדש על ידי הלגיון. בשנת 2010 נחשף קטע האמה ששירת את איליה קפיטולינה וככל הנראה הוביל לבריכת חזקיהו.‏[41]

תולדות היישוב היהודי בתקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל כובד המלחמה של המרד הגדול התרכז בירושלים - שלב הסיום במלחמת היהודים ברומאים, העיר חרבה והלגיון העשירי ישב על שרידיה. עדויות עקיפות מלמדות שיהודים עדיין נאחזו בירושלים אולי כמספקי שירותים ללגיון ולאזרחים הרומאים שבאו בעקבותיו. כך מספר אלעזר בן יאיר בנאומו על ירושלים הכבושה:

"...זקנים מתפלשים באפר הר הבית ונשים בודדות שהחיון האויבים"

איש הכנסייה אפיפאניוס מספר בחיבורו על המידות והמשקלות מספר כי בהר ציון נותרו לאחר החורבן שבעה בתי כנסת, אחד מהם נותר עומד על תילו - וייתכן כבית כנסת - עד לתקופה הביזנטית. איש הכנסייה אוסביוס מספר (בהגזמה רבה) כי בין החורבן למרד בר כוכבא התגוררו בירושלים "עשרות אלפי" יהודים ונוצרים. כרוניקה סורית נוצרית המיוחסת למאה החמישית ומתארת את תולדות הנצרות מספרת, בין היתר, את תולדות הבישוף החמישי של ירושלים - נח שהנהיג את הכנסייה הירושלמית במאה השנייה. אבותיו עלו לירושלים מבבל ככל הנראה בימי אדריאנוס ונח התקרב לקהילה היהודים-נוצרים הוטבל לנצרות. הסיפור מתעד - למעשה התיישבות של יהודים "עולים חדשים" מהגלות בירושלים ומעיד על מציאות יהודים בעיר. המחקר קובע‏[42] כי ירושלים חדלה לאחר החורבן לשמש כמרכז פיזי - מדיני - כלכלי והמשקל עבר, ככל הנראה, לביתר. בימי מרד בר כוכבא לא עמדה ירושלים במרכז האירועים ואף על פי שבניית איליה קפיטולינה הייתה אחת הסיבות לפריצת המרד לא בירושלים החל האירוע ולא בה הסתיים. לקראת סוף המאה השנייה או המאה השלישית התגוררו יהודים בירושלים כמוזכרת בתלמוד הבבלי כקהילת קודש של ירושלים, חבורה של חכמים שנאחזה בירושלים כאשר התאפשר ליהודים לגור בעיר.

עליה לרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין עוררין על מעמדה המרכזי של ירושלים בתקופת בית שני. העיר שהייתה מרכז מדיני ועיר בירה, מוקד של יצירה וגילמה את המהות היהודית. אליה עלו לרגל, ללמוד תורה ולהתפלל, המתפללים מחוץ לירושלים עמדו כאשר פניהם אל כוון העיר. ירושלים תפסה מקום מרכזי בהלכה ובמחשבה היהודית. כל אלו באו לידי ביטוי בספרות הענפה של תקופת בית שני. משחרבו ירושלים ובית המקדש אבד לעם היהודי המרכז המדיני-תרבותי, אולם הקשר לא ניתק, ובמהלך התקופה הרומית נעשו מאמצים להתיישב בירושלים, חרף האיסור לשבת בעיר. ירושלים הפכה מוקד לגעגועים ותקווה. אחד המנהגים ששימרו את הקשר בין ירושלים לעם היהודי היה העליה לרגל, משחרב בית המקדש חדלה העלייה לרגל להיות מצווה אך המשיכה במנהג‏[43]:

"הנך יפה עיניך יונים ‏[44] - מה יונה זו, אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אף שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה."

מקורות יהודים ונוצרים רבים מאשרים שמדרש ומנהג זה, שהתפתח בנפרד מנוכחות יהודית בירושלים, המשיך גם כאשר נאסר על יהודים להתגורר בירושלים וגם כאשר גזירות השמד שאיימו על אורח החיים היהודי ולמעשה נמשך עד היום. העלייה לרגל לאחר החורבן יצרה שורה של הלכות שחלקן מפורטות בספרות תנאית כגון המנהג לקרוע קריעה, ומנהג שלא לאכול בשר או יין בעת שרואים את ירושלים בחורבנה. לאחר דיכוי המרד הושלמה בניית איליה קפיטולינה אך על היהודים נאסר - על פי חוק - מלהיכנס או להתגורר בעיר, האיסור איננו מופיע במקורות רומיים והעדות לקיומו מצויה בכתבי אבות הכנסייה אך הדעה הרווחת היא שהאיסור אכן היה קיים. על פי המקורות הנוצרים ליהודים ניתן לעלות לירושלים רק בעת תשעה באב, אך מקורות תלמודיים מציינים כי עליה לרגל התבצעה בכל ימות השנה ומספר רבי יוסי על ביקור כצליין בירושלים‏[45]:

"תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הזכור לטוב, ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי... אמר לי: בני, מה שמעת בחורבה זו? שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות."

ומסכם רבי יוחנן את מעמד העיר ירושלים מול ירושלים של מעלה‏[46]:

"אמר רבי יוחנן: לא כירושלים של העולם הזה, ירושלים של העולם הבא. ירושלים של העולם הזה כל הרוצה לעלות - עולה. של עולם הבא, אין עולין לה אלא המזומנין לה."

הקהילה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של הכנסייה של ירושלים לוטה בערפל הנובע הן מדלות המקורות והן מהעובדה כי המקורות הבודדים נכתבו במרחק רב יחסית מהתקופה הרומית וכותביהם - אבות הכנסייה ערכו את כתביהם מתוך אינטרסים הקשורים למאבקים בין סיעות ושיקולי דוגמה הרחוקים מהאמת ההיסטורית.

הנצרנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות כנסיית הנימולים של ירושלים לוטות בערפל הנובע בעיקר ממדיניות מכוונת של אבות הכנסייה להעלים תקופת - בראשית זו של כנסיית ירושלים. ככל הידוע קהילה זו הייתה ברובה יהודים שהתנצרו ונקראו נצרנים. בני הכת האמינו במשיחיות של ישו, במעמדו כבן האלוהים, בלידתו בדרך נס וברוח הקודש, אך דבקו באורח חיים יהודי ודבקו בהלכה היהודית, מתוך כך שמרו על קשר עם ירושלים כעיר הקודש. חברי הכת ייחסו חשיבות לסמלי מנהיגות שושלתית. קהילה זו דבקה בבישוף הראשון של ירושלים, יעקב הצדיק המכונה גם יעקב ירושלים, יעקב אדלפותאוס (יעקב אחי האל), שהיה, על פי המסופר בברית החדשה אחיו של ישו. על פי המסורת הנוצרית הוא היה הפטריארך הראשון של ירושלים ודמות בעלת השפעה רבה בקרב הקהילה הנוצרית בירושלים, בשנים שלאחר צליבת ישו. דמותו של יעקב נבנתה על היותו מחד בן משפחת הכהונה הגדולה אך מאידך מורד, נצר לבית דוד.‏[47]

כנגד קבוצה זו פעלה כת האביונים, כת יהודית-נוצרית שפעלה בארץ ישראל מן המאה הראשונה עד המאה הרביעית לספירה. האביונים קיבלו את ישו כמשיח ילוד אשה, אך דחו את האמונה באלוהותו, לה הטיף שאול התרסי. הם האמינו בספרי התנ"ך ובגרסה משלהם לספר הבשורה על פי מתי (קצרה יותר וכתובה עברית ולא יוונית), שמה האחיד של בשורה זו הוא "הבשורה על פי האביונים" כמו כן דחו האביונים את שאר ספרי הברית החדשה. אבות הכנסייה ראו בהם כופרים ממש.‏[48]

תולדות כנסיית הנימולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייקון של יעקב הצדיק

על פי ספרו של יוספוס פלאביוס "קדמוניות היהודים", יעקב נהרג לאחר מותו של הנציב הרומאי פורקיוס פסטוס ולפני מינויו של לוקיוס אלבינוס כנציב‏[49], הינו בשנת 62 לספירה. הכוהן הגדול באותה עת, ניצל את הזמן שבין הנציבים, וכינס את הסנהדרין אשר שפטה את יעקב וגזרה את מותו לסקילה בגין כפירה ביהדות. מותו של יעקב, ככל הנראה בשנת 62 הותיר את הקהילה של נוצרים-יהודים (או "כנסיית הנימולים" כדברי אוסביוס) ללא מנהיג ותחת הרגשה אפוקליפטית מחד, רדיפה מצד השלטונות היהודיים וירידת ההשפעה של הכנסייה הירושלמית על קהילות הנוצרים שמחוץ לעיר ובעיקר מחוץ לארץ ישראל. עדות למשבר בכנסיית ירושלים הוא האירוע העלום במהלכו יצאו חברי הקהילה לגלות מרצון בפחל ובחירת ראש לקהילה רק לאחר החורבן כלומר לאחר שנת 70.‏[50] חוקרים של תולדות הנצרות מפקפקים בחלקם על אמיתות האירועים המתוארים על ידי אוסביוס, החוקר הבריטי המפורסם סמואל ג'ורג' פרדריק ברנדון מבטל מסורות אלו מכל וכל ובספרו הדן בתולדות הכנסייה מעלה סברה כי הנוצרים-יהודים חברו למגיני ירושלים וחילקו איתם את גורלם המר.‏[51]

ירושלים שלאחר החורבן הציבה קשיים על האזרחים שניסו לחזור ולחיות בין החורבות, עדויות נוצריות מאוחרות מעידות על היאחזות נוצרית-יהודית על הר ציון, אך לסיפורים אלו אין ביסוס של ממש. על פי אוסביוס נאספו שרידי השליחים וביחד עם בני משפחתו של ישו בחרו בשמעון בן קלופס (בן דוד של ישו) שהיה כבר אז קשיש מופלג לעמוד בראש הכנסייה. ככל הנראה בחירתו של שמעון נבעה מקרבתו הן לבישוף הראשון יעקב ולישו בעצמו וקביעת תהליך של "שלטון" של שושלת ישו בכנסיית ירושלים, תהליך שאיננו זר למסורת היהודית שבה משרת הכוהן הגדול הייתה אף היא מועברת בין בני משפחה. תהליך בחירה זה "ילד" גם את כת המינות הנוצרית הראשונה, אוסביוס מציין כי אדם בשם תֶבּוּתִיס התחרה עם שמעון על המשרה ומשנכשל ייסד והנהיג את 7 כתות המינות של העולם הנוצרי העתיק. ייתכן כי דמות זו היא אגדתית שמטרתה להסביר באופן מיתי את היוצרות המינות כתופעת לוואי של שושלת מיוחסת ומוסכמת.‏[52] בתאריך לא ברור אך ככל הנראה בין השנים 106 - 107 הובא שמעון בפני הנציב הרומי עונה והוצא להורג.

מותו של שמעון סימן את תום תקופת כהונת בני משפחת ישו כראשי כנסיית ירושלים והפיחות שחל במעמדם מול כנסיות אחרות - בארץ ישראל ומחוצה לה. על יורשו - יוסטוס ידוע מעט מאוד הוא תואר על ידי אוסביוס כיהודי "נימול" שהאמין בישו כמשיח. לגבי שאר הבישופים הנימולים של כנסיית ירושלים כל שנותר הוא רשימה של שמותיהם שגם היא ובעיקר אמינותה נתונה במחלוקת.‏[53]

כנסיית הערלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיכוי מרד בר כוכבא, בניית איליה קפיטולינה, גירוש היהודים מהעיר ואיסור על נוכחות יהודית בעיר הביאו לשינוי הרכב האוכלוסייה באיליה קפיטולינה וכותב במאה השישית היסטוריון נוצרי יוהנס מלאלס איש אנטיוכיה כי אדריאנוס "כעס על היהודים [סילקם מהעיר] והורה לישב בה הלנים" מקורות אחרים מחזקים או חוזרים על טענה זו.‏[54] לא ברור מי היו אותם הלנים אך ייתכן ומדובר באזרחים נוכרים ובשרידי קהילת הנצרנים, שתחת הלחץ המתמשך של הקהילה היהודית מחד והקהילה הנוצרית - נוכרית מאידך הביא להיטמעות הנצרנים בקהילה ההלנית. תופעה בולטת בתולדות כנסיית הנוכרים של ירושלים היא ההתכחשות המוחלטת לעברה היהודי של הכנסייה והנצרות בכלל, התכחשות זו הביאה למחיקה או התעלמות מכל הכרוך בירושלים של בית שני והתמקדות בירושלים של בית ראשון. הד לכך נמצא בתיאוריו של הנוסע מבורדו, שלא הזכיר את ההיסטוריה של כנסיית הנימולים וקברים של קדושיה.‏[55] גישה דומה עולה מספר האונומסטיקון של אוסביוס,‏[56] בה מתעלם אוסביוס מירושלים של בית שני בה פעל ישו ומתמקד במשכן המקראי ומקדש שלמה.‏[57] על פי אוסביוס בספרו "הכנה לבשורה" ("פרפרטיו אוונג'ליקה") ירושלים החרבה ואיליה קפיטולינה שנבנתה על חורבותיה מטרתם ללמד על חורבנם של היהודים.

כהונת נרקיסוס ואלכסנדר מקפדוקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסביוס מוסר רשימה של 15 בישופים "ערלים" של כנסיית ירושלים, מספר הנמצא בסימטריה לרשימת 15 הבישופים של כנסיית הנימולים. עם זאת הדמות החשובה ברשימה זו הוא נרקיסוס שעמד בראש הכנסייה פעמיים, פעם ראשונה בשנות השמונים של המאה השנייה ופעם נוספת - במשותף עם יורשו אלכסנדר מקפדוקיה החל מהעשור הראשון למאה השלישית ולמשך מספר לא ידוע של שנים. בשנת 198 כינס נרקיסוס ועידה של הכנסייה המקומית בנוגע לתאריך חג הפסחא כנגד הכתבתו של ויקטור, בישוף רומא, וכנגד המגמה הנוצרית לאחד את כל הכנסיות תחת הנהגת כנסייה עליונה שבסיכומו של דבר הביאה לייסוד הכס הקדוש. מהערפל שאופף את הסיפור ניתן להסיק כי נרקיסוס עסק ברפורמה של מערכת הטקסים במטרה לבדל את כנסיית ירושלים ולהתנתק מהמורשת הקדומה.‏[58]

מעמדו המיוחד של נרקיסוס נתקבע באמצעות סיפורים הגיוגרפיים. כך, בסיפור נס השמן והמים הפך נרקיסוס, בכוח התפילה, מים לשמן ששימש את נרות הכנסייה. בסיפור נוסף נאלץ נרקיסוס לעזוב את כהונתו בגין עלילה שמהותה לא ברורה ונאלץ לחיות כנזיר עד שאויביו נענשו בידי שמיים ונרקיסוס חזר והתמנה בשנית לבישוף. במסגרת מחרוזת סיפורים זו מובא הסיפור על סוף כהונתו, על פי אוסביוס אלכסנדר מקפדוקיה נקרא על ידי האלוהים לשאת בעול הנהגת כנסיית ירושלים עם נרקיסוס שהגיע לגיל המופלג של 116, אלכסנדר נענה לדרישת האלוהים ולבקשת אנשי ירושלים ובישופים של כנסיות בערים שכנות הוא נשאר בירושלים כראש הכנסייה.

בתקופת אלכסנדר מקפדוקיה נחנכה בירושלים ספריה ובה ארכיון של הכנסייה שמאוחר יותר שימש את אוסביוס כחומר רקע לכתביו על תולדות הכנסייה.

מונטניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריוז המבטא את היחס הנוצרי לירושלים של מטה הייתה הכת המונטניסטית, כת אשר פרשה מהנצרות במאה ה-2. כת זו קרויה על שם מחולל ונביא התנועה מונטנוס מפריגיה. מונטנוס, אשר מוצאו בטורקיה של אותם ימים, החל את פעילותו בשנת 156 או 172 לאחר שחווה חוויה מיסטית והכריז על עצמו כבעל רוח הקודש. הוא הכריז על פפוזה שבפריגיה, כירושלים של מטה בה הוא הושיב את קהילתו ומשם הפיץ את תורתו - כחלופה לירושלים ההיסטורית. חוקרים של המינות מיחסים השקפה זו במאמץ להחיות את ירושלים של השליחים.‏[59]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיון העשירי פרטנסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה קינדלר, האם נוסדה העיר אליה קפיטולינה לפני מלחמת בר כוכבא או אחריה? – שתי הוכחות נומיסמטיות, בתוך: חנן אשל ובעז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, תשס"א. עמ' 5-9.
  2. ^ ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית, (עורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי), ירושלים: הוצאת יד בן צבי, תשנ"ט, עמ' 638‏—70.
  3. ^ דוד גולן, חיי הדריאנוס, הוצאת אקדמון (תרגום של הביוגרפיה מתוך ההיסטוריה אוגוסטה, כולל מבוא והערות) 14.2
  4. ^ The ban on circumcision as a cause of the revolt : a reconsideration, The Bar Kokhba War Reconsidered (2003) 55-69‏‏
  5. ^ טקסט מלא של הספר קובץ PDF
  6. ^ יעקב משורר, מטבעות אליה קפיטולינה, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1989
  7. ^ יעקב משורר "מטבעות איליה קפיטולינה" בתוך "ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70" . הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"ט. העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. עמוד 186
  8. ^ ראו גם H Gitler - Liber Annuus. A Comparative Study of Numismatic Evidence from Excavations in Jerusalem 1996
  9. ^ בנימין איזק "כתובות מירושלים לאחר המרד הראשון" בתוך "ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70" . הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"ט. העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. עמוד 168
  10. ^ Hannah M. Cotton and Werner Eck, P. Murabba 'at 114 und die Anwesenheit römischer Truppen in den Höhlen des Wadi Murabba 'at nach dem Bar Kochba Aufstand, ZPE 138, 2002, pp. 173-183
  11. ^ קלונר עמוס וזיסו בועז, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, ירושלים : יד יצחק בן צבי 2003, עמ' 69-70.
  12. ^ H. M. Cotton,, 'The Bar Kokhba Revolt and the Documents from the Judaean Desert: Nabataean Participation in the Revolt (P. Yadin 52)',in 'Bar Kokhba reconsidered', Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003. pp. 137-140, and notes 22, 34.
  13. ^ שחר יובל, 'תוצאות מלחמת החורבן באזור ירושלים – העדות הארכאולוגית', ‫ חידושים בחקר ירושלים 9, 2003, עמ' 119-121
  14. ^ בר נתן רחל וסקלר-פרנס דבי, 'יישוב יהודי באורינה בין שתי המרידות', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007-2008, עמ' 56-54 ; : Hannah M. Cotton, 'The administrative background to the new settlement recently discovered near Giv’at Shaul, Ramallah-Shu‘afat road' בתוך: חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007-2008, עמ' *12-18. ביכובסקי גבריאלה, 'ממצא המטבעות מהחפירות בשועפט (גבעת רחל) סיכום ראשוני, חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007-2008,
  15. ^ יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלוויוס); תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. מתורגמים מן המקור היווני על ידי י"נ שמחוני, ‬ מסדה, 1968 עמודים 424-419
  16. ^ ראו גם R Syme; Journeys of Hadrian; Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, 1988
  17. ^ LW Barnard; Hadrian and Judaism; Journal of Religious History, 1969 - interscience.wiley.com
  18. ^ ב' איזק, מושבות רומיות ביהודה – ייסודה של איליה קפיטולינה, בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בימי הבית השני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים 1981, עמ' 352-360;
  19. ^ Renan Baker, Epiphanius, ‘On Weights and Measures’ §14: Hadrian’s Journey to the East and the Rebuilding of Jerusalem, ZPE 182, (2012), pp. 157-167 [עריכה]
  20. ^ Silverstone, Alec Eli, Aquila and Onkelos (Manchester, England: Manchester University Press, 1931
  21. ^ ‏לשנת 136 ראו: ‏W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80.‏
  22. ^ The Causes of the Bar Kokba Revolt H Mantel - The Jewish Quarterly Review, 1968 - JSTOR
  23. ^ על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234-235;
  24. ^ Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schafer (ed.), Tubingen 2003, pp. 31-36;
  25. ^ ‏ראו לדוגמה: Sh. Applebaum, Prolegomena to the Study of the Second Jewish Reaolt 132-135, BAR Suppl. Ser. 7 (1976). Pp. 27, 83 n. 211 ; אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: חנן אשל ובעז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001. עמ' 25.‏
  26. ^ חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25.‏
  27. ^ ‏Yehoshua Zlotnik, Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba, INR (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146.
  28. ^ לדיון מקיף ודעה אחרת ראו גם Y Zlotnik The Question of the Conquest of Jerusalem by the Bar Kokhba rebels 2006 - numis.co.il
  29. ^ Stepped Roads in Roman Palestine A Kloner - ARAM Periodical, 1996 - poj.peeters-leuven.be
  30. ^ The Urban Layout of Aelia Capitolina: A New View from the Perspective of the Temple Mount YZ Eliav - Schäfer, P.(Hg.): The Bar Kokhba War Reconsidered 2003
  31. ^ Chronicon Paschale - Volume 1. ed. L. A. Dindorf, Bonn 1832, p. 474 ; לדיון קצר מאוד, ראו: יורם צפריר, 'התקופה הרומית המאוחרת 324-70 לספירה', בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי: הממצא הארכאולוגי והאמנותי, כרך ב (עורך: יורם צפריר), הוצאת יד בן צבי, 1984, עמ' 67.
  32. ^ # The Archaeology of Roman Palestine; Mark Alan Chancey and Adam Lowry Porter; Near Eastern Archaeology Vol. 64, No. 4 (Dec., 2001), pp. 164-203
  33. ^ על אודות הקארדו המזרחי בירושלים הרומית-ביזנטית מאמר באתר רשות העתיקות
  34. ^ שי זמיר, ירושלים: נחשף רחוב ראשי מלפני 1,500 שנה, באתר ynet‏, 10 בפברואר 2010
  35. ^ יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א' עמוד 91
  36. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמוד 156-157
  37. ^ נחשף חלק מבית מרחץ ששימש את חיילי הלגיון העשירי. אתר רשות העתיקות (נובמבר 2010)
  38. ^ מזר, א., 'מחנה הלגיון העשירי למרגלות הפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר-הבית בירושלים', בתוך: פאוסט, א., ברוך, א., (עורכים), חידושים בחקר ירושלים – דברי הכנס החמישי, רמת-גן תש"ס, עמ' 52-67 ; אילת מזר 'בית המרחץ הרומי-ביזאנטי למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית', חידושים בחקר ירושלים ו, (תשס"א), 2001, עמודים 87-102. ; ראו גם: מזר, ב., "חפירות ארכאולוגיות בירושלים העתיקה – סקירה ראשונה על חפירות תשכ"ח", ארץ ישראל 9 (תשכ"ט), עמ' 174-161 ; מזר, ב., "החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית – סקירה שנייה, עונות תשכ"ט- תש"ל", ארץ ישראל 10 (תשל"א), 84-83 '; עמ' 33-1 ; מזר, ב., "החפירות ליד הר-הבית", קדמוניות 4-3 (תשל"ג), עמ 83-84 ; Mazar, B., The Excavations in the Old City of Jerusalem, Preliminary Report of the First Season, 1968, Jerusalem 1969; Mazar, B., The Excavation in The Old City of Jerusalem Near the Temple Mount, Preliminary Report of the Second and Third Seasons 1969-1970, Jerusalem 1971; Mazar, B., The Mountain of the Lord, New-York 1975, p. 88-92, 232-243. בן- דב, מ., חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982 , עמ' 206-185
  39. ^ יורם צפריר, הטופוגראפיה והארכאולוגיה של איליה קפיטולינה, בתוך: יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזנטית, עמוד 147
  40. ^ דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, ירושלים, חניון גבעתי, חדשות ארכאולוגיות 120, רשות העתיקות, 2008.; דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ , 'ירושלים, חניון גבעתי - דוח ראשוני', חדשות ארכאולוגיות 122 (2010); דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, 'תרומתן של החפירות בחניון גבעתי לחקר תולדות ההתיישבות הקדומה בעיר דוד', מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה ג', (2008), עמ' 97-111; דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, 'מבנה פריסטילי מן התקופה הרומית בעיר דוד', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ג', ירושלים, (2009), עמ' 28-36
  41. ^ בסמוך לשער יפו נחשפה אמת המים העליונה של ירושלים, בת כ- 1800 שנה. אתר רשות העתיקות (19/2/2010)
  42. ^ שמואל ספראי, "היהודים בתקופה הרומית". ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 19
  43. ^ שיר השירים רבה א'
  44. ^ שיר השירים פרק ד' פסוק א'
  45. ^ בבלי ברכות ג' ע"א
  46. ^ בבא בתרא עה ע"ב
  47. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 91
  48. ^ A.F.J. Klijn & G.J. Reinink (1973). Patristic Evidence for Jewish-Christian Sects. Brill. ISBN 9004037632
  49. ^ קדמוניות כ' 9
  50. ^ Albertus Frederik Johannes Klijn, G. J. Reinink. Patristic evidence for Jewish-Christian sects. Brill Archive, 1973
  51. ^ S.G.F. Brandon. Fall of Jerusalem and the Christian Church. Wipf & Stock Publishers (June 2010) ISBN 1608997472 pp 168-178
  52. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 84
  53. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 87
  54. ^ Dating the Dialogue of Timothy and Aquila: Revisiting the Earlier Vorlage Hypothesis Jacqueline Z. Pastis The Harvard Theological Review Vol. 95, No. 2 (Apr., 2002), pp. 169-195
  55. ^ John Wilkinson. Jewish Holy Places and the Origins of Christian Pilgrimage. University of Illinois Press 1990
  56. ^ עזרא ציון מלמד, האונומסטיקון של אוסביוס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ו.
  57. ^ Louth, Andrew. "Eusebius and the Birth of Church History". In The Cambridge history of early Christian literature, edited by Frances Margaret Young, Lewis Ayres, and Andrew Louth, . New York: Cambridge University Press, 2004 pp 266–74
  58. ^ עודד עיר-שי "כנסיית ירושלים - מכנסיית נימולים לכנסיית גויים" בתוך ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70, העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ט. עמוד 104
  59. ^ Metzger, Bruce, The Canon of the New Testament. Its Origin, Development, and Significance, Oxford University Press, 1987, pp. 99–106