אילמות סלקטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) היא תופעה פסיכיאטרית המתאפיינת בכישלון מתמשך לדבר באופן תקין במצבים חברתיים מסוימים, למרות הצלחה בשימוש בדיבור תקין (או הרבה יותר קרוב לתקין) במצבים חברתיים אחרים. אדם עם אילמות סלקטיבית עשוי, שלא להצליח לדבר במוסד לימודיו אך כן להצליח לדבר, לפחות בלחישות, עם בני משפחתו הקרובים. במקרה בו לאדם עם אילמות סלקטיבית יש הפרעה נוספת לשימוש בשפה (כמו גמגום, מבטא זר או אוטיזם), עדיין קיים הבדל דרמטי בהצלחתו להשתמש בשפה על פי ההרכב החברתי בו הוא נמצא‏[1]. תופעה זו נפוצה בעיקר אצל ילדים.

אילמות סלקטיבית נובעת לרוב, ככול הנראה, מחרדה חברתית. מעל ל-90% מהמקרים בהם אובחנו ילדים הסובלים מאילמות זו כללו גם סממנים של חרדה חברתית, ולכן מקובל להתייחס לאילמות הסלקטיבית כהפרעת חרדה. תופעה זו אובחנה בשנת 1877 על ידי פסיכיאטר גרמני, אך תוארה לראשונה בספרות המקצועית בשנת 1943, ולא נחקרה באופן שיטתי עד לשנת 1990. תופעה זו נקראה בעבר אילמות אלקטיבית (elective mutism) - אילמות מתוך בחירה, בגלל שנחשבה לאילמות רצונית; כיום ידוע שילדים הסובלים מאילמות זו אינם נמנעים מהדיבור בשל חוסר רצון אלא בגלל חוסר יכולת נפשית ולכן השם שונה ל"אילמות סלקטיבית" - אילמות בררנית.

הגורם לתופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורם לתופעת האילמות הזו אינו ידוע. היא משויכת על ידי רבים כבעלת בסיס גנטי[2], תופעה מולדת העוברת במשפחה שבה קיימת היסטוריה משפחתית של הפרעות חרדה וכדומה. כמו הפרעות חרדה אחרות, היא נפוצה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. היא גם נפוצה יותר אצל בני מהגרים או ילדים שהיגרו מאשר באוכלוסיות ילידיות.

למרות שהתסמינים מוכרים מילדות (גיל 1-3 בעיקר), התופעה אינה זוכה להכרה קלינית עד שהילד מתחיל ללמוד בבית הספר. כאשר הילדים מתחילים ללמוד לעתים התופעה חולפת ולעתים היא נשארת עד יום מותם במידה ולא יקבלו טיפול ועזרה ולכן אין צורות קבועות של ההפרעה. כשהילדים נמצאים במצבים מעוררי חרדה המוח מפרש זאת כמצב של סכנה ומגיב מבחינה ביוכימית בהתאם.

נדירותה של התופעה מקשה את חקירתה המדעית.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביישנות ואיפוק עצמי, תנועות גוף נוקשות, הבעות פנים קפואות, הימנעות ממגע עיניים, רתיעה ממגע גופני, הימנעות מפעילות קבוצתית, חרדה חברתית שבאה לידי ביטוי מהפחד להימצא במרכז תשומת הלב, הימנעות מאכילה ליד אנשים אחרים, כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות, קוצר נשימה, תחושות של פחד, עיכובים בהתפתחות המוטורית, התקשורתית והחברתית, רגישות לצפיפות ולקולות חזקים. ילדים אלו נוטים לפרוק את זעמם ונוטים להיות אסרטיביים יותר כאשר נמצאים בבית ובסביבת המשפחה בה הם מרגישים בטוחים, הם זקוקים לסדר ולמבנה ברור ולא אוהבים שינויים דרמטיים במצבים מסוימים.

דרכים לטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נדרש ביצוע אבחון מקצועי הנעשה על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר.

הטיפול הכרחי רק לילדים שלא מדברים מעל חצי שנה, ככל שמטפלים בתופעה יותר מהר ובגיל צעיר יותר הטיפול יהיה יעיל יותר.

על פי רוב, ילדים עם אילמות סלקטיבית אינם לומדים בבתי ספר מיוחדים, אלא משתלבים עם שאר האוכלוסייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏ * Can I tell you about Selective Mutism? A guide for friends, family and professionals, MAGGIE JOHNSON and ALISON WINTGENS, Illustrated by Robyn Gallow, Jessica Kingsley Publishers, London and Philadelphia, 2012‏

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Selective Mutism: A Three-Tiered Approach to Prevention and Intervention, Busse, R. T.; Downey, Jenna Contemporary School Psychology, 2011
  2. ^ Psychiatr Genet. 2013 Apr;23(2):82-5. Analysis of two language-related genes in autism: a case-control association study of FOXP2 and CNTNAP2. Toma et al.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.