אילת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילת
Eilat COA.svg
Eilat Skyline Logo.jpg
Aerial photographs of Eilat IMG 2057.JPG
אילת במבט אווירי ממערב
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה מאיר יצחק-הלוי
גובה ממוצע ‎164‏ מטר
תאריך ייסוד 1951
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏-49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2013:
  - אוכלוסייה 48,140 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.9%‏ בשנה עד דצמבר 2013
  - צפיפות אוכלוסייה 568 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 84,789 דונם
מיקום אילת
אילת
אילת
דירוג חברתי-כלכלי 5 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3711
פרופיל אילת נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.eilat.muni.il

אילת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה הסמוכה אל ים סוף. היא משמשת כעיר נמל ותיירות וממוקמת בערבה. העיר שייכת למחוז הדרום. בעבר שכן במקום יישוב בשם "אום אל רשרש" (בערבית: أم الرشراش), ובעבר הרחוק יותר בשם "עציון גבר". ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952 והוכרזה כעיר בשנת 1959.

אילת סמוכה לטאבה שבשליטת מצרים, ולעקבה שבשליטת ירדן. שטח השיפוט שלה הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתבצע באמצעות כביש 90, אשר הורחב לכביש דו-מסלולי בין העיר אילת ליטבתה, כחלק מפרויקט הרחבת כביש הערבה. ניתן להגיע לאילת בטיסה ממרכז הארץ לנמל התעופה אילת, בזמן טיסה ממוצע של כ-45 דקות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סברה מקובלת אילת נקראה על שם האלה הכנענית אשרה. הסברה מסתמכת על מספר נקודות:

היסטוריה וארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נזכרה במספר מקורות בתנ"ך:

  • מלכים ב' י"ד כא: "וַיִּקְחוּ כָּל-עַם יְהוּדָה אֶת-עֲזַרְיָה, וְהוּא בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ. הוּא בָּנָה אֶת-אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו."
  • מלכים ב' ט"ז ו: "בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים) בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
  • דברים ב ח: ונעבור מאת אחינו בני עשיו, היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר

על פי המקרא, דוד המלך, שכבש את ארץ אדום הסמוכה, השתלט גם על אילת. על פי הזוהר הקדוש באדרא זוטא על פרשת האזינו, הפסוק בתהילים מ"ח "כי שם המלכים נועדו - ברוח קדים תשבר אניות תרשיש", מדבר על מקום הכינוס של מלכי אדום נגד דוד המלך, שהיה באדום על שפת ים סוף, כשאילת (שנקראה אז "אילות") היא במחוז אדום.

אילת נזכרת כאחת התחנות במסע בני ישראל במדבר ביציאת מצרים. ראשיתו של היישוב בקצהו הצפוני של ים סוף, הייתה כנראה בעיר עציון-גבר, ששרידיה מצויים בתחומי ירדן, קרוב אל הגבול עמה. המקום נקרא תל-אל-חלייפה. אילת הייתה עיר נמל ומסחר ומרכז נחושת. בתל-אל-חלייפה נמצאה מצודה ריבועית בגודל של כ-100 על 100 מטר. מתקופת מלכי יהודה. למצודה שער מקראי בעל שני תאים מכל צד. בחלקה הצפוני של המצודה נמצא מבצר או ארמון. לדעת הארכאולוג נלסון גליק‏‏ היה כאן גם מפעל התכה גדול של סיגי נחושת שהובאו מתמנע‏[1]. בחדר בארמון נמצא חותם עם ציור של איל (אילת?) ועליו כתובת "ליתם". על פי הארכאולוג נחמן אביגד‏‏‏[2], יש ליחס את החותם ליותם בן עוזיה מלך יהודה. על פי סוגי החרסים הרבים שנמצאו באילת כתב נלסון גליק כי אילת היא עציון גבר שהייתה המרכז של חבל גדול.

בתקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ אילת, בערך 1945

המשנה במסכת מעשר שני (פרק ה משנה ב) מציינת עיר בשם "אילת" בזמן בית המקדש השני, אך מדובר על עיר בטווח הליכה של יום אחד בלבד מירושלים, ואין זו אילת שלחוף ים סוף (יש משערים שהכוונה לבית גוברין). על פי החוקר שמואל קליין (במאמרו אסיא, ברלין תרצ"ז), המאמר בתלמוד "מעשה ברבי מאיר שהלך לאסיא לעבר שנה" (תוספתא מגילה ב') מדבר על אסיא שהיא השם הרומי של "עציון גבר". ש. קליין מסתמך על האונומסטיקון של אב הכנסייה אוסביוס שתרגם: "עציון גבר - essia"‏‏[3].‏‏‏‏

בתקופת הכיבוש המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתביהם של היסטוריונים ערבים מימי הביניים, מופיע הסכם בין מוחמד ליהודי אילת, ג'רבה ואדרוח'עבר הירדן המזרחי). במכתב ששלח להם, מאשר מוחמד כי ליהודי אילת הזכות לשמור על דתם, ומאפשר להם לשמור על השליטה בעיר בתמורה למס שנתי שישלמו לו‏[4]. עם זאת, העיר אילת ושאר ארץ ישראל נכבשו על ידי הצבא המוסלמי באמצע המאה השביעית. במהלך התקופה המוסלמית הייתה לאילת (ayla) חשיבות מסוימת, לפרקים, בתור תחנה בדרך למכה[5].

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה דוד בן-גוריון נואם בחגיגות העשור לעיר אילת. על הבמה, בשורה הראשונה (משמאל), הרמטכ"ל חיים לסקוב, ראש העיר חנוך ננר ואברהם יפה, אלוף פיקוד דרום
חזית הכניסה הראשית לבית פיליפ מורי - בית התרבות הראשון של אילת בתכנון אדריכל אבא אלחנני
מטוס DC-3 דקוטה המוצג בנמל התעופה באילת ומסמל את הקשר האווירי, האזרחי והביטחוני, בין אילת למרכז הארץ

הבריטים קיימו באילת תחנת משטרה‏[6]. דוד בן-גוריון, עוד לפני קום המדינה, בשנת 1934, הגיע לאום-רשרש והיה ראשון החולמים בעת החדשה על הפיכתה של אילת לעיר נמל בינלאומית‏[7]. במסגרת מבצע עובדה, ב-10 במרץ 1949 ט' באדר, נכבשה משטרת אוּם רַשְרַש שלחוף מפרץ אילת, והנפת דגל הדיו במקום ציינה את סיומה של מלחמת העצמאות. במקומה של אום רשרש הוקמה אילת. המושל הראשון באילת היה אברהם זכאי.

העיר אילת הישראלית הוקמה כיישוב קטן בתחילת שנות ה-50. ביישוב הקטן והמרוחק באותה עת, התגוררו מספר עובדי נמל, אנשי צבא ואסירים משוחררים. התחבורה לעיר הייתה קשה בשנים אלו ונעשתה דרך מצפה רמון או באמצעות מטוסים קלים שנחתו במנחת שהוקם בסמוך ליישוב. בתאריך 28 בפברואר 1950 נחנך באילת שדה תעופה.

בתחילת שנת 1956 הגיע ראש המועצה הראשון, חנוך ננר, למחנה מעבר לעולים במרסיי וחיפש בעלי מקצוע מקרב העולים שהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. 70 משפחות נבחרו, העולים הגיעו לארץ ולאחר מכן הובאו לאילת במטוסי חיל האוויר בשני גלים - ב-20 בפברואר וב-3 באפריל אותה שנה.

מבצע קדש, נתן לאילת תנופה, והיא החלה מתפתחת הן בתור מועצה מקומית, הן בזכות הנמל שלה, והן בזכות התחלת ניצול היופי התיירותי שבה. בשנות ה-60 סבלו תושבי העיר מיוקר מחירים שהיו בין הגורמים לגל עזיבת תושבים בשנת 1962‏[8]. בשנת 1966 קידם ראש העיר, יוסקה לוי, תוכנית לבניית בתי זיקוק סמוך לנמל אילת, ואפילו הונחה אבן פינה למפעל על ידי פנחס ספיר, למרות התנגדות עזה של שרים אחרים בממשלה ותושבי העיר‏[9][10]. מלחמת ששת הימים, הפכה את אילת לעיר מעבר בדרך לסיני. אף על פי שמבחינה תיירותית, היא עמדה בצל של מקומות כגון שארם א- שייח', הרי שחשיבותה כמקום מעבר אזרחי וצבאי, תרמו לפיתוחה. בשנת 1968 נפתח בעיר בית החולים יוספטל שנועד לשרת מעבר לתושבי העיר גם את האוכלוסייה ביישובי הערבה ואת חיילי צה"ל בבסיסים השונים באזור.

הנסיגה הישראלית מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, החזירה את אילת למקומה התיירותי הבלעדי לחופי הים האדום בעיקר מבחינת הישראלים. בתי מלון חדשים נבנו בעיר לאורך שנות ה-80 וה-90, בהם בתי מלון מפוארים. למרות פיתוח תיירותי זה, הרי שהמחיר היחסית גבוה של הלינה בעיר, בהשוואה לטורקיה או סיני, הביאו ישראלים רבים להעדיף שלא לנפוש בעיר. גם הסכם השלום עם ירדן, היטיב בעיקר עם שכנתה הירדנית של אילת, עקבה, ופחות עם העיר הישראלית. במהלך שנות ה-90, החלו תיירים זרים לבכר את עקבה וחופי סיני על פני אילת, תופעה שהתעצמה בשנות האינתיפאדה השנייה, והעיר נאלצה "להסתפק" בעיקר בתיירות ישראלית או יהודית מחו"ל.

במהלך רוב שנות קיומה, נהנתה אילת משקט ביטחוני, בעיקר ממלחמת ששת הימים ובהמשך מהסכמי השלום עם ירדן ומצרים. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו גורמי טרור שונים להתבסס בסיני ומעט גם בירדן. גורמים אלו יזמו ירי קטיושות באוגוסט 2005 ופיגוע טרור של מחבל מתאבד, בו נרצחו שלושה מתושבי העיר. מעברם של פלסטינים רבים לסיני מרצועת עזה, בצד ידיעות כי גורמי טרור מעוניינים לפגוע בתדמיתה של אילת, הגבירו את החשש מפיגוע אפשרי בעיר. בינואר 2008 נסגרו לראשונה לתנועת אזרחים אתרי תיירות מרכזיים בסביבה, כגון: הקניון האדום והר צפחות, וכן הכביש המערבי (כביש 12) המוביל לעיר. באפריל 2010 נורתה קטיושה לעבר אילת מסיני, אך פגעה בעקבה. באוגוסט 2010 חלה תקרית נוספת בה נורו 5 רקטות אל עבר אילת מסיני; אחת מהקטיושות פגעה בסמוך לשדה התעופה בעיר והסבה נזק, אחת נוספת התפוצצה בשטח חקלאי הסמוך לעיר. שאר הרקטות נפלו בים או בשטחי עקבה הירדנית.

ב-18 באוגוסט 2011 אירעה בכביש 12, כ-12 ק"מ מצפון לאילת, מתקפת הטרור בדרום ישראל, שבה נהרגו שמונה ישראלים.

ב-13 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה לאילת, לאחר שנשמעה אזעקה כפולה בעיר‏[11].

ראשי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי עיריית אילת
אבי זכאי
חנוך ננר
יוסקה לוי
אשר אזר
גדי כץ
רפי הוכמן
גבי קדוש
מאיר יצחק-הלוי
1949 - 1951 1951 - 1959 1959 - 1967 1967 - 1973 1973 - 1983 1983 - 1993 1993 - 2003 2003 -

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2013, מתגוררים באילת 48,140 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.9%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011‏-2012) היה 54.1%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 6,679 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[12]

להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר:

בעיר יש אלפי מסתננים מאפריקה שמהווים כשמינית מאוכלוסיית העיר‏[13]. חלק גדול מהם עובדים בבתי המלון בעיר והם אינם נכללים בנתוני הלמ"ס.

על פי דו"ח של משטרת ישראל שפורסם באוגוסט 2010, אילת מדורגת במקום הראשון בישראל בפשעי אלימות, עם 5 פגיעות לאלף תושבים. אך ביחס לעיר עצמה, זה נתון מעודד שכן הוא מבטא ירידה של 47% משנת 2009.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקוואריום ענק במצפה התת-ימי באילת
הטיילת בחוף הצפוני של אילת
הרי אילת, אילת ומפרץ אילת. מבט ממזרח למערב.

אילת היא עיר קייט ותיירות, ומוקדי המשיכה העיקריים בה הם ים סוף וחופי הרחצה שלו, הטיילת הסמוכה להם, שמורת האלמוגים, פעילויות ימיות שונות, תנאי אקלים נוחים בעונת החורף ונוף המפגיש בין מדבר והרים. באילת ישנן אטרקציות שונות, בהן‏[14] עיר המלכים, המצפה התת-ימי, הגן הבוטני, פארק הקרח, הדארקנס, בית הקולנוע בשיטת IMAX, הספירל פארק וה-Sling Shot. בהשוואה למוקדי תיירות בעלי אופי דומה המצויים בחופי אוסטרליה ואמריקה התיכונה, אילת נמצאת במרחק קצר מיבשת אירופה ולכן תיירים רבים מיבשת זו מעדיפים אותה על פני מקומות אחרים.

כמו כן, פעם בשנה משנת 1987 מתקיים באילת פסטיבל ג'אז בים האדום המושך אליה תיירים מישראל ומהעולם, ובנוסף נערכים בה פסטיבלים אחרים המהווים מוקד משיכה לתיירים, כגון התימניאדה, פסטיבלי ריקודי סלסה וריקודי זוגות אחרים, פסטיבלי ברידג' ועוד.

באילת ישנם כ-48 בתי מלון ומספר החדרים לאורחים עומד בה על 12,000, לצד מרכזי בילוי ובידור (ביניהם קניון מול הים שהוא הקניון הרווחי בישראל וקניון הילטון מלכת שבא). נכון לאוקטובר 2007, לא מתקיימת בנייה של מלונות נוספים חדשים. עתודות הקרקע היחידות המוקצות לצורך זה נמצאות סביב לגונת הרחצה (הבלתי שמישה עקב מחדלי תכנון ובניה), הממוקמת בחלקה המזרחי של העיר, בין מלון הרודס לגבול עם ירדן.

הטבות מס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק אזור סחר חופשי באילת מעניק תמריצי מס אחדים לפעילות כלכלית באילת. תמריץ עיקרי הוא פטור ממס ערך מוסף לסחורות ושירותים הנקנים באילת. לתושב אילת ניתן (החל משנת 2012) זיכוי ממס הכנסה בשיעור 10% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית שהופקה באזור אילת, בתנאי שהתגורר ביישוב שנה לפחות.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי לא היה כביש לאילת וההגעה לאזור עקבה היה בדרך האויר‏[15], או במסילת הרכבת החיג'אזית למעאן וממנה לעקבה. בסוף שנות ה-20‏[16] וביתר שאת בשנות ה-30, במסגרת ההכנות למלחמה עולמית, הוחלט לסלול כביש מבאר שבע לאילת. על פי תוכנית אחת תוכנן הכביש לעבור בממשית[17] ועל פי תוכנית שנייה, דרך באר משאבים וניצנה[18][15]. באפריל 1938 התפרסם בעיתונות שכביש באר שבע אילת באורך 257 ק"מ הושלם‏[19]. במאי 1946 פורסם שוב שכביש עקבה באר שבע תסתיים השנה‏[20].

לאחר הקמת מדינת ישראל עברה הדרך היחידה לאילת בכביש הנפט, כביש 227 ודרך הערבה. המעבר במעלה עקרבים היה מסוכן ביותר, אך שופר בשנת 1950 בידי חיל ההנדסה‏[21]. עם זאת, הנסיעה מבאר שבע לאילת בג'יפ ארכה כ-10 שעות ולמשאית לקח כ-18 שעות להגיע מתל אביב לאילת‏[22].

בתחילת 1953 נחנך כביש חדש לאילת דרך ירוחם, כביש 204 ומכתש רמון. הכביש התחבר באופן זמני עם כביש הערבה המשובש ולקראת סוף שנות ה-50 הושלם. במהלך שנות ה-60 נסלל כביש 90 מסדום לחצבה והיה לדרך העיקרית לאילת‏[22]. בשנת 1973, נסלל קטע כביש 40 ממשאבי שדה לשדה בוקר והמעבר על כביש 204 בדרך לאילת דרך מצפה רמון התייתר. בשנות ה-80 נפרץ כביש 10 על גבול ישראל מצרים, שהיה לדרך שלישית לאילת.

נמל אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל אילת משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח ודרום אפריקה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

הנמל התחיל את פעילותו בשנת 1950 ועם הקמתו, נבנה גם מגדלור אילת. ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

בית משפט השלום באילת

תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הקמת אילת העברית, הקים חיל האוויר את נמל התעופה אילת כדי לשמור על קשר עם שאר חלקי ישראל, במיוחד לאור המצב הרעוע של הכביש שחיבר את אילת עם יתר המדינה. בדצמבר 1950 נוסדת חברת "ארקיע", שנקראה בתחילה "אילתה", כהמשכה הישיר של "אווירון", כדי לדאוג לקשר תעופה בין אילת ותל אביב. בתחילה קיימה החברה טיסה יומית ובהמשך שתי טיסות מידי יום. בשנת 1969, הוארך המסלול של נמל התעופה אילת והחלולגיע לעיר טיסות שכר בינלאומיות, בעיקר מסקנדינביה. מטוסים גדולים יותר, כמו בואינג 707, דאגלס DC-8, מקדונל דאגלס DC-10 ודומיהם, שהגיעו לאילת נחתו בנמל התעופה עובדה. עם השנים גדל מספר המגיעים לאילת בדרך האוויר והגיע למעל מליון בשנה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר אילת פועלים תשעה בתי ספר יסודיים ממלכתיים: אופיר, אלמוג, היובל, הרי אילת, יעלים, גלים, מצפה ים, עציון גבר וצאלים. כמו כן ישנם שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים: ימין הרצוג (שבמסגרתו פועל גם תלמוד תורה) ואור אבנר (של חב"ד) וכן בי"ס "אור החיים", השייך לחינוך העצמאי.

במסגרת החינוך העל-יסודי, קיימים שלושה בתי ספר ממלכתיים הכוללים חט"ב ותיכון: רבין, בגין וגולדווטר. לצידם קיים גם ביה"ס העל-יסודי אורים לחינוך מיוחד. במסגרת החינוך העל-יסודי הממלכתי-דתי, בנות לומדות במסגרת אולפנת תהילת ישראל בכיתות ז'-י"ב ובנים, במסגרת חטיבת הביניים "ימין הרצוג" עד כיתה ח' ואת לימודיהם הם ממשיכים במסגרת הישיבה התיכונית הסביבתית 'צביה', ישיבה בה לומדים בתנאי פנימיה גם תלמידים מיישובים אחרים בארץ. מאז שנת 1998 פועלת באילת ישיבה גבוהה, ישיבת "איילת השחר", המושכת אליה תלמידים מכל רחבי הארץ.

החינוך האקדמי באילת כולל קמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון, קמפוס של האוניברסיטה העברית, את שלוחת מכללת לוינסקי לחינוך וכן שלוחה של מכללת ירושלים לחינוך. קיימת שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה בעיר, אך פעילותה מצומצמת מאוד. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, הלומד בקמפוסים אלה, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה)‏[23]. בעיר פועל גם המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת.

באילת פועלת ספרייה עירונית וכן מתקיימת פעילות של רשת מתנ"סים.

במשך ארבע שנים עיריית אילת סיפקה לילדי המסתננים מאפריקה לימודים במסגרת נפרדת‏[24][25] בעקבות עתירה משפטית שהגישו המסתננים שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן פסק דין‏[26], שאילץ את עיריית אילת לשלב את ילדי המסתננים במערכת החינוך העירונית‏[27].

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה מתקיימים בעיר למעלה מ-100 אירועי ספורט בקטגוריות שונות. דוגמאות לכך הם גביע הפדרציה לטניס נשים, אליפות אירופה בגלשני רוח, אליפות אירופה בשחייה במים פתוחים ואליפות אירופה בטריאתלון. נוסף על-כך, עקב מזג האוויר הנוח, מתקיימים בעיר מדי שנה אירועי ה"ספורטיאדה" וה"מחוזיאדה". אולם ספורט צאלים אילת עומד לרשות התושבים.

אלה קבוצות הספורט הפועלות בעיר:

שכונות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר אילת מחולקת לשבע-עשרה שכונות:

  • אופיר
  • אורים
  • גנים א'
  • גנים ב'
  • האשל
  • הדקל
  • יעלים
  • לוס אנג'לס
  • מצפה ים
  • נווה מדבר
  • ערבה
  • מערב 7 (West7)
  • צאלים
  • צופית עילית
  • צופית תחתית
  • שחמון
  • ששת הימים

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזג אוויר באילת
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 20.8 22.1 25.5 31.1 35.4 38.7 40.9 40.8 37.3 33 27.2 22.3 31.3
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 9.6 10.6 13.6 17.8 21.5 24.2 25.9 26.2 24.5 21 15.5 11.2 18.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 3.5 5.8 3.7 1.7 1 0 0 0 0 3.5 3.5 6 28.7
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי‏‏[28]
הרי אילת וברקע מפרץ אילת. מבט לדרום מזרח
מראה פנורמי מהמפרץ של העיר אילת
קו המים של אילת בלילה

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילת, הכינוס הארצי השמונה עשר לידיעת הארץ. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ג
  2. ^ ‏במאמרו שם חותם יותם מאילת ‏
  3. ^ חיים בר-דרומא, וזה גבול הארץ, עמוד 624 ואילך - בר-דרומא חולק על הדעה אולם כותב כי "אשקלון כדרום" המוזכרת במשנה כגבול הדרומי של היישוב היהודי בבית שני היא באילת.‏
  4. ^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997, pp. 29-31
  5. ^ Moshe Gil, A History of Palestine, Cambridge Univerisy Press, 1997, p. 126
  6. ^ ה' ספייסר באילת, דבר, 1 באוגוסט 1932
  7. ^ ‏דוד בן-גוריון - חזונה של אילת; הכינוס הארצי השמונה עשר לידיעת הארץ‏
  8. ^ יאיר שטרןמחירים לוהטים באילת, מעריב, 15 ביולי 1966
  9. ^ יאיר שטרןסלע מחלוקת באילת: בתי-זיקוק, מעריב, 23 ביוני 1966
  10. ^ משרד הבריאות מתנגד להקמת בתי הזיקוק בחוף אילת מחשש לריחות, מעריב, 24 באוגוסט 1966
  11. ^ לראשונה: כיפת ברזל יירטה רקטה ששוגרה לעבר העיר אילת, באתר צה"ל, 13 באוגוסט 2013
  12. ^ פרופיל אילת באתר הלמ"ס
  13. ^ תומר ניר, 13% מתושבי אילת מסתננים; השר שלום: סכנה לעתיד העיר, באתר סרוגים, 15 במרץ 2011
  14. ^ עזרא ארבלי, איך אתם אוהבים את האטרקציות שלכם?, באתר mynet‏, 30 באפריל 2009
  15. ^ 15.0 15.1 בפאת נגב, דבר, 17 בפברואר 1936
  16. ^ כביש מחיפה לים סוף?, דבר, 3 ביוני 1929
  17. ^ כביש באר שבע אילת, דואר היום, 5 באוגוסט 1934
  18. ^ כביש מעזה לאילת, דבר, 15 באפריל 1934
    כביש עזה עקבה, דואר היום, 15 באפריל 1934
  19. ^ כביש אילת באר שבע, דבר, 8 באפריל 1938
    כביש באר שבע עקבה, הצופה, 10 באפריל 1938
  20. ^ עזה באר שבע עקבה, הצופה, 28 במאי 1946
  21. ^ ממעלה העקרבים עד עמק השידים, הצופה, 9 במרץ 1951
  22. ^ 22.0 22.1 יאיר שטרןקצרה הדרך לאילת, מעריב, 22 בספטמבר 1967
  23. ^ הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה, אתר הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים
  24. ^ ראיון עם מנהל בית הספר "נוף אילות", ערב ערב באילת, גיליון 2492, 7 באפריל 2011
  25. ^ עזרא ארבלי, ישלבו ילדי מסתננים בבתיה"ס? נשבית אותם, באתר ynet, ‏26 בינואר 2012
  26. ^ [1]
  27. ^ טלילה נשר, ביהמ"ש חייב את בתי הספר באילת לקבל ילדי זרים, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2012
  28. ^ השירות המטאורולוגי הישראלי


קואורדינטות: 29°33′26.64″N 34°56′48.83″E / 29.5574000°N 34.9468972°E / 29.5574000; 34.9468972