אין אדם משים עצמו רשע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אין אדם משים עצמו רשע - הוא כלל במשפט העברי הפלילי לפיו לא ניתן להרשיע אדם על פי הודאת עצמו. כלל זה שונה מההלכה הנהוגה במשפט העברי לגבי ענייני ממונות בין אדם לחברו (משפט אזרחי), שם הודאת הנתבע נחשבת לראיה חזקה 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי'.

כלל זה יוצר הבדל מהותי בין שיטת המשפט העברי במשפט הפלילי לשיטות משפט אחרות, והוא אף מנוגד לכלל שרווח בשיטת המשפט הרומי והיווני, שעל-פיו עיקר מטרת המשפט היא להשיג את הודאתו של הנאשם, כפי שעולה לדוגמה מתיעוד משפטו של סוקרטס.

טעמי הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מהטעמים נוקב הרמב"ם אגב דיון בשני חריגים לכלל שנמצאים בתנ"ך:

"גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה הייתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא"

– הלכות סנהדרין, פרק י"ח, הלכה ו'

הרדב"ז כתב טעם דתי:

ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו... ומה שהווה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה לפי שאין נפשו קניינו"

הרב שמעון שקופ נתן טעם אחר:

"אלא נראה כיוון דאם יתקבל בבית דין העניין כאמרתו יתחזק אצל בני אדם כאמרתו דלהעולם כלשהו עצמו אומר הוא בירור היותר גדול... ואם ישים רשע לאיש אחר דשם אין העולם מאמינים לו... אבל לעצמו שבזה העולם מאמינים שזה הבירור היותר גדול"

הסביר את הדברים השופט ניל הנדל: "החידוש הוא בהבנה שהראיה כה חזקה עד כי יהא קשה שלא לקבלה. נטיית כל העולם היא להאמין לעד המעיד נגדו עצמו בשונה מנכונות לבחון אמיתות העד המעיד נגד זולתו."‏[1]

הרב עדין שטיינזלץ נתן הסבר מעשי לכלל:

"הלכה זו, שיש לה ביסוס פורמלי כשלעצמו, שימשה בכל הדורות שבהם נהגו דיני ישראל הלכה למעשה מכשיר רב עוצמה כנגד כל ניסיון לסחוט הודאות מפי הנאשמים בדרכי כפייה או פיתוי"

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הכלל "אין אדם משים עצמו רשע", ייתכן שאדם יעיד עדות ויתקבלו רק חלק ממרכיביה. למשל, האומר: "פלוני רבעני לרצוני" (קיים איתי משכב זכר), נאמן להעיד כנגד הפלוני ולחייבו מיתה, אם יש עמו עוד עד, אך אינו נאמן להעיד כנגד עצמו (ואף לא להפוך עצמו לרשע שעדותו אינה מתקבלת). דין זה קרוי "פלגינן דיבורא" (מחלקים את דברי העדות).

דוגמה נוספת: אדם המודה שהדליק גדישו של חברו ביום כיפור, נאמן בחלק הממוני של העדות ומתחייב להחזיר כסף לחברו, אך אינו נאמן להפוך עצמו לרשע המחלל יום כיפור (קיימת דעת מיעוט (כסף משנה) הסבורה שבמקרה כזה העדות כולה אינה נאמנת).

יש מקרים חריגים שבהם, לפחות לפי חלק מהדעות, אדם משים עצמו רשע. למשל, אם הודה על חטא בדרך של חזרה בתשובה, או בצירוף ראיות.

קיימות דעות בקרב הפוסקים שדין "אין אדם משים עצמו רשע" לא נאמר בלא יהודי.

הכלל במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הודאה

דיני הראיות במדינת ישראל אינם מבוססים על המשפט העברי. ברוב שיטות המשפט הנהוגות כיום במערב ובעיקר במשפט המקובל, הודאה באשמה היא ראיה חזקה, ובלבד שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. מעמדה של ההודאה באשמה לעומת ראיות אחרות משתנה ממדינה למדינה.

בישראל נעשה שימוש רב בהודאת החשוד במשפט הפלילי, על פי מסורת משפטית הרואה בה "מלכת הראיות". על פי סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כאשר נאשם מודה בעובדה כלשהי, יראו בה כמוכחת, מלבד מקרים חריגים שבהם בית המשפט מוצא שלא לקבל את ההודאה כראיה.

ביטוי לגישה הישראלית ששונה מגישת המשפט העברי, ניתן למצוא בפסק הדין של השופט מישאל חשין בעניין רצח חנית קיקוס [1]: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה". חשין הפך לגמרי את משמעותו המקורית של הביטוי על פיה אדם לא יכול לגרום להרשעת עצמו על ידי הודאה, ונתן לה משמעות הפוכה שאדם על פי רוב לא מודה בכך שהוא רשע, ולכן אם אדם שם עצמו רשע, כלומר הודה באותה עבירה, הרי ניתן להגיד שהוא עבר את העבירה.

השימוש הרב שנעשה בישראל בהודאה באשמה מעורר ביקורת, לאור כמה מקרים של הרשעות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק. מקרים של הרשעות שווא או הרשעות בספק שנפסקו בעקבות הודאת הנאשם הן, למשל: פרשת עיזאת נאפסו, כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, וההרשעה ברצח חנית קיקוס. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה. מבקרי שיטת ההודאה כ"מלכת הראיות" מעלים מספר בעיות:

  1. הודאה באשמה היא בעייתית כשהיא אינה נתמכת בשום ראיה אובייקטיבית אחרת.
  2. הסתמכות על ההודאה לבדה פוגעת באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, ודווקא הם זקוקים במיוחד להגנת בית המשפט.
  3. הודאה שהנאשם חזר בו ממנה היא בעייתית.
  4. מן הראוי לדרוש מהמשטרה להציג ראיות לכך שהודאה באשמה ניתנה מרצון חופשי. המשטרה יכולה לצלם את החקירה כדי להוכיח לשופט שההודאה נגבתה בצורה הוגנת.
  5. יש להקפיד להבהיר לנאשם שהודאתו עלולה לגרור הרשעה. זאת, עקב מקרים שבהם חשודים הבינו בטעות כאילו לאחר ההודאה באשמה הם ישוחררו ממעצר, ובכך יסתיים עניינם, ובעצם לא ברור אם הודאתם היא אמיתית.

יש קולות הקוראים לאמץ את שיטת המשפט העברי השולל את ההודאה כראיה (גם אם ניתנה מרצון חופשי) [2]. אחרים אינם מציעים לבטל את ההודאה כראיה, אולם קוראים לבטל את מעמדה המיוחס כ"מלכת הראיות". הארגון חזקת חפות שם לו למטרה למנוע את הרשעתו של אדם על-סמך הודאתו האישית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משנה תורה, שופטים, הלכות עדות י"ב
  • אנציקלופדיה תלמודית, אין אדם משים עצמו רשע, כרך א', הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, תשי"ב
  • אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי: ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית, הוצאת מאגנס, תשס"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"פ 4179/09, סעיף 3 לפסק דינו של השופט ניל הנדל