אינדסטריאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אינדסטריאל
מקורות סגנוניים: פוסט פאנק, מוזיקה אקספרימנטלית, מוזיקה אלקטרונית, קראוטרוק, מיצג
מקורות תרבותיים: אמצע שנות ה-70 בממלכה המאוחדת וגרמניה
נגזרות: אינדסטריאל מטאל, EBM, IDM, גליץ', נויז

אינדאסטריאל או מוזיקה תעשייתית הוא שם כולל למספר רב של סגנונות מוזיקליים (ובעיקר מוזיקה אלקטרונית) כאשר המאפיינים המשותפים להם כוללים יצירה אקספרימנטלית, אסתטיקה דיסטופית ואפלולית, ואמירה פוליטית. השם מגיע מהלייבל פורץ הדרך Industrial Records.

ז'אנרים קשורים כוללים EBM, נויז, IDM וטכנו.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש הלהקות הכי ידועות שהתחילו בו זמנית את הז'אנר היו Cabaret Voltire, Throbbing Gristle וKilling Joke כשהשתיים האחרונות השתמשו במוזיקה ובהופעות גם ככלי פוליטי להביע מחאה אנטי ממסדית, אנטי דתית ובמקרה של Throbbing Gristle גם אנטי תרבותית. אך האלבום ה"רשמי" הראשון שהיה כולו רעש ולא היה במסגרת האקדמיה היה Metal Machine Music של הזמר Lou Reed (מייסד וסולן Velvet Underground לשעבר) משנת 1975. בניגוד לבאים אחריו, אף אחד לא לקח את האלבום ברצינות.

מבחינה מוזיקלית ורעיונית, המוזיקה התעשייתית לא באמת חידשה אלא פיתחה ושיפרה דברים שהיו קיימים קודם לכן בעיקר במוזיקה הקלאסית המודרנית שהרבה פעמים נטתה לאוונגארד ובג'אנרים מסוימים של ג'אז. כמו שKraftwerk פיתחו ושיפרו את המוזיקה של התפוחים הכסופים. אך המוזיקה התעשייתית הושפעה, הרבה פעמים לא במודע (משום שלרובם לא הייתה אפילו השכלה מוזיקלית מינימלית), מהרבה דברים .את האידאולוגיה שלה היא לקחה בין השאר מן הדאדא, הסוריאליזם, הפלוקסוס,והעתידנות. המוזיקה התעשייתית, לפחות בהתחלה, הייתה בעלת אידאולוגיה איקונוקלסטית של אנשים שחשו גועל מהתרבות שסבבה אותם. להקות כמו Throbbing Gristle שהופיעו בהתחלה כCoum Transmissions חיפשו טכניקות זעזוע, אבל בניגוד לפאנק ולSex Pistols שפרח באותה תקופה וזכה להרבה יותר פופולריות, אלמנט ההלם לא עמד בפני עצמו אלא היה אמצעי לשבור התניות, הן של שטיפת מוח ממסדית והן שטיפת מוח עצמית. כמו הדאדא, הג'אנר עצמו רצה לראות במכוער יפה ולהתענג עליו. טכניקות שוק למשל היו שימוש בסמלים של משטרים רודניים, שידור סרטים ותמונות של גופות אחרי מעשה רצח, אסונות בקנה מידה גדול, ציטוטים וארכיונים של דמויות שנויות במחלוקת ועוד. שנים מהמקרים הבולטים ביותר בהיסטוריה של הג'אנר היו כשמונטה קזזה שרף בהופעה חיה חתול רקוב למחצה ומלא בתולעים, והופעת הזנות של Throbbing Gristle בI.C.A ב-1976. קברט וולטר היו לעמות זאת יותר דאדאסטיים בכך שהם התמקדו בהומור. אבל גם זה נעשה קודם בצורה כזו או אחרת. המאפיין הראשי של הג'אנר הוא אימוץ צלילי רעש ומבנים אטונליים, כאמצעי לעורר אנשים, להוציא אותם מאיזון ולבלבל אותם. היסטורית הרעש כפוטנציאל למוזיקה אובחן עוד במאה התשע עשרה, אבל בעוד מלחינים קלאסיים התעניינו בפוטנציאל ההכרתי והפילוסופי של רעש כמוזיקה, במוזיקה התעשייתית זה היה אמצעי פוליטי ואידאולוגי. מבחינה טכנולוגית להקות האינדסטריאל היו בין הראשונים שהפיצו את עצמם והשתמשו בקלטת וטייפ. עוד הם פיתחו את טכניקות עיוותי הסאונד בעזרת כלים אלקטרונים, מסורתיים, וכלים לא שגרתיים כמו גרוטאות מתכת (Einstürzende Neubauten) וכו', עד שהצליל המופק לא היה דומה לצליל המקורי של המכשיר. היבט נוסף של האידאולוגיה, הוא הפצת מידע. המייסדים של הג'אנר דבקו בפילוסופיה של "אם אתה לא מודע שיש אפשרות כזאת, אתה לא יכול לממש אותה" אותה הם ראו כסממן של החברה הפוסט מודרנית שבה הגבול בין מציאות לדמיון היטשטש. אנשי Psychic TV למשל, ניסו להיות חתרניים ולאמץ דרכים שונות להפצת מידע. בעיקר אנטי ממסדי, אלמנט שנפוץ לז'אנר (כלומר הסלידה מהאקדמיה והאליטה, בין אם פוליטית ובין אם לא, ומצד שני סלידה מהמסחור). עוד אלמנט של המוזיקה התעשייתית הוא אימוץ האוקולטיזם, הפאגאניזם (או יותר מדויק הנאו-פאגאניזם על כל אסכולותיו), געגועים, אולי רומנטיים, לשיבטיות ולפרמטיביות והרעיון שאמנות יכולה להשפיע על התודעה עד כדי מצב תודעה חלופי ושמוזיקה היא דבר אוקולטיסטי (רעיון לא חדש בהיסטוריה גם הוא). הרבה להקות הושפעו מדמויות כגון אליסטר קראולי, אוסטין אוסמן ספאר, מאגיית כאוס שפותחה אף היא בשנות השבעים ואפילו ויליאם בורוס. שני דוגמאות בולטות הן למשל Z'EV שהמוזיקה וההופעות שלהם הכילו אלמנטים שאמניים ו Coil שהרבה הופעות שלהם היו פשוט ריטואלים של כישוף ואלכימיה, הם גם ניסו כמה פעמים לחבר מוזיקה היפנוטית ללקיחת סמים. פרט להם המוזיקה תעשייתית עושה הרבה פעמים שימוש במוזיקה מסורתית שהיא לא מהמערב. באופן אירוני, המוזיקה התעשייתית אומצה בחום יחד עם הרוק הכבד אצל הנאו-נאצים, חוגים שבהם הרבה פעמים האוקולטיזם שולט, הרואים במוזיקה התעשייתית דבר מאוד מתאים לאידאולוגיה שלהם וכאנטיתזה,לדבריהם, למוזיקה ה"חלשה" של השחורים והיהודים ששולטת היום במערב. אחת המדינות הראשונות שאימצו את הג'אנר כבר בסוף שנות השבעים הייתה יפן, אם אמנים כמו Hijokaidan שלקחו את הרעש לכיוון יותר פסיכדלי,Incapacitans והכי מפורסם Merzbow שהיו מחלוצי ז'אנר הנויז והג'אפאנויז. עם השנים להקות שונות ניסו לקחת את הז'אנר לכיוונים שונים, Death in June שילב פולק במוזיקה שלו, Skinny Puppy שילבו אלקטרו ודאנס, Nurse with Wound לקח את המוזיקה לכיוון אוונגארד קיצוני יותר, Nine Inch Nails שילב פופ, וLoop וממשיכיהם Main יצרו תערובת מסובכת של רעש לבן,רוק ואמביינט ניסיוני, נעשו אפילו ניסיונות לשלב ז'אנרים כמו דיסקו עם המוזיקה התעשייתית. אך כל אלה לא מנעו מסחור יחסי של הז'אנר, אנשים הבינו את הרעיון, והז'אנר הפך לעוד קלישאה. כיום יש אנשים שטוענים שהז'אנר נמצא בתקופה פוסט-תעשייתית ולשם כך המציאו את המונח Post-Industrial, מבין פיתוחיו של הז'אנר הוא הPower Noise עם ביטים ובסים רועמים באופן קיצוני. פיתוח אחר הוא השילוב של מוזיקה צבאית וכו'.

נכון להיום, כמעט ואין התייחסות מהאקדמיה לז'אנר, ומה שיש או מוזכר כבדרך אגב או נוטה לקבץ ביחד גם אמנים שאין להם שום דבר במשותף עם הז'אנר.



P music.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.