אונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אינוס קטינה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבולגרית המעונה, קונסטנטין מקובסקי, 1877

אונס (קרוי גם אינוס) הוא ביצוע אקט מיני תוך כדי כפייה, בניגוד לרצונו של הקורבן. ברוב מקרי האונס גבר אונס אישה, אולם ככלל הקורבן יכול להיות גבר או אישה, והתוקף, המכונה אנס, יכול גם הוא להשתייך לאחד משני המינים.‏[1]

ב-2010, ישראל דורגה במקום שישי בעולם במקרי אונס.‏[2] קשה לאמוד את היקף התופעה מחמת אי-דיווח - ההערכה היא שלמעלה מ-80% מהמקרים אינם מדווחים למשטרה או לרשויות, ויותר מ-50% מהמקרים אינם מדווחים כלל.‏[3] ההערכות למספר התקיפות בישראל הוא שאחת מתוך שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה, בעוד אחת מתוך חמש תחווה אונס.‏[4][5] בקרב ילדים שיעור הנאנסים והנאנסות שווה, אולם בקרב מבוגרים נשים נאנסות יותר מגברים.

התייחסות לאונס על סמך הנסיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונס הוא פשע המתרחש בין אנשים מכל המינים והמגדרים, אך הרוב המוחלט של התוקפים הם גברים.‏[6] ישנם מספר תרחישי אונס שלמטרות משפטיות, אקדמיות, או חברתיות מסווגים תחת שם או כינוי, אך אלה אינם התרחישים היחידים הקיימים, ואונס יכול להתרחש בין כל סוגי האנשים, תוך אינסוף מצבים. בין התרחישים המוכרים:

  • אונס על ידי אדם זר - כאשר בין התוקף והנתקף או הנתקפת אין הכרות מוקדמת
התרחיש הזה הוא הרווח בתפישת הציבור, אך אין הוא בעצם התרחיש הרווח. המחקרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס (כ-80 אחוז מהם) אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים, כי אם על ידי אנשים המוכרים לקורבן.‏[7]
  • אונס קבוצתי - כאשר יותר מאדם אחד מבצעים את האונס
  • אונס בפגישה ((באנגלית: Date Rape) - כאשר האונס מתרחש במסגרת פגישה רומנטית או חברתית,
המונח התפרסם בישראל לאחר שידור הסדרה אהבה מעבר לפינה, בה אחת הדמויותה (בגילומה של אגם רודברג) נאנסה על ידי בן זוגה (בגילומו של יהונתן כיס-לב). השידור הביא לתלונות צופים, אך לדברי עורך הסדרה העיסוק בנושא הביא ל"שירות חינוכי" נוכח השתלשלות האירועים והגשת הנאנסת תלונה במשטרה.‏‏‏‏‏[8]
  • אונס במסגרת המשפחה (גילוי עריות)
קיימים מקרי אונס הכרוכים בגילוי עריות. עם השנים חלה עליה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן. נראה שמקרים רבים, שהיו מטואטאים בעבר מתחת לשטיח, הולכים ומתגלים. על הפולמוס באשר לאמינות תלונות בבגרות על התעללות מינית שנחוותה בילדות, ראו הערך זיכרון אנושי.
  • אונס במסגרת פעילות מלחמתית
אונס מלווה מלחמות רבות. לפעמים עשוי האונס להיות מערכתי ומוכוון על ידי ההנהגה הצבאית. מעשי אונס הנעשים בצורה מערכתית ורחבת היקף, מוכרים כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות. במלחמת בוסניה עשו בוסנים סרביים שימוש באונס נגד עשרות אלפי ילדות ונשים בוסניות מוסלמיות. ב-2001 הורשעו לראשונה בפשע נגד האנושות בעקבות אונס כזה בוסנים סרביים בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר[9]. אירועי האונס בבוסניה שימשו כבסיס לסרט "גרבאוויצה" שזכה בפרס דב הזהב בברלין ב-2006.‏[10]
  • אונס במסגרת הנישואים
ראיית יחסי המין בין בני זוג נשואים כדבר מקובל וטבעי הביאו להתייחסות שונה לאונס במסגרת הנישואים. כיום הדבר השתנה ואונס במסגרת הנישואים נחשב כאונס לכל דבר. יתרה מזאת, בית המשפט העליון פסק כי הזכות להפסיק את יחסי המין שמורה בכל עת - גם תוך כדי היחסים, ואי-היענות לדרישה להפסיק נחשבת גם היא לאונס.‏[11] גם בהלכה פוסק הרב שלמה גאנצפריד בספרו קיצור שולחן ערוך, כי: "לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה".‏‏‏‏‏[12]

סמי אונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סם אונס

כיום קיימים סמי אונס שונים, המבטלים, או מצמצמים מאוד, את כוח הקרבן להתנגד. חומרים אלה, מוגנבים לרוב למשקה של הקורבן, וגורמים לו לאבד את ההכרה. לרוב הקורבן מתעורר עם תחושה מוזרה, ולעתים קרובות אינו מודע לכך שעבר אונס, וודאי אינו יכול לתאר את התוקף. יחד עם זאת, ההשפעות הפסיכולוגיות של מקרים אלה, חמורות במידה דומה[דרוש מקור]. לקורבן לרוב יש זיכרונות מודחקים מהאירוע, השפעת החומר המרדים, אף היא ניכרת עליו פסיכולוגית, וכיוון שאינו יכול לתאר את הסיטואציה, הוא יתקשה לתת לה פרשנות, שתקל על יכולתו לחוש שוב שליטה בחייו. החומרים שנעשה בהם שימוש לרוב אסורים לשימוש כסמים מסוכנים.

מניעים לאונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מאסכולות פסיכולוגיות ופילוסופיות שונות ניסו להבין אם קיימים מניעים אוניברסליים שגורמים לאדם להפוך לאנס.

גישות פסיכופתולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישות הפסיכופתולוגיות רואות את מבצע האונס כאלים מטורף (Rape Fient) הנדחף על ידי כוחות שלא ניתן להשתלט עליהם. ראייה זו הביאה לחקיקה בשנות ה-30 ושנות ה-40 נגד "פסיכופאתים מיניים". הגישה מדגישה בעיות פסיכולוגיות באישיותו של האנס ומסבירה אונס במושגים כמו "פרברסיה" בפסיכואנליזה, סופר אגו חלש, תסביך אדיפוס לא פתור, תסביך סירוס, נחיתות מינית, והומוסקסואליות לטנטית. אולם חוקרים מגישה זו התקשו להסביר את תופעת עבירות המין בגורמים קליניים חד משמעיים. פסיכוזות אובחנו רק בקרב 1-5% מעברייני המין. עקב ממצאים אלו החלו להשתמש באבחנות כמו "נטיות סוציופאתיות" ו"הפרעת אופי".

גישות סוציולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישות הסוציולוגיות הסבירו פשע במונחי השפעת הסביבה, הקבוצה ותת התרבות, ובעזרת מונחים כמו עיור, מנגנוני למידה וליקויים במערכת הפיקוח. הסוציולוגים טענו כי האונס נפוץ בקרב קבוצות שהנורמות ההתנהגותיות שלהן אינן שוללות זאת, למשל בתת-התרבות של המעמד הנמוך, בקרב מהגרים ובקבוצות אתניות מסוימות. הטענה היא כי ישנו צידוק לאלימות בתרבות הרחבה, לרבות באמצעי התקשורת ובאוכלוסייה כולה.

גישות אלו מדגישות את הנורמליות של מבצעי האונס, ורומזות לתאוריה של החוקרים סייקס ומצא הטוענת שעבריינים שותפים למערכת הערכים הנורמטיבית בחברה, ועל פיה משתמשים בטכניקות נטרול להצדקת מעשיהם. בארצות הברית מצאו קשר בין שיעורי האונס בחברה לבין מידת אי השוויון בין המינים, נפיצות הפורנוגרפיה, חוסר היציבות החברתית, עיור, פערים בכלכלה ואבטלה.

הגישה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הגישה הפמיניסטית, גברים אונסים נשים על מנת לשמר את תחושת העליונות הגברית ואת נחיתות מעמדן של הנשים. כלומר, אונס הוא תוצאה של מסורות חברתיות ממושכות, בהן לגבר יש דומיננטיות פוליטית וכלכלית. האונס תלוי ישירות במעמדן הפוליטי והכלכלי של נשים באותה תרבות. בחברות רבות קיימת התייחסות אל נשים כאל רכוש השייך לגבר. נוצר תהליך של היזון חוזר: אי-השוויון בין המינים משפיע על האינטראקציה בין גברים ונשים. הפחד מאונס משפיע על נשים להגביל את עצמן לפעילויות בטוחות, בהן הקשר עם גברים זרים הוא מינימלי או מוגבל לתנאים בטוחים, וכך מוגבלת הצלחתן ומשתמר אי-השוויון.

הנורמות התרבותיות מכינות את האישה להיות נאנסת (סוציאליזציה לתפקיד הקורבן): עליה להיראות רצויה, פסיבית, כנועה ולהמעיט בהתנגדות. הסטריאוטיפים הקיימים מחלקים נשים לאלו הראויות להגנה (אם, אחות, רעיה - המתנהגות "כראוי") ואלו "המופקרות" (היוזמת, הרווקה, הפעילה מינית). הסטריאוטיפים נותנים לגיטימציה לאונס ויוצרים אשמה אצל הקורבן.

פורנוגרפיה וזנות הם שני תחומים שבאמצעותם משמרים הגברים את נחיתותן של הנשים, משום שהם מובילים לדה-הומניזציה של נשים ולתפיסתן כחפץ מיני, ובכך תורמים לשיעורי האונס הגבוהים. הגישה טוענת כי מקרי האונס יופחתו במספר דרכים: החמרה בענישה, השגת שוויון בין המינים במונחים סוציו-אקונומים, והעלאת מודעות ומקורות תמיכה בקורבנות.

על פי הגישה הפמיניסטית, הסיפוק המיני אינו המניע לאונס, אלא האמצעי. המניע הוא אלימות לשם שימור העליונות והפיקוח הגברי על נשים. אונס הוא מעשה פסאודו-מיני, המונע על ידי תשוקה לכוח ושנאת נשים.

התאוריה הפמיניסטית פתחה את מושג "תרבות האונס" לתיאור תרבות שהנורמות בה מקדמות אונס.

גישת הלמידה החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נגד נשים, ובתוכה אונס, הם תוצאה גם של מסורות חברתיות (השפעה חברתית) וגם של ניסיון אישי, כששני אלו מתווכים על ידי תפישת תפקידי המין ועל ידי עמדות הקושרות בין אלימות ומין במוחו של הגבר. (גישה זו משלבת בין הגישה הפמיניסטית וגישתו של התאורטיקן אלברט בנדורה לאלימות).

לפי תאוריה זו, חשיפה עקבית לגירוי כלשהו - תיצור עמדות ותחושות חיוביות כלפי אותו הגירוי. בנדורה טען כי אלימות נלמדת באמצעות חיזוקים וחיקוי (Modeling). המודלים לחיקוי אלימות באים משלושה מקורות: קשרים ראשונים (משפחה וחברים), תרבות או תת-תרבות אליה שייכים, ואמצעי תקשורת ההמונים. אמצעי תקשורת ההמונים מלמדים בפועל דרכי אלימות, מתעלמים מהמעצורים והמגבלות החברתיות נגד אלימות, יוצרים דה-סנסיטיזציה לאלימות, ומלמדים דרכי נטרול ורציונליזציה לאלימות. על פי גישה זו, פורנוגרפיה מגבירה נטייה לאנוס, עמדות שתומכות בביצוע אונס, ועמדות שתומכות באלימות כלפי נשים. אונס הוא התנהגות אלימה הנלמדת באמצעות 4 תהליכים הקשורים ביניהם:

  • חיקוי - חיקוי של אלימות ואונס כפי שנצפו במציאות או בתקשורת - The Modeling Effect.
  • קישור בין אלימות ומין - עקב הופעתם יחד באותו ההקשר - Sex-Violence Linkage.
  • חזרה על מיתוסים לגבי אונס - למשל: "נשים רוצות / מגיע להן להיאנס" - Rape Myth.
  • והורדת רגישות לכאב, לפחד, להשפלה הקשורים באלימות מינית - Desensitization Effect.

הגישה הביולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישה זו גורמים ביולוגיים מסבירים את הסטייה המינית: כמות גבוהה מדי של ההורמון הגברי טסטוסטרון TST (הקשור לדחפי מין) היא גורם אפשרי לאונס. בנוסף, תומכי גישה זו עוסקים בחיפוש אחר אזור במוח (בהיפותלמוס) הקשור להתנהגות מינית. הם מציעים דרכי התערבות לדיכוי הדחף המיני של אנסים מסוכנים: סירוס כירורגי (ניתוח הסרת אשכים) וסירוס כימי-הורמונאלי (תרופות אנטי הורמונאליות מדכאות TST). אולם, בנורבגיה נהגו במשך 25 שנה לסרס עברייני מין ולא הקטינו בכך את הרצידיביזם, היות שהגירוי המוחי הגורם ליצר המין החזק, אינו נעלם עם הסירוס.

הגישה האבולוציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה האבולוציונית רואה באונס אקט מיני בעיקרו, הנובע מדחף הרבייה האבולוציוני. בתקופה בה נחלשה התשוקה המינית של הנשים - החלה השליטה הגברית המינית, שאונס הוא אחד מתוצאותיה. אונס נובע מסלקציה טבעית: המיון הטבעי היה לטובת הזכרים האלימים יותר, שנטו להשתמש בכפייה לשם כיבושים מיניים. גברים אלו השאירו יותר צאצאים והורישו להם תכונה למין אלים. השקעת זמן ואנרגיה בתהליך ההולדה של יונקים שונה אצל זכרים ונקבות: האישה יכולה ללדת מספר פעמים מוגבל, ונוטה להדגיש טיפול בתינוקות, ולכן שואפת לגבר אחד שייטפל בצאצאים. נוצרה אצלה תגובה א-מינית (בעיקר לגברים שלא הראו רצון למחויבות כזו). לעומתה, היונקים הזכרים, עקב אי יכולתם ללדת, ועקב תחושת נחיתות הנובעת מביטחון נמוך באבהותם, נוטים לכיבושים מיניים רבים ככול האפשר, להבטחת הפצת זרעם, ומכאן נטייתם לאנוס. כך נוצר מתח בין הגישות האופטימליות של נשים וגברים כלפי הפריה והולדה, ומתח זה הביא לתופעת האונס.

הגישה האינטגרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה האינטגרטיבית מנסה לשלב חלק מהגישות שהוצגו ומדגישה ארבעה גורמים:

  1. גורמים מוטיבציוניים: שני דחפים בבסיס האונס - הדחף המיני והדחף לבעלות ושליטה. לא ניתן לבודד את השפעתם ולקבוע באיזו מידה כל אחד מהם תורם לאונס. שני הדחפים שוכנים בהיפותלמוס. הצורך לשליטה קיים גם אצל נשים (באהבה ובקנאה) אך הביטוי שלו שונה. לפי טענה זו, קיימות הוכחות לכך שהדחף לבעלות ושליטה הוא בבסיס האונס: בעבר אונס נחשב לעבירת רכוש (לכן רווחו מנהגים כחטיפת נשים ופיצוי כספי לאבי הנערה), ובנוסף, זכרים יונקים (וגם אחוז קטן מהאנסים) מסמנים בשתן את קורבנותיהם כביטוי להשפלה ובעלות. דוגמה לכך היא אונס גברים בכלא, שעל פי מחקרים, למעלה מעשרה אחוזים מהאסירים בארצות הברית נופלים לו קורבן. סוג אונס זה, המבוצע על ידי גברים שאינם הומוסקסואלים בדרך כלל, מתבצע על רקע מאבקי כוח ברורים. מעשי אונס אלו הם בדרך כלל אלימים במיוחד.
  2. גורמים נלמדים: השיטה בה נוקט הגבר לאנוס היא נלמדת בעיקרה. היא נלמדת בעיקר דרך התניה אופרנטית (ניסוי וטעיה - הגבר מנסה לאנוס, מצליח, מקבל חיזוק חיובי ומנסה שוב) ומעט באמצעות חיקוי וגורמי עמדה (כמו מיתוסים במדיה ובפורנוגרפיה). האלימות הקשורה באונס אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא הטקטיקה הנלמדת, כשגברים מסוימים חשופים יותר ללמידה.
  3. גורמים אבולוציוניים: הסלקציה הטבעית יצרה נשים מונוגמיות וגברים הטרוגמים. לגברים יש דחפים מיניים חזקים ודחף לבעלות ושליטה על מספר בנות זוג, מה שמניע אותם לאנוס.
  4. גורמים נוירו-הורמונליים: האנדרוגן והורמוני מין אחרים יוצרים דחפים מיניים כלפי מספר שותפים מיניים. ככול שיהיו לגברים יותר הורמונים - דחפים אלו יהיו בעוצמה ובתדירות גבוהות יותר ויובילו לאונס.

ביקורת על הגישות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על תאוריות אלו היא הקושי לתקף אותן מבחינה מדעית. אולם, גם ברמה התאורטית, לא ברור מה מניע אדם לכפות את עצמו מינית על אדם אחר. אם זו באמת נטייה ביולוגית אבולוציונית של גברים - מדוע רק מיעוט מבין הגברים אונסים?; אם מדובר בדחף לשליטה ובעלות - מדוע הוא מקבל ביטוי שונה אצל גברים ונשים, ובקרב בני אדם שונים?; אם אונס הוא אכן דפוס הנלמד בלמידה חברתית - מדוע רוב האנשים מפעילים מנגנוני פיקוח על מנת לא ליישם למידה זו?; אם אונס אכן מונע על ידי הצורך לשמר את העליונות והפיקוח הגברי על נשים - כיצד ניתן להסביר נשים המתעללות מינית בבגירים ובילדים?; אם מדובר במעשה המאפיין תת-קבוצות ותת-תרבויות באוכלוסייה - מדוע אונס מופיע בכל המעמדות, בכל הגילאים ובכל התרבויות מראשית ימי האנושות?

השפעת האונס על הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונס השלכות קשות על הבריאות הנפשית של הקורבנות. קורבנות אונס מדווחים על חרדות, סיוטים, דיכאון ותחושות של זיהום והשפלה, הנמשכים לאורך זמן (ראו גם הפרעת דחק פוסט טראומתית).

קורבנות אונס, תקיפה מינית והתעללות מינית נזקקים בדרך כלל לעזרה נפשית מסוג כלשהו. לעתים קרובות אדם שעבר אונס או התעללות מינית יסבול גם שנים רבות אחר כך מהשלכות פסיכולוגיות קשות, ובמיוחד אם אירוע ההתעללות אירע בילדות. בין ההשלכות האפשריות ישנם דיכאון, התקפי חרדה, ניסיונות התאבדות, דיסוציאציה (תחושת ניתוק מהגוף), הפרעות אכילה, התנהגות אובססיבית, פלאשבקים, בעיות זיכרון ובעיות ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. רבים מקורבנות האונס פונים לטיפול פסיכיאטרי, אולם לא תמיד יש צורך בכך ופעמים רבות גם טיפול פסיכולוגי יכול להועיל רבות. ישנן גם מספר טכניקות אלטרנטיביות לשיקום לאחר אונס.

מחקרים מראים שהפחד מאונס הוא אחד מפחדיהן הגדולים של נשים. פנטזיות מיניות נשיות יכולות לכלול אלמנטים של מין בכפייה, אך אלו רחוקות מלהיות פנטזיות על אונס.

האשמת הקורבן והאשמה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים רבים, מופנית טענה (במיוחד כלפי נשים), כי האונס היה באשמתן, כאילו "ביקשו את האונס" או "הזמינו על עצמן את האונס". לתופעה זו מספר סיבות. המחקר מצביע על הקשרים תרבותיים רבים לטענה זו. בחברות מערביות, מצוינת תחושת האיום של המין הגברי, עם התעצמות המין הנשי בחברה, כגורם להאשמת נשים ב"הזמנת האונס". המספר הרב של מקרי אונס, בהן האישה הכירה את התוקף, מחזקת את העמדה שהאישה יכלה לצפות את התקיפה, ולכן להימנע ממנה. נטייה זו, אינה לוקחת בחשבון את האמון שנוצר במערכות יחסים אלה, ולכן את הנטייה להתעלם מסימני אזהרה, שבמקרים בהם האדם הוא זר, קל לשים לב אליהן.

עמדות מסורתיות שונות, טוענות כי נשים צריכות להיות תמיד בסביבה מוגנת, ולכן אינוסן הוא תוצר מתבקש של פעילות שנחשבת בעינינו יומיומית, כמו יציאה לבילוי או אפילו לשוק. בתרבויות אלה, לעתים קרובות, הפחד מהאישה המפתה, מייחס לאישה כוח רב משיש לה בסיטואציית האונס, ולכן מצדיק את "האשמת הקורבן". במקרים כאלה, הנרטיב המצוי בחברות אלה, מתאר גבר חסר אונים כנגד השפעתה של האישה המפתה.

בנוסף, יש לזכור כי בתרבויות שונות, האישה עדיין זוכה להתייחסות של רק מעט יותר מחפץ, ולכן כל משגל, בין עם רצונה ובין ללא רצונה עם בעלה אינו נחשב לאונס בתרבויות אלה. במקרים כאלה, אינוס שנעשה על ידי אדם שאינו בעלה של האישה, נתפס בפגיעה ברכושו של הבעל, ולכן בכבודו.

הסבר נוסף הוא ההסבר הפסיכואנליטי, לפיו החברה מתקשה להתמודד רגשית עם תופעת האונס ועם תחושת האשמה שמתעוררת בה בעקבותיו ולכן היא מכחישה את האונס על ידי אוטוסוגסטיה, לפיה הנאנסת הזמינה את האונס ולפיכך בעצם לא קרה באמת אונס ועל ידי כך היא מקלה על עצמה ריגשית להתמודד עם התופעה.

גורם נוסף לתופעה זו, היא הנטייה הפסיכולוגית להאשמה עצמית בסיטואציות של אונס. תופעה זו, גורמת לקורבן לחוש אחריות כלפי דבר שלא הייתה לו עליו כל שליטה (במקרה זו אונס). לעתים קרובות, בשל הפחד, סובל הקורבן משיתוק, ואינו יכול להתנגד כפי שהיה יכול בחיי היומיום. תופעה זו, מחריפה הן את הנטייה להאשמה עצמית, והן את הנטייה החברתית להאשים את הקורבן.

אונס הגברים, מכיל אלמנטים נוספים, המחזקים את הנטייה להאשמה עצמית. גברים שחוו אונס, בשל הדימוי החברתי של גברים כחזקים יותר, עשויים לחוש השפלה על כך שלא התנגדו. הנטייה להאשמה עצמית, במקרים כאלה, גורם לערעור זהותו המינית של הקורבן, ולכן מביאה לנטייה חזקה יותר להדחיק את המקרה, ולא לדווח עליו. יחד עם זאת, הנטייה החברתית להאשמת הקורבן, קטנה יותר במקרים אלה, שכן גברים אינם נתפסים ברוב החברות, כאובייקטים של פיתוי לגברים אחרים.

האשמת הקורבן, והנטייה להאשמה עצמית, נחשבות לאלמנטים שמפחיתים את הנטייה לחלוק את מקרה האונס עם אחרים, ומכאן מפחיתים את הנטייה לדיווח על אונס, להגשת תלונה ולקבלת עזרה רפואית ונפשית. נטייה זו, מחזקת את תחושת הבדידות של הקורבן, שאינו חש כי הוא יכול לחלוק את סיפורו עם אחרים, מתוך חשש מהאשמה, ומתוך תחושת בושה. תופעה זו מקשה הן על הטיפול בקורבן, והן על הטיפול באנס.

חשוב לציין כי המציאות האובייקטיבית, אינה מצדיקה לרוב את התחושה הזו. לרוב לקורבן האונס הייתה שליטה מועטה, אם בכלל, על הסיטואציה שבה נפגע, ולא ניתן היה לצפות מתוך הנסיבות את סיטואצית האונס. כמו כן, על אף כל הנסיבות שנאמרו לעיל, החברה המערבית נוטה לשלול את האשמת הקורבן, ולכן אינו צפוי לגינוי מצד החברה הסובבת אותו, ומשפחתו. יחד עם זאת, מקומות המגישים עזרה לנפגעי אונס, נוטים לשמור על דיסקרטיות, מתוך הבנה של התחושות המורכבות, שמלוות תופעה זו.

התמודדות החברה עם תופעת האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת התנועה הפמיניסטית, עד שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הייתה נפוצה תופעה של האשמת הנאנסת באונס, כיום תופעה זו נפוצה פחות, אולם עדיין דרכי ההתמודדות עם האונס מתרכזים בעיקר בהגשת סיוע ותמיכה לנאנסת ולא במציאת דרכים למנוע את האונס עצמו, או את התופעה כתופעה חברתית.

ביהדות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונס אזכורים מפורסמים בתנ"ך, אך ללא שימוש במושג זה אלא במושג 'עינוי'.

בין מעשי האונס ניתן למנות את אונס דינה (בראשית ל"ד), מעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרקים יט-כא) ומעשה אמנון ותמר (שמואל ב' י"ג). בכל המקרים הללו, מעשי האונס אינם עוברים בשתיקה. במקרה של דינה, אחיה נוקמים והורגים את אנשי העיר שבה התבצע האונס. במעשה פילגש בגבעה, ישראל יוצאים למלחמת חורמה כנגד אנשי שבט בנימין, שאינם מוכנים להסגיר את האונסים וכמעט ומשמידים את השבט. ואילו במעשה אמנון ותמר, אבשלום - אח תמר, נוקם את נקמתה, ורוצח את אחיו אמנון.

בהלכה,‏[13] דינו של האונס כדין שאר חבלות, שהחובל עובר איסור ומתחייב לפצות את הנחבל על הנזק שהסב לו (בגין הצער, הבושת וכו'). בדיני עונשין, דינו של האנס כמי שהיה בועל את אותה בעילה ברצון האישה, למעט במקרה של אונס נערה, שבו הטילה התורה על האנס עונש מיוחד: לשלם את מוהר הבתולים ולשאת את האישה, אם רצונה ורצון אביה בכך, בלי שיותר לו לגרשה. בכך מוטלת על האנס בעייתה הקשה ביותר של הנאנסת בחברה המסורתית - הפיכתה לזיווג בלתי נחשק בעיני חתנים פוטנציאליים.

לעניין השאלה האם הבעילה הייתה באונס או ברצון, קובעת התורה שבעילה בשדה חזקתה שהייתה באונס ("צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ") ובעילה בעיר חזקתה שהייתה ברצון האישה ("עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר"). המפרשים מבארים כי גם בעיר, אם איים הבועל על האישה שלא תצעק, דינו כאנס, ולהפך: אף בשדה, אם היו שם אנשים שיכלו להושיעה ולא צעקה, אין מדובר באונס אלא בפיתוי.

בחוקי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית (חוק העונשין, סעיף 345).

לפי ההגדרה בחוק, פעולת האונס מופנית אך ורק כלפי נשים. תקיפה מינית של גבר אינה מוגדרת בחוק כאונס אלא כביצוע מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). אך פרט לשימוש במילה שונה לתיאור האקט היחס החוקי למעשה סדום מקביל לאונס וחוק העונשין קובע ש"דינו כדין אונס". ברובם המכריע של המקרים מבצע האונס הוא זכר, אך נרשמו גם מקרים שבהם נשים אנסו.

קיום יחסי מין עם קטין מוגדר על פי החוק כאונס, אף אם הקטין רצה בו לכאורה (זהו אונס סטטוטורי). עם זאת, אין מקובל להגדיר קטין בהקשר זה כבן פחות מ-18, אלא כילד או נער הנמצאים לפני גיל מסוים הקבוע בחוק, שנקרא "גיל ההסכמה" (גיל 16 בישראל). בישראל יחסי מין עם קטינה מתחת לגיל 16 מותרים כאשר הבועל מבוגר לכל היותר בשנתיים מהקטינה, אך אסורים בכל מקרה בו הקטינה צעירה מגיל 14, וזאת אף אם הבועל באותו גיל או אף צעיר מהקטינה.

שאלת הגבול, כלומר באילו נסיבות קיום יחסי מין ייחשב כאונס ובאילו נסיבות לא ייחשב ככזה, הובאה פעמים רבות להחלטתו של בית המשפט, והתשובה לה השתנתה במהלך השנים, במגמה לראות יותר מצבים של חוסר הסכמה כאונס. דרישה מקובלת להרשעה בעבירת אונס הייתה התנגדות בכוח של הקורבן. דרישה זו התעלמה מחולשתה של האישה בסיטואציה זו. בתיקון 22 לחוק העונשין[14] שונתה ההגדרה מ"נגד רצונה" ל"שלא בהסכמתה". שינוי נוסף נעשה בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, שבו בוטלה קביעתו של בית המשפט המחוזי שכיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. במקום זאת נקבע שעל הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, ואם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס. בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון‏‏‏[15] נקבע שמצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.

המשפט הפלילי בישראל התבסס על המשפט האנגלי. היחס לכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (אנ') (כלומר על ידי בעל על אשתו) הוגדר במשפט האנגלי על ידי המשפטן בן המאה ה-17 מתיו הייל (Hale) (אנ'), שקבע כי "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה". בשנת 1977 פורסם נוסח מאוחד לחוק העונשין בישראל. סעיף 345 לחוק זה, העוסק באונס, פתח במילים: "הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה".‏[16] ניסוח זה הבהיר את שהיה מקובל קודם לכן, בעקבות המשפט האנגלי, שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (כלומר על ידי בעל על אשתו), אינה בגדר אונס. כעבור כחצי שנה פורסם תיקון טעות לנוסח זה, ונקבע שהנוסח הנכון הוא "הבועל אישה, שלא כדין, נגד רצונה"‏[17] (תיקון טעות זה החזיר למעשה את הנוסח שהיה טרם קבלת הנוסח המאוחד). בשנת 1980 פסק בית המשפט העליון, בהרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי והשופטים מרים בן-פורת ודוד בכור, שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים גם היא בגדר אונס.‏[18] פסיקה זו הייתה בניגוד למשפט האנגלי, והתבססה על המשפט העברי, בהתאם לחוות דעתו של היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים נחום רקובר (התייחסות שלילית לגישת המשפט האנגלי הופיעה כבר בפסקי דין משנות ה-60, של שופטי בית המשפט העליון בנימין הלוי וצבי ברנזון).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל שמש, "סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה, לפילגש בגבעה ולתמר במקרא, במדרש ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ז (תשס"ה), עמ' 309–333.
  • יעל שמש, "סיפורי אונס במקרא: המאחד והמייחד", ר' כשר ו-מ' ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 315–341.
  • עמית פונדיק "על עבירת האונס" עיוני משפט ל"ו 215 (2013).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rape statistics, באתר UCSC Rape Prevention Education
  2. ^ ממצאים של סוכנות האו"ם לפשע וסמים
  3. ^ ynet אנציקלופדיה פלילים
  4. ^ אחת מכל 3 ישראליות תותקף מינית עיתון "הארץ" 15.05.2014
  5. ^ הסטטיסטיקה היבשה: 1 מתוך 5 עוברת אונס ynet 12.12.13
  6. ^ נתונים אודות מקרי אונס - ההערכה היא ש-91% מהקורבנות בארצות הברית הם נשים; 99% מהתוקפים הם גברים.
  7. ^ 42% ממקרי אונס קטינים מתרחשים בביתם, ‏2006-12-13
  8. ^ חדשות נענע10, תלונות צופים נגד סצנת האונס של אגם רודברג, 23.11.2003; לצפיה בפרק בו בסופו התרחש ה"אונס בפגישה" אהבה מעבר לפינה - פרק 80
  9. ^ Andrew Osborn, Mass rape ruled a war crime, הגארדיאן
  10. ^ אורי קלייןסוד השהיד הנעלם, באתר הארץ
  11. ^ ‏יובל יועז, העליון: גבר המסרב להפסיק יחסי מין - אנס, וואלה, 7 בפברואר 2007.‏
  12. ^ סימן קנ, סעיף יג.‏
  13. ^ ראו: "הלכות נערה בתולה" במשנה תורה ואת הערך "אונס, בועל" ב"מיקרופדיה תלמודית"
  14. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, ס"ח 1246 מיום 31 במרס 1988
  15. ^ ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב-7.2.02‏
  16. ^ סעיף 345 בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 864 מיום 4 באוגוסט 1977 (הנוסח המקורי של החוק)
  17. ^ תיקון טעויות, ס"ח 891 מיום 30 במרץ 1978
  18. ^ ע"פ 91/80 משה בן מאיר כהן נגד מדינת ישראל, ניתן ב-24 בספטמבר 1980; בית-המשפט העליון בהלכה עקרונית: הכופה אשתו ליחסי מין – אנס, דבר, 26 בספטמבר 1980.