הגישה האינטרסובייקטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגישה האינטרסובייקטיבית היא גישה בפסיכואנליזה, מהמרכזיות העוסקות ב"פסיכולוגיה של שני אנשים", המדגישה את השותפות והקשר בין אדם וזולתו כשני סובייקטים. גישה זו רואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא.

התאוריה האינטרסובייקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה המכוננת של הגישה האינטרסובייקטיבית מורכבת ממספר אנליטיקנים אמריקאים, ביניהם רוברט סטולורו, ג'ורג' אטווד, ברנרד ברנדשפט ודונה אורנג' . רעיונותיהם החלו להתגבש בשנות השבעים ושמם אומץ בשנת 1978. בתחילת התפתחותה נכתבה התאוריה האינטרסובייקטיבית כתאוריית שדה, התופסת תופעות פסיכולוגיות לא כארגון תוך אישי אלא כתופעות שנוצרות במפגש בין שני סובייקטים שמשפיעים אחד על השני. רעיונות אלו החלו להתפתח באותה תקופה בה פרסם היינץ קוהוט מאמרים אודות פסיכולוגיית העצמי, אך חברי הקבוצה נחשפו למאמריו רק בשלב מאוחר יותר, אז מצאו את רעיונותיו כמצע להתפתחות התאוריה האינטרסובייקטיבית, אך עשרים שנה מאוחר יותר שאפו להפריד עצמם מפסיכולוגיית העצמי.

למושג אינטרסובייקטיביות משמעויות פילוסופיות רבות בפילוסופיה הפוסט מודרנית. ולכן משתמשים בו גם תאורטיקנים רבים אחרים כמו תומאס אוגדן, ג'סיקה בנג'מין וכריסטופר בולאס, לרוב כדי לתאר צורת חשיבה מסוימת ולא את הגישה בפני עצמה.

שורשי הגישה נטועים עוד בתקופות מוקדמות יותר של התפתחות הפסיכולוגיה. דונלד ויניקוט כתב כבר בשנת 1949 על הסובייקטיביות של המטפל במאמרו "שנאה בהעברה נגדית", ובכך התייחס לראשונה לפסיכולוגיה של שני אנשים. הוא מתאר בספרו "משחק ומציאות" את תופעות המעבר כדבר דיאדי, שנוצר בין שני אנשים - למעשה תפיסה אינטרסובייקטיבית. המרחב הפוטנציאלי מקביל למרחב האינטרסובייקטיבי וגם התייחסותו למשחק וליצירה כדבר חד פעמי חוויתי, למעשה חוויה אינטרסובייקטיבית, השפיעה רבות על תפיסה זו.

בתחילת דרכה, הגישה האינטרסובייקטיבית התפתחה מביקורת של מושגים מרכזיים בפסיכואנליזה כגון "אובייקטיביות" ו"חשיפת האמת", בטענה כי האובייקטיביות אליה חתרו אבות הפסיכואנליזה, כגון פרויד וקליין (למשל חתירתם בטיפול פסיכולוגי אל המניע ה"אמיתי" מאחורי התנהגותו של מטופל), היא בעצמה עיוות סובייקטיבי. הגישה פסלה את הרעיון הריאליסטי של מציאות אובייקטיבית והתייחסה אל מציאות דיאדית המתרחשת במפגש בין שני בני אדם. הפסיכואנליזה לפיכך אינה מתבטאת במסקנות אדם אחד על אדם אחר, הפסיכואנליזה היא מדע של האינטרסובייקטיביות המתמקד במשחק בין שני עולמות סובייקטיבים. הסובייקט אינו ממשי אלא במפגשו עם סובייקט אחר. לפיכך, הפרשנות היא דרך לבניית משמעויות ויצירת חוויה.

תפיסה זו, כתפיסות רלטיביסטיות אחרות, ספגה ביקורת רבה. אם אין אמת אחת, איך ניתן להתנגד בנחרצות לתאוריות אחרות? ואם הידע קיים רק בתוך יחסי הגומלין האינטרסובייקטיבים, איך ניתן לשכנע אחר בנכונות הגישה? בנוסף, קיצוניות פוסטמודרניסטית זו עלולה לסכן את מקור הידע והסמכות של המטפל. בסוף שנות התשעים הוציאו אורנג' סטולורו ואטווד את ספרם "טיפול אינטרסובייקטיבי: קונטקסטואליסם בפסיכואנליזה" (1997) המציג עמדה המתרחקת מהגישה הרלטיביסטית הקיצונית. השינוי בגישה מתבטא בתפיסה של הגישה האינטרסובייקטיבית כמטא-תאוריה ולא כתאוריה קלינית המתחרה בתאוריות אחרות. במילים אחרות, הגישה מציעה סוג של רגישות ייחודית בחדר הטיפול ואינה מחליפה תאוריה זו או אחרת.

בספרה של אורנג' "הבנה רגשית - מחקרים באפיסטמולוגיה הפסיכואנליטית (1995) מציעה אורנג' תפיסה פילוסופית שונה לגישה האינטרסובייקטיבית. הריאליזם הפרספקטיבי, המזוהה עם הפילוסוף ריצ'רד ברנסטיין, מתאר עמדה רלטיביסטית מבלי לזנוח את קיומה של מציאות אחת. קיימים אין ספור דרכים להסתכל על המציאות וכך בשיח הטיפולי למטפל ולמטופל יש את נקודת המבט הייחודית שלהם. עם זאת, קיימת מציאות אחת והשיחה עם האחר מאפשרת התקרבות אל אמת שלמה יותר. בספרה "כבלי אהבה" מתארת ג'סיקה בנג'מין את תפיסת הבין סובייקטיביות כהגדרה מחודשת של העולם הפנימי של האדם, כציר ההתפתחות המרכזי וכמוקד התהליך הטיפולי:"רעיון הבין סובייקטיביות מסיט לפיכך מחדש את האופן שבו נתפס עולם הנפש מקשר של סובייקט לאובייקט שלו אל סובייקט הפוגש סובייקט אחר. .... התיאוריה הבין סובייקטיבית, גם כאשר היא מתארת את העצמי לבדו, רואה בלבדיותו נקודת ציון מסוימת בטווח היחסים האפשריים, ולא את "מצבו הטבעי", המקורי של הפרט."[1]

תפישה טיפולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאורטיקנים האינטרסובייקטיביים מתייחסים בביקורת ל"מיתוס הנפש המבודדת", על פיו לאדם יש מבנה אישיות הקיים קודם לאינטראקציה שלו עם הסובבים. לטענתם כל חלקי הנפש נוצרים אך ורק בהקשר הבין-אישי. לכן יש למקד את החקירה האנליטית שמתרחש במהלך הטיפול, בעיקר במערכת הרחבה שנוצרת באינטראקציה ההדדית בעולם הסובייקטיבי שנוצר בין המטפל והמטופל.

אינטראקציה זו, בדומה למתרחש בין כל שני אנשים, מתנהלת על-פי העולם הסובייקטיבי של המטפל והמטופל, הכוללים את הצרכים והתוכניות שלהם. כמו בכל מערכת יחסים, כל פרט מארגן ונדרש לארגן את עולמו הפנימי כדי לבטא אותו ולקדם את ענייניו. הסובייקטיביות של האדם, מרגע לידתו, מוטה לטובתו בצורה אדפטיבית ומשרתת את האינדיבידואליות של הפרט.

טכניקה טיפולית כלשהי עלולה לתת למטפל הסבר למעשיו, בעוד הוא פועל לקידום האינטרסים שלו. מטפל המודע לסובייקטיביות שלו, צריך לבחון את האינטרסים שלו ולנהל משא ומתן בתוכו לגבי מתי הוא פועל כדי לקדמם. האפשרות שהמטפל נותן למטופל להשפיע על תהליך פנימי זה, מאפשרת גם למטופל לבחון את השפעתו על הסביבה, ומאפשרת לו תהליך של ארגון מחודש של עצמו. האינטראקציה הזו מושפעת לא רק מהבדלי האינטרסים אלא מכל שונות בין המטפל והמטופל, וזוהי ליבת הקושי ביחסי סובייקט.

מושגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויסות הדדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכולת לוויסות עצמי מתפתחת בתוך מערכת יחסים בה מתקיים ויסות הדדי. הוויסות ההדדי בין הפעוט לאמו מאפשר את ארגון עולמו הפנימי של הפעוט. ארגון העולם הפנימי מאפשר ליצור חוויה של ייחודיות ומופרדות. ויסות זה מותנה ביכולת התאמה של ההורה לילד. בהסתמך על מחקרים של ביאטריס ביבי ופרנק לחמן הם טוענים כי הייצוגים הפנימיים של התינוק נולדים מתוך ההתאמה או היעדרה ביחסים עם ההורה. עקרונות הארגון הפנימי המתעצבים מהיחסים הראשוניים אינו תיאור אחר של "הנפש המבודדת" אליו התנגדו הוגי הגישה. לטענתם, הבחירה בעקרונות המארגנים נעשית בהתאם להקשר האינטרסובייקטיבי.

דניאל סטרן טען שהקשר האינטרסוביקטיבי מותנה ביכולת לחלוק חוויה פנימית עם אחר. היענות אינטרסוביקטיבית של ההורה משמשת את התינוק ליצירה של חוויות פנימיות. ההורה נענה באופן סובייקטיבי למצבים מסוימים לעומת חוסר היענות באחרים וכך אישיותו של התינוק מתעצבת. חוסר איזון זה עלול לגרום לעיצוב עתידי של עצמי כוזב. קושי בוויסות רגשי של התינוק יכול למנוע ממנו לרכוש יכולת זו. מצב זה בו אין יכולת זו לשיתוף מתקיים בהפרעות אישיות ובנוירוזות, אז יש רצון לשיתוף אינטרסובייקטיבי שלא מסתייע או אשליה של שיתוף. מצבים בהם אין כלל יכולת לשיתוף אינטרסובייקטיבי הם מצבים פסיכוטיים. במהלך התפתחות התינוק, העדר קשר אינטרסוביקטיבי יתבטא בהיעדר כמעט מוחלט של כוונון רגשי ויביא כנראה לתחושת יחידוּת (תחושה של "לבד") ולא של בדידות, כיוון שהתינוק לא יחווה אובדן של שיתוף אינטרסובייקטיבי. סטרן מדגיש שהעדר הכוונון יכול להתרחש גם במצב בו יש מענה מעולה לצרכים הפיזיים והפיזיולוגיים של התינוק. .‏[2]

תיקוף רגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות התינוק נובעת מהמפגש בינו לבין הוריו, בו נוצרת ביניהם מערכת של ויסות הדדי. בעוד תאוריות אחרות טוענות כי ההתפתחות נובעת מויסות בין תסכול וסיפוק המהווים את המפגש עם המציאות, בוחנים התאורטיקנים האינטרסובייקטיבים את מידת התיקוף הרגשי שההורה יוצר אל מול הסובייקטיביות של התינוק. ההיכרות עם המציאות נוצרת דרך תיקוף רגיש שיוצרים ההורים. המטרה אינה לעבור מסובייקטיביות לאובייקטיביות (בין עקרון העונג לעקרון המציאות), אלא מחוויה סובייקטיבית פרטית לחוויה סובייקטיבית תקפה – כלומר חוויה של נראות.

תיקוף רגשי הוא כניסה אמפתית לעולמו של אחר (התינוק או המטופל), כלומר הבנת החוויה הסובייקטיבית (האופן בו האחר תופס מצב כלשהו, הצרכים והרגשות שמתעוררים בו, והקשר ההגיוני והטבעי בין שלושת אלה) והדהוד שלה (ביטוי ההבנה הזו בפני האחר, באופן שיעזור לו להרגיש מובן - מתוקף). לפי התאוריה, חוסר תיקוף מתמשך יכול לגרום לרגש חזק של בדידות ולחוויה של עצמי לא-קוהרנטי, אשר נמצאות בבסיסן של פתולוגיות רבות. כך למשל רואה התאוריה במצב כמו טראומה, כאירוע סובייקטיבי שנובע מכשל בתיקוף האירוע, ומציעה ליצור תיקוף רגיש של החוויה הטראומטית כדי להקטין את עוצמת הפגיעה.

תיקוף סובייקטיבי כולל שלושה רבדים. עולמו הסובייקטיבי של המטפל, על מחשבותיו ורגשותיו; עולמו הסובייקטיבי של המטופל; והשדה הסובייקטיבי שנפרש ביניהם. המטפל האינטרסובייקטיבי צריך לבחון את שלושת הרבדים בעת הטיפול.

דמות המטפל האינטרסובייקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישות מסורתיות מדגישות את הדיכוטומיה בין המטפל והמטופל. היחסים הטיפוליים מתעוותים בטיפול על ידי המטופל באמצעות ההעברה. לעומת זאת, המטפל הוא בעל הסמכות והוא תופס אותם בצורה אובייקטיבית ואמיתית. המטפל נדרש להביט פנימה אל רגשותיו ולהתייחס אליהם כנתונים גולמיים. רגשות המטופל דורשים הבנה ופיענוח ואין להתייחס אליהם כפשוטם. המטרה הטיפולית היא לסייע למטופל לראות עצמו בצורה מציאותית יותר.

הגישה האינטרסובייקטיבית מציעה תפיסה טיפולית שונה בבסיסה. היא מניחה שאין מציאות אובייקטיבית ולכן המטפל חייב להתייחס גם לעצמו כסובייקט. מטפל אינטרסובייקטיבי על פי גישה זו, אינו מטפל נייטרלי. הוא מכיר בעולם הבין-אישי שלו ובחלקים האינטרסובייקטיביים שלו, להם הוא נותן המשגה בטיפול. מטרתו היא חקירת האינטרסובייקטיביות של המטופל. חקירה זו היא חקירה מגדלת ומאפשרת התפתחות, היוצרת סביבה מתקפת ומתכווננת, בה המטופל יכול לחקור את החוויה הסובייקטיבית שלו.

למטפל על פי גישה זו אין ידע קודם, אלא אחריות יתרה. אל לו לכפות על האדם הגדרה או מחשבה. הוא צריך להיות מוכן למפגש ייחודי ולהשתנות בהתאם למפגש ולמטופל. תפקיד המטפל הוא "לגעת בחוויה" (experience near), להיות במקום של החוויה לפני ניסיונו להבין ולפרש את המטופל.

קבלתה של הסובייקטיביות של המטפל אינה הופכת את הטיפול לתהליך שיוויוני. המטפל יכול לפעול מתוך רגשותיו, אך רק מתוך זהירות והתחשבות במטרה הטיפולית המכוונת אל המטופל.

המטרה המרכזית של המטפל היא ההבנה של המטופל וההיכרות עם עולמו הסובייקטיבי. באופן זה נוצרת סביבה טיפולית בטוחה ותומכת המאפשרת חקירה חופשית של נפש המטופל.

Cquote2.svg

ההתעניינות האמפטית היחידה ההגיונית בחשיבה הפוסט-קרטזיאנית היא, שהמשתתפים בשיחה יעסקו במשחק ההדדי של העולמות החוויתיים האישיים... שאלות מסוג זה, שקרוב לוודאי עולות ברוב הקהילות הפסיכואנליטיות, מניחות כי מה שהזולת אומר הוא סביר, ושהמשימה הטיפולית היא להבין; לא להעריך, לסווג או לשפוט.

Cquote3.svg
– דונה אורנג', 2000‏[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert D. Stolorow and George E. Atwood (1992) Context of Being: The Intersubjective Foundation of Psychological Life, The analytic press, New jersey
  • Jessica Benjamin (1990). Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity. In: Relational Psychoanalysis- the emergence of a tradition, lewis Aron. pp. 181–210.
  • ענר גוברין (2004), בין התנזרות לפיתוי, הוצאת דביר.
  • סטיבן מיטשל (2003), תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תל אביב: תולעת ספרים.
  • ג'סיקה בנג'מין (2005) כבלי האהבה, הוצאת דביר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'סיקה בנג'מין, כבלי האהבה, הוצאת דביר
  2. ^ דניאל סטרן, עולמם הבין-אישי של תינוקות, הוצאת מודן, 2000, עמ' 254-243
  3. ^ Donna M. Orange (2000). Zeddies's Relational Unconscious: Some Further Reflections. Psychoanalytic Psychology 17 (3):488-492.