איסור פרסום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור פרסום הוא איסור המוטל על הציבור, ובפרט על אמצעי התקשורת, לפרסום מידע מסוים. האיסור מתנגש בעקרונות של חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, ולכן הוא חל רק על מידע שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בחקירה משטרתית או פגיעה בביטחון המדינה, או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים, כגון פגיעה בשמו הטוב או סיכון חייו. איסור פרסום מיושם בשתי דרכים:

  • איסור כולל על פרסום מידע מסוג מסוים. איסור מסוג זה נקבע בחקיקה או בתקנות שהותקנו מכוחה.
  • איסור על פרסום מידע הנוגע לפרשה מסוימת. איסור כזה מוטל בצו איסור פרסום, שהוא צו המוצא על ידי הגורם שהוסמך לכך: בית המשפט או הצנזורה הצבאית. צו איסור פרסום נשלח עם הוצאתם למערכות העיתונים הגדולים ולאמצעי התקשורת העיקריים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור פרסום כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע איסור פרסום כללי בתחומים הבאים:

  • פרטים הנוגעים לדיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות.
  • תצלום שצולם בבית המשפט.

לבית המשפט נתונה סמכות להתיר פרסום פרטים אלה.

  • שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין.

איסור פרסום שמו של חשוד- בינואר 2012 נקבע בתיקון לחוק בתי המשפט, כי לא יתפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, במשך 48 שעות מתחילת מועד החקירה.‏[1]

חוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו–1986 קובע:

2. המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו - מאסר חמש שנים. 3. המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים של שבח, אהדה או הזדהות למעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, דינו - מאסר חמש שנים.

סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 קובע מאסר שנה אחת על אלה:

(1) המפרסם שמו של קטין או כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין או לרמוז על זיהויו, באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות אחד מאלה:

(א) הקטין הובא בפני בית משפט;
(ב) פקיד סעד פעל או פועל לגבי הקטין לפי חוק זה;
(ג) הקטין ניסה להתאבד או התאבד;
(ד) דבר שיש בו כדי לייחס לקטין עבירה או שחיתות מידות;
(ה) הקטין הוא בן משפחתו של אדם שמייחסים לו עבירה או שחיתות מידות;
(ו) נעברה בקטין עבירת מין, עבירת אלימות, עבירה של התעללות, או שנעברה בו עבירה בידי האחראי עליו כמשמעותו בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977;
(ז) דבר המקשר קטין לבדיקה לגילוי נגיפי איידס;
(ח) דבר המקשר קטין לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים;

(2) המפרסם תמונת עירום של קטין שמלאו לו 5 שנים ויש בפרסום כדי לזהותו.

סעיפים אחדים בחוק העונשין עוסקים באיסור פרסום:

  • סעיף 144ב: "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".
  • סעיף 205א: "המוסר מידע או המפרסם פרסום על מתן שירות של מעשה זנות, כשנותן השירות הוא קטין, דינו – מאסר חמש שנים".
  • 205ג: "א. המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות, כשנותן השירות אינו קטין, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד - כפל הקנס האמור".
  • סעיף 352: המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין, דינו – מאסר שנה (אלא אם אדם זה נתן בפני בית משפט את הסכמתו לפרסום זה).

סעיף 36 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958 קובע: "רשאי השופט החוקר לאסור כל פרסום של הליך בחקירת סיבת מוות, שהתנהלה בפומבי, ורשאי הוא להתיר פרסום בדבר חקירה בסיבת מוות שהתנהלה בדלתיים סגורות; המפרסם דבר על חקירה בסיבת מוות בניגוד לאיסור או בלי היתר לפי סעיף זה, דינו – מאסר ששה חדשים".

סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002 קובע: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה".

סעיף 27 לחוק שירות נתוני אשראי, תשס"ב-2002 קובע: "לא יפרסם אדם נתוני אשראי שהתקבלו מבעל רישיון שירות נתוני אשראי לפי חוק זה".

צו ההגנה (שעת חירום) (הגשת ספרים לביקורת מוקדמת ואיסור פרסום), תשל"ב-1972 אוסר פרסומו של ספר הנוגע לביטחון המדינה, כל עוד לא הוגש לצנזור, או שהוגש לו ועדיין לא נתקבלו הוראותיו, או שנתקבלו הוראותיו ולא קוימו.

חוק הגנת הפרטיות קובע כי פרסום במזיד של מידע שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות ופרסום במזיד של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד עונשם מאסר חמש שנים (וכן הם בגדר עוולה אזרחית).

צו איסור פרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

בית המשפט מוציא צו איסור פרסום, בהתאם לבקשה המוגשת לו, בפרשה מסוימת. בעת הוצאת הצו שוקל בית המשפט את נימוקיהם של מבקשי הצו אל מול העקרונות של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. לעתים הצו הוא גורף, ואוסר פרסום כל פרט הנוגע לפרשה (כולל, לעתים, עצם קיומו של הצו), ולעתים הוא מפרט את המותר בפרסום ואת האסור בפרסום.

סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מסמיך את בית המשפט להוציא צו איסור פרסום על:

  • דיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית.
  • שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
  • שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום.

דיון משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף הקושי באכיפה יעילה של איסור הפרסום, האיסור נאכף במקומות שבהם ניתן לאכוף אותו. דוגמה בולטת לכך היא סגירתו של העיתון "חדשות" לארבעה ימים, ב-29 באפריל 1984. סגירת העיתון נבעה מכך שפרסם ידיעה שלפיה הוחלט על הקמת ועדה שתחקור כיצד נהרגו מחבלי פרשת קו 300, ללא הגשת הידיעה לבדיקת הצנזור הראשי. זאת, על אף שעוזר שר הביטחון לענייני תקשורת, שהעביר את הידיעה לעיתון, ביקש להימנע מפרסום, והצנזורה הזכירה לעיתון את החובה להעביר לצנזורה מוקדמת כל חומר הנוגע לפיגוע באוטובוס ולתוצאותיו.‏[2] אמצעי התקשורת הגדולים מצייתים במידה רבה, עקב כך, לצו איסור פרסום, ונלחמים בו בדרך הפתוחה בפניהם - פנייה לבית המשפט על מנת שיתיר את הפרסום.

בנסיבות אלה מתקיימים בבתי משפט בישראל פעמים רבות דיונים בבקשות להתרת פרסום.

קושי באכיפה יעילה של האיסור בעידן האינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום מאמרה של ג'ודית מילר,‏[3] על איסור פרסום מעצרה של ענת קם, פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-6.4.2010 תוך השחרת הקטעים שנאסרו לפרסום עד אז בישראל. את המאמר המקורי במלואו יכלו קוראי העיתון לקרוא באינטרנט.

עם שיפור התקשורת העולמית באמצעות רשת האינטרנט גבר מאוד הקושי לאכיפת איסור הפרסום עד כדי אי יכולת אכיפה בנושא, הן בגלל הכמות העצומה של אתרי האינטרנט בהם ניתן לפרסם, הן בגלל קלות מציאת המידע בעזרת מנועי חיפוש, העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת, והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו. במקרים רבים דולף המידע כלפיו הוצא איסור הפרסום לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום, או שהמידע מתפרסם בהרחבה עוד טרם הטלת איסור הפרסום.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין [דרוש מקור]. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים. פרסום הצו ברבים משמעו למעשה הוא פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה, ולכן אינו ישים.

קושי מסוג אחר נובע מהגלובליזציה של המידע. איסור פרסום תקף רק במדינה שבה הוטל (ולעתים גם מחוצה לה, על אזרחיה של אותה מדינה). הקלות שבה ניתן לגשת למידע ממדינה למדינה באמצעות רשת האינטרנט מאפשרת את פרסום המידע מחוצה לה, על ידי אמצעי תקשורת שאיסור הפרסום אינו מחייב אותם, הנצפה על ידי אזרחי המדינה בה חל איסור הפרסום. למדינה שבה הוטל איסור הפרסום אין דרך להטיל סנקציות מכוח חוק על המפרסם, וסנקציות אחרות, כגון הגבלת פעילותו של אותו אמצעי תקשורת במדינה, בעייתיות ביותר.

בישראל הפרו צוי איסור פרסום, בין היתר, הבלוגרים משה הלוי ועומרי חיון, וכן אתר רוטר.נט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.