אירלנד במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אירלנד
במלחמת העולם הראשונה
Flag of the United Kingdom.svg
דגל הממלכה המאוחדת המשלב בתוכו את צלב פטריק הקדוש לציון אירלנד
צד בעימות חלק ממדינות ההסכמה
כניסה לעימות 3 באוגוסט 1914
העילה למלחמה הכרזת המלחמה של הממלכה המאוחדת על האימפריה הגרמנית
תאריך סיום העימות 28 ביוני 1919
אירועי הסיום חוזה ורסאי
נתוני המדינה
אוכלוסייה במדינה מעל 3 מיליון נפש
נתוני הצבא
הכוחות האירים 206,000
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש 30,000
Flag of Ireland.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של אירלנד

היסטוריה קדומה

ימי הביניים המוקדמים

ימי הביניים

מהרפורמציה עד קרומוול

מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים

מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה

אירלנד במלחמת העולם הראשונה

ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי

מדינת אירלנד החופשית

היסטוריה של אייר

אייר מ-1995 ואילך

היסטוריה של צפון אירלנד

אירלנד

במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה אירלנד חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, אשר נכנסה למלחמה באוגוסט 1914 כחלק ממדינות ההסכמה לצידן של צרפת והאימפריה הרוסית כנגד מעצמות המרכז אשר כללו את האימפריות הגרמנית, האוסטרו-הונגרית, העות'מאנית וממלכת בולגריה.

הזיכרון הקולקטיבי האירי חלוק ומורכב, שכן בתחילת המלחמה הן היוניוניסטים (תומכי האיחוד עם הממלכה המאוחדת) והן הלאומנים (תומכי הפילוג ממנה) תמכו ביציאתה של בריטניה למלחמה וסייעו במאמצי המלחמה, ותומכיהם (הפרוטסטנטים והקתולים בהתאמה) שירתו במסגרת הצבא הבריטי והצי המלכותי הבריטי במיוחד ביחידות ייעודיות. מעל 200,000 חיילים אירים לחמו במלחמה, במספר זירות וחזיתות, וכ-30,000 חיילים נהרגו במהלכה. אולם, קבוצה קטנה ורדיקלית של לאומנים ניצלה את המלחמה ופתחה במרד מזוין כנגד השלטון הבריטי תוך סיוע גרמני, ובנוסף לכך, נסיונות בריטיים לאכוף גיוס חובה על אוכלוסייתה של אירלנד ב-1918 גרמה להתנגדויות עזות אשר גרמו לאי אכיפת הגיוס. בסיומה של המלחמה פקדה את אירלנד תקופה של חוסר יציבות פוליטית וגלי אלימות בין השנים 1919 - 1923 אשר הובילו לפילוגו של האי אשר רובו נפרד מהממלכה המאוחדת ובשטחו הוקמה מדינת אירלנד החופשית.

ההקדמה למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים הפוליטי באירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה פרצה לאחר פרוץ משבר פוליטי חריף באירלנד סביב שאלת השלטון העצמי תחת חסות הכתר הבריטי. חוק שלטון הבית השלישי אושר ונחתם בצו מלכותי ב-18 בספטמבר 1914, אולם ישומו בפועל של החוק, אשר כלל שלטון עצמי לאירלנד במסגרת האימפריה הבריטית, נדחה עד לסיומה של המלחמה. אופוזיציה חזקה לישומו של החוק כללה את ה"יוניוניסטים" אשר ברובם התרכזו באזור אלסטר ויזמו הקמת מיליציה חמושה, מתנדבי אלסטר, בשנת 1913 אשר מטרתה הייתה למנוע את ישומו של החוק או להכליל את אלסטר מחוץ להסדר (ובכך להשאירו תחת חסות הממלכה המאוחדת). בתגובה להקמת המיליציה הקימו הלאומנים מיליציה יריבה, המתנדבים האיריים, אשר תפקידה היה "הגנה על הזכויות החוקתיות של העם האירי"[1] וקיום לחץ מתמיד על ממשלת בריטניה לקיום ההבטחה לשלטון בית‏[2]. אירלנד הייתה על סף עימות חמוש בין שני הצדדים הניצים בחודשים הראשונים של שנת 1914, אולם פרוץ המלחמה דחה את פרוץ המשבר.

תגובות היוניוניסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד קרסון, מנהיגם של היוניוניסטים הבטיח לממלכה המאוחדת כי יינתן גיבוי מלא מצדם למאמצי המלחמה של בריטניה. תגובה זו נבעה משני מניעים:

  1. הוא חש הזדהות עם האימפריה ומטרותיה.
  2. רצונו להפגין את מחויבותו ואת נאמנותו לכתר הבריטי שחזותו נסדקה לאחר הקמתה של מיליציה חמושה בקרב אוכלוסיית אלסטר.‏[3]

בזמן זה שקד שר המלחמה הבריטי הוריישו קיצ'נר על הקמתו של הצבא החדש במטרה לחזק את הצבא בריטי הסדיר של טרם המלחמה וליוניוניסטים הוקצתה דיוויזיה ייעודית בעבורם - הדיוויזיה ה-36 (אלסטר) אשר לה היה סגל פיקוד אורגני משלה,‏[3] ולשורותיה קרא קרסון למתנדבי אלסטר להתגייס. קריאתו של קרסון פורסמה ב-3 בספטמבר 1914, כחודש לאחר הכרזת המלחמה הבריטית על הקיסרות הגרמנית.

תגובות הלאומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המלחמה הכריז מנהיגה של המפלגה הפרלמנטרית האירית ג'ון רדמונד בנאום מול בית הנבחרים הבריטי כי ממשלת הוד מלכותו יכולה להסיג את כוחותיה מאירלנד וכי היא יכולה להסתמך על בני אירלנד החמושים כי יגנו על חופיה מפני פלישה. הצהרתו של רדמונד זכתה לתשבחות מרוב המתנדבים האיריים‏[4]. לאחר קריאתו של קרסון היוניוניסט לגיוסם של היוניוניסטים לשורות הצבא הבריטי ולאחר העברתו של חוק שלטון הבית השלישי, היה רדמונד תחת לחץ כבד מצד הבריטים לגלות נאמנות ותמיכה בבריטניה ובמלחמה,‏[5] וב-20 בספטמבר 1914 קרא למתנדבים האירים להתגייס לשורות הרגימנטים האירים של הצבא הבריטי ובכך לסייע למאמצי המלחמה של מדינות ההסכמה. רדמונד האמין כי הגמוניה בראשותה של הקיסרות הגרמנית והתרחבותה הצבאית על אדמת אירופה מאיימת על חירותה של אירופה, וכי חובתה של אירלנד, לאחר שהגיעה לידי שלטון עצמי נראה לעין, "לפעול כמיטב יכלתה, להגיע לכל מקום בו נמתחים קווי היורים, על מנת להגן על החירות, הצדק והדת במלחמה זאת. אם לא תפעל כך, תומט חרפה גדולה לעד על ארצנו"[6]

הצהרתו של רדמונד נשמעה בעת שגעשו הרוחות לאחר פלישתה של גרמניה לשטחי בלגיה הנייטרלית והאיום הנראה לעין על פריז, והצהרתו וקריאתו של רדמונד גובתה על ידי חברי פרלמנט נוספים מטעם המפלגה הפרלמנטרית, כמו גם בידי הכנסייה הקתולית של אירלנד אשר יצאה בקריאה "הצילו את בלגיה הקתולית".‏[7]

על אף ביטויי התמיכה הללו, הפלגים הקיצוניים והרדיקליים של הלאומנים, אשר כללו את השין פיין, מיעוט מקרב המתנדבים האיריים, והאחווה הרפובליקנית האירית החשאית, התנגדו להצטרפותה של אירלנד לצד בריטניה במלחמה. הם התנגדו לגיוס באופן גלוי והכינו את הקרקע להתקוממות מזוינת כנגד המשך השלטון הבריטי באי האירי.

לאחר הקמתה של הדיוויזיה ה-36 אשר אויישה בידי מתנדבי אלסטר, ביקש רדמונד ממשרד המלחמה שיתיר הקמת בריגדות אשר יוקמו על טהרת מתנדבים אירים מן המחנה הלאומי. הממשלה הבריטית היססה שכן רדמונד הצהיר באזני המתנדבים האירים כי יחזרו בסיומה של המלחמה כצבא אירי מאומן לאירלנד על מנת להתנגד לאופוזיציה האלסטרית לשלטון הבית. בסופו של דבר הוקמו שתי דיוויזיות של מתנדבים אירים, הדיוויזיה ה-10 (האירית) וה-16 (האירית), אולם שלא כמו ה-36, הדיוויזיות הללו הונהגו על ידי קצינים בריטים (למעט ברנרד היקי אשר פיקד על הדיוויזיה ה-16 בסוף 1915)).

הגיוס האירי לכוחות המזוינים של האימפריה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סך הכל שירתו 206,000 חיילים אירים בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה‏[8]:

  • 58,000 שירתו בצבא הסדיר לפני פרוץ המלחמה (21,000 חיילים רגילים, 18,000 חיילי מילואים, 12,000 חיילי מילואים מיוחדים, 5,000 מלחים ו-2,000 קצינים)‏[9]
  • 130,000 מתנדבים מכל רחבי אירלנד מתוכם: 24,000 מקרב המתנדבים האירים של המחנה הלאומי; 26,000 מקרב מתנדבי אלסטר; 80,000 מתנדבים ללא כל נסיון צבאי באחד משני הפלגים הפוליטיים‏[10]
  • מקרב המתגייסים החדשים 137,000 התגייסו לשורות צבא היבשה, 6,000 לשורות הצי המלכותי ו-4,000 לשורות חיל האוויר המלכותי.‏[11]
  • נתוני הגיוס על פי שנים היו: בשנת 1914 - 44,000; בשנת 1915 - 45,000; בשנת 1916 - 19,000; בשנת 1917 - 14,000; בשנת 1918 - 11,000-15,000. מקרב הפרובינציות הובילה אלסטר עם נתוני גיוס זהים לאלו של הממלכה המאוחדת, מנסטר ולנסטר אחריה עם כשני שליש הענות, וקונכט אחרונה.‏[12]

הירידה במספר המתנדבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירידה במספר המתגייסים לאחר 1916 נבעה ממספר גורמים: הראשון היה כמות הנפגעים הגדולה מקרב היחידות האיריות, השני היה גינויה של המלחמה על ידי הכנסייה הקתולית האירית וקריאתם של הבישופים הקתולים לרדמונד להסיר את התמיכה האירית במלחמה בעקבות אנציקליקה של האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר בשנת 1915‏[13], והגורם השלישי והחשוב ביותר היה תוצאותיה העקובות מדם של מרידת חג הפסחא בשנת 1916 אשר בה נהרגו כ-500 אירים ברחובותיה של דבלין. שלא כמו בממלכה המאוחדת, באירלנד לא הונהג גיוס חובה בזמן המלחמה, וכאשר הוצע רעיון גיוס החובה באירלנד לאחר מתקפת האביב הגרמנית של 1918, הוביל הדבר למחאה ציבורית חריפה שהונהגה בידי הלאומיים.

יחידות הצבא האיריות בכוחות המזוינים הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Horgan, John J.: Parnell to Pearse p.256, Brown & Nolan Press Dublin (1946)
  2. ^ Collins, M.E., Sovereignty and partition, 1912-1949, p. 32, Edco Publishing (2004)
  3. ^ 3.0 3.1 Gillian McIntosh, The force of Culture, Unionist Identities in 20th Century Ireland p10-11
  4. ^ Hennessey, Thomas: Dividing Ireland, World War I and Partition, Ireland in 1914 pp. 46-47, Routledge Press (1998) ISBN 0-415-17420-1
  5. ^ שם, עמ' 72-73
  6. ^ O’Riordan, Tomás: UCC Multitext Project in Irish History John Redmond
  7. ^ Charles Tonwshend, Easter 1916, p78
  8. ^ Fergus Campbell, Land and Revolution, Nationalist Politics in the West of Ireland 1891-1921, p196
  9. ^ David Fitzpatrick, Militarism in Ireland 1900-1922, in Thomas Bartlet, Keith Jeffrey, ed. A Military History of Ireland, p386
  10. ^ שם, עמ' 386-388
  11. ^ שם, עמ' 388
  12. ^ Charles Townsend, 1916, The Easter Rising, p65
  13. ^ Townshend p 78