איראן

הרפובליקה האסלאמית של איראן جمهوری اسلامی ايران
דגל סמל
מוטו לאומי: עצמאות, חופש, רפובליקה אסלאמית (استقلال، آزادی، جمهوری اسلامی)
המנון לאומי: ההמנון הלאומי של הרפובליקה האסלאמית של איראן (سرود ملّی جمهوری اسلامی ایران)
יבשת	אסיה
שפה רשמית	פרסית
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	טהראן 35°41′46″N 51°25′23″E
משטר	רפובליקה אסלאמית
ראש המדינה - מנהיג עליון - נשיא איראן	מנהיג עליון עלי ח'מנאי מחמוד אחמדינז'אד
הקמה - תאריך	המהפכה האיראנית 11 בפברואר 1979
שטח‏ - דירוג עולמי - אחוז שטח המים	1,648,195 קמ"ר  18 בעולם 0.7%
אוכלוסייה‏‏ (הערכה ליולי 2012) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות	78,868,711 נפש  18 בעולם 47.85 נפש לקמ"ר 153 בעולם
תמ"ג‏‏ (הערכה לשנת 2011) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש	928,900 מיליון $  17 בעולם 11,778 $ 100 בעולם
מדד הפיתוח האנושי‏‏ (2011) - דירוג עולמי	0.707  88 בעולם
מטבע	ריאל איראני ‏ (IRR)
אזור זמן	UTC +3.5
סיומת אינטרנט	.ir
קידומת בינלאומית	98+

הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: جمهوری اسلامی ايران, גֻ'מְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן) היא רפובליקה אסלאמית שיעית בעלת מיעוט סוני, הנמצאת באסיה. היא גובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום. עד 1935 נקראה איראן בשם פרס וזאת ככל הנראה על שם המחוז הדרומי באיראן פארס. השם איראן מקורו עוד באימפריה הסאסאנית. ב-1935 המונח נכנס לשימוש בינלאומי.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של איראן

איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ויש עדויות לתרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. שיא הפריחה של האזור החל עם כיבושי כורש הגדול (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס), שהקים את ממלכת פרס. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 331 לפנה"ס, כאשר נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. במערב איראן של היום, החל ממול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם ( בן שם בן נוח )המוזכרת גם בבראשית (יד ), אחת הממלכות העתיקות ביותר הידועות .משם הגיע המלך כדרלעומר , מחולל המלחמה המקראית העולמית הראשונה וכבש את עבר הירדן עד אילת. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה אחרי הספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא.

משנת 226 עד 651 לספירה שרר באיראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו ללא הפסקה עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשה המדינה על ידי המוסלמים מחצי האי ערב ורוב תושביה קיבלו עליהם את דת האסלאם. למרות שהיו מוסלמים, שמרו הפרסים על עצמאות לאורך מרבית תקופת ח'ליפות אומיה ועבאס, ולא נכללו במסגרת אימפריה זרה זו או אחרת לאחר פירוק הח'ליפות.

במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה לחצי קולוניה מערבית.

איראן המודרנית

ערך מורחב – איראן המודרנית

ההיסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.

ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי.

המהפכה האיראנית ואילך

בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעליתו של חומייני כמנהיג הרפובליקה האסלאמית. הממשלה החדשה הייתה שמרנית ביותר. היא הלאימה את התעשייה ועיגנה את המסורות האסלאמיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, צנזורה מקיפה הונהגה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. היו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.

ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.

בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כמיליון חיילים משני הצדדים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.

לאחר מותו של האייתוללה חומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי חמינאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות חמינאי.

ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה, ובין השאר קרא להשמדת ישראל והביע ספק בהתרחשות השואה.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של איראן

במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן - משטר דתי דיקטטורי שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני ב-1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי.

איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה בצורה מוחלטת. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.

המג'לס, הפרלמנט האיראני (1956)

על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ולפני היבחרו, מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני המחוקק. נשיאה הנוכחי של איראן הוא מחמוד אחמדינג'אד שהחליף ביוני 2005 את מוחמד ח'אתמי, ונבחר בשנית ביוני 2009 בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. ההפגנות דוכאו בכוח רב על ידי השלטון תוך הריגת מפגינים רבים.

גל חדש של מחאות והפגנות החל באיראן בשנת 2011 בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2011-2010). בעיר אהוואז נהרגו ב-16 באפריל 2011 כעשרה בני אדם בהפגנות שדוכאו בכוח רב על ידי השלטון, שהעביר לעיר כוחות רבים של שירותי הביטחון, בהם מיליציית הבאסיג' ומשמרות המהפכה. ההפגנות נערכו לזכר הרוגי ההפגנות הגדולות שנערכו בעיר בשנת 2005, בהן נהרגו עשרות. המחאות בקרב ערביי חבל חוזיסטאן, המונים כעשרה מיליון ומדוכאים על ידי השלטון, התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר. השלטון באיראן מכחיש את קיום המיעוט הערבי ואוסר על השימוש בשפה הערבית ועל כל פעילות תרבותית או פוליטית.

יחסי חוץ

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור המוסלמי. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס. עם זאת, הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידיה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנתונים גם להשפעה רבה מהמשטר הסורי. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי.

יחסי איראן-ישראל

ערך מורחב – יחסי איראן-ישראל

למרות שפרס (לאחר מהפיכת 1979 שונה שמה לאיראן) התנגדה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו בין שתי המדינות יחסים טובים, אם כי לא-רשמיים. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קצא"א (קו צינור הנפט אילת-אשקלון) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. בפרס גם פעלו חברות בנייה ישראליות.

לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

צבא וביטחון

ערך מורחב – צבא איראן

צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שליש מגויסים. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא בין 3 ל-5 שנים. נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא לרוב שמירה על המשטר האיראני ולא הגנה צבאית.

לאחר המהפכה האיראנית מצבו של הצבא האיראני היה קשה, והוא היה חלש מאוד. עקב הכישלונות הרבים בעימות בין עיראק לאיראן ורצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחו"ל, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.

תוכנית הגרעין האיראנית

ערך מורחב – תוכנית הגרעין האיראנית

החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשים מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום. היא אינה מספקת מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם משתנה, ולטענת גורמי מודיעין מערביים ישנם אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר אינם מדווחים לפקחיה. מומחים לנושא חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה. ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר 2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמל"ח ‏. ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני.‏

התנגדות למשטר

ערך מורחב – הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009)

ערך מורחב – ההפגנות באיראן (2011)

אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן באזור הפקיסטני של בלוצ'יסטן, בסמוך לגבול עם איראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י - סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה. בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור חוזיסטאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי חוזיסטאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.

הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והתמשך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט.

ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2011-2010). בעיר אהוואז נהרגו ביום 16 באפריל, 2011, כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון, בהם מיליציית הבאסיג' ומשמרות המהפכה האסלאמית. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.

כלכלה

הרי אלבורז, ליד טהראן המודרנית

ערך מורחב – כלכלת איראן

כלכלת איראן היא כלכלה ריכוזית בה המדינה שולטת על מרבית המשאבים העיקריים. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה בחקלאות הכפרית ובעסקים הקטנים שעוסקים במסחר ושירותים.

איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט ומוצריו מהווים כ-90% מהיצוא.

המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב, ענף החלל, אלקטרוניקה צרכנית, טכנולוגיה פטרוכימית וטכנולוגיה גרעינית.

בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.

במונחי תוצר מקומי גולמי המדינה ממוקמת בעשרים המדינות בעלות התל"ג הגבוה ביותר בעולם , עם תוצר לאומי בסך של 560,348 מיליון דולרים בשנת 2005 , רובו קשור להכנסות מיצוא נפט. אולם בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-98 בעולם.

עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה וממיסוי כבד. המיסוי הסחטני של המדינה ופקידיה פגע באוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של הפרט. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה העדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מאסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים שהן קבעו. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעתים פיתוח כלכלי, שהן ניסו למנוע מיזמים זו מזו. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. המהפכה החומיינית והמלחמה עם עיראק פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולפיגור טכנולוגי.

שלטון מקומי

גני אראם בשיראז

פרספוליס

ערך מורחב – מחוזות איראן

איראן מחולקת ל-30 מחוזות (ostan-haa , יחיד: ostan):

1. טהראן 2. קום 3. מַרְכַזי 4. קזווין 5. גילאן 6. ארדביל 7. זנג'אן 8. מזרח אזרבאייג'אן 9. מערב אזרבאייג'אן 10. כורדיסטן

11. המדאן 12. כרמאנשאה 13. עילאם 14. לורסטאן 15. חוזיסטאן 16. ח'הארמחאל ובח'תיארי 17. כהגילויה ובויראחמד 18. בושהר 19. פארס 20. הורמוזגאן

21. סיסתאן ובלוצ'סתאן 22. כרמאן 23. יזד 24. אספהאן 25. סמנאן 26. מאזנדראן 27. גולסטאן 28. צפון ח'ורְאסאן 29. ח'ורסאן רזאוי 30. דרום ח'וראסאן

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לס (הפרלמנט).

עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, רזבי ח'וראסאן ודרום ח'וראסאן.

גאוגרפיה

מפת איראן

הר דאמאוואד (Damavand) באיראן, מתנשא לגובה 5610 מטר

איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.

שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא מדורגת כמדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לחמישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה.

הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את הנקודה הגבוהה ביותר במדינה, הדמבנד, שמגיעה לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח.

המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומן.

אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.

דמוגרפיה

ערכים מורחבים – דמוגרפיה של איראן, דת באיראן

תפוצה אתנית-דתית באיראן

איראן היא מדינה גדולה עם אוכלוסייה בת כ-74 מיליון תושבים (נכון להערכות 2010), והתפלגות אתנית גדולה מאוד של כ-80 קבוצות אתניות שונות זו מזו, ועם זאת דומות מבחינה תרבותית. בעוד מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית שנויים במחלוקת, ידוע כי הרוב השולט הם הפרסים (51%), ואחריהם מספר מיעוטים כמו האזרים (24%), גילקים ומזנדרנים (8%), כורדים (7%), ערבים (3%), בלוצ'ים (2%), לורים (2%), טורקמנים (2%) וכן ארמנים, יהודים ואחרים.

ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד בו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, למרות שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית.

במספר ערי איראן (טהרן, תבריז, משהד, איספהן וכאראג') מספר התושבים עבר את הרף של מיליון תושבים.

רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, המהווה רוב במרבית המדינות המוסלמיות. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן יש להם מושבים שמורים בפרלמנט.

יהודי איראן

ערך מורחב – יהדות איראן

היישוב היהודי באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכמובן עם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא הקנאית, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים, קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, הושמדו קהילות יהודיות שלמות.

במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים, וגל מעשי קנאות עבר על קהילות ישראל בפרס. שושלת קג'אר (1796 - 1925) הגבירה את ההתעללויות ביהודים: קהילת תבריז נטבחה כולה, יהודי משהד הפכו אנוסים, ויהודי טהראן הושפלו.

משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עליה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה כ-70,000 מיהודי איראן. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית יחסית. כיום (2008) יש באיראן כ-20,000 יהודים.

ראו גם

	ספר: איראן
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• מיתולוגיה פרסית
• ציר הרשע
• קווי ספנות איראניים
• צנזורה באיראן

לקריאה נוספת

• דוד מנשרי - איראן: בין אסלאם ומערב, הוצאת משרד הביטחון, 1996
• יניב גמבש (עורך ראשי), יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, איראן 2007 – ניתוח גאואסטרטגי, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
דיווחים בוויקיחדשות: איראן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איראן

• איראן, באנציקלופדיה ynet
• אנציקלופדיה איראניקה
• קישורים רבים לאתרי עיתונים ומקורות מידע על איראן (פרסית ואנגלית)
• "מלחמת האייתוללות" - מאבקי כוחות בהנהגה האיראנית, באתר "סיקור ממוקד"
• כתבה על מצב הכלכלה האיראנית, ynet, ‏19 בספטמבר 2008.
• הסדרה איראן ומדינות המפרץ - השפעות אזוריות, פוליטיות ומדיניות מתוך אתר הערוץ האקדמי
• Persepolis Recreated - Documentary Movie - Reconstruction of Persepolis
• Iran, its Neighbours and the Regional Crises דו"ח של תוכנית המזרח התיכון של מכון המחקר הבריטי "Chatham House"
• יהונתן דחוח הלוי, איראן חושפת כוונותיה להשתלט על המפרץ הפרסי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

הערות שוליים

מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · תימן פורטל: המזרח התיכון

מדינות המפרץ הפרסי
איראן · איחוד האמירויות הערביות · בחריין · כווית · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר