אי גבוה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אי גבוה הוא מונח בגאולוגיה (ולעתים בארכאולוגיה) המתאר אי שמקורו געשי. המונח נועד להבדיל בין איים מסוג לזה לאיים נמוכים שמקורם מהצטברות ושקיעה של שוניות אלמוגים או להתרוממות של שוניות אלמוגים עקב תנועה טקטונית.

חשוב להבין כי המונח נועד לזהות את מקור האי והוא אינו מתאר בהכרח את גובהו יחסית ל"איים נמוכים". קיימים מספר "איים גבוהים" שגובהם מטרים ספורים בלבד מעל פני הים, שלעתים הם מכונים "איונים", או "סלעים", בעוד שמספר "איים נמוכים" כדוגמת מקטי (בקבוצת איי טואמוטו) , נאורו, ניואה, הנדרסון ובנאבה שהם איי אלמוגים שהתרוממו עקב תנועה טקטונית מתרוממים לגבהים שמעל ל-100 מטרים מעל לפני הים.

שני סוגי האיים מצויים לעתים קרובות בקרבה גאוגרפית, בייחוד באיים באוקיינוס השקט, שם מצויים איים נמוכים שנוצרו משוניות האלמוגים המקיפות את רוב האיים הגבוהים.

האיים הגבוהים בנויים מסלעים קדומים (גנייס, צפחה, דיוריט, אמפיבוליט) ומבזלת. מלבד המקור המשותף אין דמיון בין האיים הגבוהים השונים - בגודלם או בצורתם, אם כי ברובם המבנה האופייני הוא הרים תלולים שמורדותיהם מכוסים ביערות המסתיימים לעתים בחרוטים געשיים. דוגמאות לארכיפלג של איים גבוהים הם איי מרקיז ואיי הוואי. הנקודה הגבוהה ביותר באוקיינוס השקט מצויה על אי גבוה‏[1], הר הגעש הכבוי מאונה קיאה (Mauna Kea) שבאי הוואי – 4,205 מטרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אם מוציאים את גיניאה החדשה, שבה מצוי ההר פונצ'אק ג'איה, מתחום האוקיינוס השקט