אי גה פארבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הריסות אחד ממפעלי התאגיד בפולין

אִי גֶה פַארבֶּןגרמנית: IG Farben, קיצור של Interessen-Gemeinschaft Farbenindustrie AG) היה תאגיד חברות גרמני שנוסד ב-1925.

אי גה פארבן החזיקה במונופול מוחלט כמעט על ייצור כימיקלים בגרמניה הנאצית. "פארבן" פירושו בגרמנית "צבעים", ואכן החברה בראשיתה ייצרה בעיקר צבעים, אך עד מהרה התפתחה לייצור מוצרים כימיים מתקדמים יותר. התאגיד נוצר בתגובה לאירועי מלחמת העולם הראשונה שבעקבותיה איבדו חברות רבות נתח שוק משמעותי.

בימי הזוהר שלה, החברה הייתה הרביעית בגודלה בעולם, אחרי ג'נרל מוטורס, יו אס סטיל וסטנדרט אויל.

אי גה פארבן הורכבה מחברות עיקריות אלו:

ומספר חברות קטנות יותר.

במהלך תכנון הפלישה הנאצית לפולין וצ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה, בכירי אי גה פארבן, שהיו כולם חברי המפלגה הנאצית, שיתפו פעולה באופן הדוק עם פקידים נאצים והנחו אותם אילו מפעלים כימיים יש לאבטח ולהעביר לידיהם.

אי גה פארבן בנתה את מפעל "בונה-ורקה" לגומי סינתטי והפקת דלק נוזלי מפחם באושוויץ, מפעל זה התניע את פעילות האס אס ובניית מחנות הריכוז וההשמדה באושוויץ ועבדו בו בעיקר עובדי כפייה ממחנה אושוויץ III מונוביץ. הגז הרעיל "ציקלון בה", אשר אי גה פארבן החזיקה בפטנט לייצורו, שימש בתאי הגזים ויוצר על ידי חברת Degesch (‏Deutsche Gesellschaft für Schädlingsbekämpfung) , בבעלותה של אי גה פארבן.

בעקבות פשעי המלחמה שביצעה הנהלת החברה, שקלו בעלות הברית להחרים את מפעליה ולפרקה עם תום המלחמה. במקום זאת פוצלה החברה ב-1951 לחברות שהרכיבוה. ארבע הגדולות רכשו עד מהרה את הקטנות מהן וכיום פעילות רק אגפא, BASF ובאייר. שתי האחרונות הן חברות ענק בתחומן. הכסט התמזגה ב-1999 עם החברה הצרפתית Rhône-Poulenc ליצירת חברת Aventis, שהתמזגה מאוחר יותר עם חברה אחרת וכיום היא חלק מסאנופי-אוונטיס, אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם.

חברת האם אי גה פארבן נותרה כנאמנות, שהחזיקה במספר נכסי מקרקעין עד להכרזתה כפושטת רגל ב-10 בנובמבר 2003.

מספר בכירים בחברה נידונו לתקופות מאסר במשפטי נירנברג על פשעיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד זילברקלנג, רשלנות רצחנית? חלקו של קונצרן אי גה פרבן באושוויץ בהקמת מחנה ההשמדה בירקנאו, יד ושם ירושלים, 60, חורף תשע"א, 2011, עמ' 14.