אי המטמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אי המטמוןאנגלית: Treasure Island) הוא ספר הרפתקאות מפורסם אשר נכתב על ידי הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון ופורסם לראשונה כספר בשנת 1883. במקור, פורסם הסיפור כסדרה במגזין "אנשים צעירים" בשנים 1881-1882 תחת השם "טבח הים, או: אי המטמון". בסיפור מתואר ג'ים הוקינס, נער המוצא מפת מטמון ויוצא יחד עם ימאים למציאת המטמון בדרך רצופת סכנות ומכשולים. סטיבנסון החל לכתוב את אי המטמון בגיל 30. אי המטמון היה הצלחתו הראשונה כסופר. הספר זכה לגרסאות קולנוע וטלוויזיה רבות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אי המטמון, כפי שצייר אותה סטיבנסון

15 הפרקים הראשונים נכתבו בברמר, סקוטלנד בשנת 1881. היה זה סוף אוגוסט, וסטיבנסון היה בחופשה יחד עם חמישה מבני משפחתו. אותם ימים היו קרים וגשומים, ובנו החורג של סטיבנסון, לויד אוסבורן, העביר את הימים בציור. כך סיפר לויד על הימים ההם:

"הייתי עסוק עם קופסת צבעים, והזדמן לי לצבוע מפת אי שציירתי. סטיבנסון נכנס בזמן שסיימתי את הצביעה, ובעניין האוהב שהביע כלפי כל דבר שעשיתי, נטה מעבר לכתפי, ובמהרה היה מעבד את המפה ומוסיף שמות. לעולם לא אשכח את הרטט של גבעת המשקפת ואי השלדים, אף לא את ההתלהבות משלושת הצלבים האדומים! ושיא העניין, כאשר כתב את המילים "אי המטמון" בפינה הימנית העליונה! ונראה שהוא ידע על זה כל כך הרבה- הפיראטים, האוצר הקבור, האיש שננטש על האי. 'הו, לסיפור על זה!' קראתי, מלא התפעלות, ובדרך כלשהי גם מודע להתלהבותו שלו מהרעיון".

תוך שלושת הימים בהם צייר סטיבנסון את מפת האי למען לויד, כתב סטיבנסון את שלושת פרקי הספר הראשונים, אותם קרא בקול לבני משפחתו. האחרונים העלו הצעות שונות: לויד עמד על כך שלא תהיינה נשים בסיפור. אביו של סטיבנסון הציע את תכולת ארגז החפצים של בילי בונס, והציע את הסצנה בה מתחבא ג'ים בתוך חבית-תפוחים. שבועיים לאחר מכן, חברו של סטיבנסון, ד"ר אלכסנדר ג'פ, הביא את הפרקים המוקדמים אל עורך המגזין "אנשים צעירים", אשר הסכים לפרסם פרק מדי שבוע.

כאשר הגיע הסתיו לסקוטלנד, עזבה משפחת סטיבנסון את בית הקיץ שלה וחזרה ללונדון- אך לסטיבנסון הייתה מחלה כרונית מולדת, אשר שמה סוף לכתיבה כאשר הגיע סטיבנסון לפרק 15. מודאגים מהמועד האחרון להגשת פרקי הספר לעורך העיתון, נסעו הסטיבנסונים באוקטובר אל דבוס, שווייץ. אוויר ההרים הצלול חולל פלאים וסטיבנסון היה יכול להמשיך ולכתוב. כך, בקצב של פרק ליום, סיים סטיבנסון לכתוב את הסיפור במהרה. בזמן הפרסום הראשוני במגזין "אנשים צעירים", בין אוקטובר 1881 לבין ינואר 1882, נכשל הסיפור במשיכת תשומת לב או להגדיל את מכירות המגזין- אך כאשר הוצא הסיפור לאור כספר, ב-1883, הפך הוא במהרה לפופולרי. על ראש ממשלת הממלכה המאוחדת דאז, ויליאם יוארט גלאדסטון, נאמר כי נשאר ער עד 2 בלילה כדי לסיים את הספר. מבקרים שיבחו את הספר. ג'רארד מנלי-הופקינס כתב על הספר: "אני חושב שסטיבנסון מפגין בדף אחד יותר גאוניות משעושה וולטר סקוט בספר שלם".

השפעת הספר על תפישת הפיראטים הייתה רבה. סטיבנסון חיבר את הפיראטים לעד עם מפות, מפרשיות שחורות, איים טרופיים וימאים בעלי רגל אחת עם תוכים על כתפיהם. מפת האוצר עם סימון ה-X המסמן את מיקום האוצר הטמון הוא אחד הסממנים המוכרים ביותר של פיראטים- ועדיין, הרעיון כולו דמיוני ומקורו במפתו המקורית של סטיבנסון. הביטוי "אי המטמון" הפך לניב נפוץ.

הודות למכתביו ומאמריו של סטיבנסון, אנו יודעים רבות על מקורות השראתו. המקור הראשון היה המפה, אך הוא שאב גם מיצירותיהם של אישים כגון דניאל דפו, אדגאר אלן פו ו-וושינגטון אירווינג. סטיבנסון נהג לומר כי היצירה "לבסוף", מאת צ'ארלס קינגסלי היוותה מקור השראה מרכזי. מקור ההשראה לדמותו של ג'ון סילבר הארוך היה חברו של סטיבנסון, ויליאם הנלי. לויד אוסבורן תיאר אותו כ"ברנש נפלא, נלהב ורחב כתפיים עם זקן גדול ואדום וקב-הליכה. עליז, פיקח, למרבה התדהמה. היו לו חיוניות ואש שלא ייאמנו". במכתב להנלי, לאחר פרסום אי המטמון, כתב סטיבנסון: "ברצוני להתוודות. היו אלה מיומנותך וכוחך למרות נכותך אשר הולידו את ג'ון סילבר הארוך. רעיון האדם הנכה (שכן, הנלי היה נכה), השולט ומעורר היראה רק בעזרת קולו, נלקח כולו ממך". ספרים אחרים הדומים לאי המטמון כוללים את "אי האלמוגים" (1871) מאת רוברט מייקל בלנטיין ו"הפיראט" (1836) מאת פרדריק מריאט. הספר "מכרות המלך שלמה" (1885) מאת הנרי ריידר הגרד הוא תוצר התערבות בין הגרד לאחיו, בה התערב הגרד שיוכל לכתוב ספר טוב יותר מ"אי המטמון".

סטיבנסון מעולם לא נתקל בפיראטים אמיתיים בחייו. למרות זאת, תיאוריו על הפלגה, ימאים והחיים בים משכנעים מאוד. אביו וסבו היו שומרי מגדלור והפליגו לעתים תכופות סביב סקוטלנד, עורכים ביקורות על מגדלורים. להפלגות אלו לקחו עמם את רוברט הצעיר. שנתיים לפני כתיבת הספר, חצה סטיבנסון את האוקיינוס האטלנטי. כל כך משכנעים היו תיאוריו, עד ששבשנת 1890 אמר ויליאם בטלר ייטס לסטיבנסון כי הספר "אי המטמון" הוא היחיד שממנו סבו הימאי של ייטס נהנה בכל ימי חייו.

תיאור האי שבספר מבוסס על תיאור איסלה דה לה חובנטוד שנקרא באותה תקופה "אי התוכים" ושימש מסתור לשודדי ים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת אי המטמון בהוצאת כתר, איור: סלמן ון-אבה

הסיפור מתרחש במאה ה-18, בשנת 1761. ג'ים הוקינס הוא נער צעיר הגר בפונדק הים "האדמירל בנבו", השייך להוריו. הפונדק נמצא בקרבת בריסטול, אנגליה. קברניט זקן ומאיים בשם בילי בונס מופיע בפונדק- אך מת זמן קצר לאחר מכן משבץ מוחי (כתוצאה של שתייה מרובה של רום), לאחר שהוצג בפניו ה"כתם השחור", הודעה פיראטית סודית אשר מדיחה את הקברניט ממעמדו. לפני מותו ביקש בונס מג'ים להזהירו במקרה ויראה בסביבה אדם בעל רגל מעץ. ג'ים ואמו פותחים בחופזה את תיבת-הים של בילי, כדי לגבות תשלום מהימאי עבור שהייתו בפונדק. בפנים, מצאו השניים (בין שאר הדברים בתיבה) יומן-אונייה ומפה. כשהם שומעים צעדים מחוץ לפונדק, הם עוזבים במהירות כשהמסמכים בידם, לפני שרודפיו של בילי פורצים אל הפונדק ובוזזים אותו, בחפשם את אותם המסמכים.

עטיפת הספר אי המטמון (2009) בהוצאת דני ספרים. המאיירת היא מריה גיבנר

ג'ים מבין שלמסמכים שהשיג מתיבת-הים ערך רב, ולכן לוקח את המסמכים שמצא לשני מכרים אריסטוקרטיים מקומיים: ד"ר ליווסי ובעל-האחוזה ג'ון טרלוני. האחרונים מזהים את המפה כמפה לאוצרו האגדי של הקפטן פלינט הידוע לשמצה, הקבור באי הגולגולת באיי הודו המערבית. טרלוני מתחיל מיד בתכנון מסע. בזמן שהוא מחפש אנשי צוות לספינה שקנה, ה"היספניולה", משכנע אותו ג'ון סילבר הארוך לשכור אותו עצמו כטבח, כמו גם עמיתים רבים של פלינט שהפליגו עמו וזאת תוך הסתרת זהותו כאחד מקציני אנייתו של פלינט לשעבר. ג'ים מבחין כי לג'ון סילבר הארוך רגל מעץ אך לא מייחס לכך חשיבות. האדם היחיד אשר שכר טרלוני וראוי לאמון הוא קפטן אלכסנדר סמולט- אך טרלוני נפל בקסמו הכריזמטי של סילבר ומאמין כי סילבר טוב יותר מסמולט. הספינה יוצאת לדרכה ללא כל תקלות, עד שג'ים שומע במקרה את תוכניותיו של סילבר למרד. ג'ים מספר לקפטן על סילבר ועל שאר הצוות המרדני, וסמולט הופך למנהיג "הצוות הנאמן".

כשהספינה מגיעה לאי, קפטן סמולט ממציא תוכנית להרחקת מרבית המורדים מהספינה- לתת לצוות זמן פנאי על החוף. בלי שיודיע לשותפיו, חומק ג'ים אל סירת הפיראטים ושט עמם אל החוף. מפוחד מהפיראטים, בורח ג'ים אל היער על האי. ממקום מחבואו, עד ג'ים לרציחתו של אחד המלחים אשר לא הסכימו להצטרף אל המורדים על ידי סילבר. ג'ים נמלט עמוק יותר, אל ליבו של היער, ונתקל בבן גַן, המשוגע-למחצה. בן היה פעם חבר בצוות ספינתו של פלינט, אך ננטש על האי שלוש שנים לפני התרחשות הסיפור.

בינתיים, סמולט ואנשיו מגיעים אל החוף ומוצאים מקלט ב"מבצר הקורות", אותה בנה פלינט לפני שנים. ג'ים מגיע אל מבצר הקורות ומספר על קורותיו ועל מפגשו עם בן. למחרת, סילבר מופיע עם דגל לבן, מבקש הפסקת-אש ומנסה לשאת ולתת עם סמולט- אך הדבר רק מוביל למריבה רועמת, כשעה אחר - כך, הפיראטים תוקפים את המקום ומתוצאה של ההתקפה הזאת חמישה פיראטים ושני משרתיו של טרילוני נהרגים והקפטן נפצע. ג'ים, הלהוט לפעול, הולך אחרי גחמות לבו, נוטש את שותפיו וחומק אל סירת הנצרים המוחבאת בין העצים- אותה הכין בן גן במו ידיו.

לאחר שמצא את סירתו של בן, מפליג ג'ים אל הספינה העוגנת במטרה לחתוך את חבל העוגן, ובכך למנוע מהפיראטים לברוח. הוא אכן עושה זאת, אך מגלה כי סירתו נסחפה אל קרבת מחנה הפיראטים, וחושש שיתגלה. הפיראטים אינם מבחינים בג'ים, וזה האחרון נסחף סביב לאי עד שהוא מבחין בספינה הנסחפת עם הזרם. כשהוא מגיע אל הסיפון, מבחין ג'ים כי רק אחד משני הזקיפים שנשארו על הספינה נשארו- ישראל הנדס הרג את הזקיף השני מתוך שכרות, וישראל עצמו פצוע קשה. ג'ים משתלט על הספינה, אך ישראל בוגד בו. ג'ים נפצע, אך מצליח להרוג את ישראל.

ג'ים חוזר למבצר הקורות בלילה, ואינו מבין כי הפיראטים מחזיקים בה כעת. סילבר לוקח את ג'ים כבן ערובה, ואומר לו כי הקפטן נתן להם, הפיראטים, את מפת האוצר, אספקה ואת השליטה במבצר בתמורה לחייהם. סילבר אינו מצליח לפקד על אנשיו, המאשימים אותו בבגידה. סילבר מציע לג'ים שיעזרו האחד לשני לשרוד על ידי העמדת פנים שג'ים בן ערובה. אך, האנשים מציגים לסילבר "כתם שחור" ומודיעים לו כי הודח ממעמדו כמנהיגם. בנסיון להשתלט על צוותו, מראה להם סילבר בערמומיות את מפת האוצר כדי לפייסם. סילבר מצליח בקושי להציל את חייו של ג'ים ואת חייו שלו-עצמו מהפיראטים ההפכפכים. האנשים בוחרים פה-אחד בסילבר למנהיגם בקריאות "סילבר הקפטן" ו"ברביקיו לנצח!".

למחרת, מוביל סילבר את אנשיו ואת ג'ים אל מיקום הסימון שאמור להצביע על אתר המטמון - ולמרבה אימתם, הם מגלים כי הסימן היא גופתו של אחד מאנשיו של קפטן פלינט, שגופתו מצביעה לעבר אתר המטמון. כאשר הקבוצה מגיעה אל אתר המטמון הם מזדעזעים לגלות כי התיבה כבר נחפרה והמטמון נלקח, פרט למספר מטבעות. הפיראטים זועמים ומוכנים לחסל את סילבר ואת ג'ים אחת ולתמיד. ברגע זה, הד"ר ליווסי, הפיראט אברהם גריי ובן גן מופיעים מבין השיחים ופותחים באש על החבורה, הורגים את מרבית הפיראטים ומבריחים שלושה מהם. בנקודה זו, שוב מחליף סילבר צד והיות והציל את חייו של ג'ים, מתקבל חזרה אל הצוות.

לאחר שהשקיעו שלושה ימים בהעברת המטמון ממערתו של בן אל הספינה, מתכונן הצוות להפליג חזרה הביתה. מתקיים דיון בדבר גורלם של שלושת הפיראטים אשר ברחו במהלך העימות. למרות תחנוניהם של המורדים, הם ננטשים על האי- עתיד טוב יותר מהחזרתם לאנגליה רק כדי שיומתו בתלייה. סילבר מורשה להצטרף אל ההפלגה אל הנמל הספרדי-אמריקני הנמצא בקרבת מקום. שם, בורח סילבר (בעזרתו של בן גן) מהספינה, לוקח עמו חלק מהמטמון. יותר לא שמעו עליו. באנגליה, ממשיכים הד"ר ובעל-האחוזה בסדר יומם הרגיל, חרף העובדה שהתעשרו בכמה אלפי פאונדים. קפטן סמולט פורש מחייו בים וחי בשלום באנגליה. בן גן בזבז את כל כספו תוך 19 יום והפך לקבצן. הד"ר ובעל-האחוזה נותנים לו קצבה חודשית, ובן הופך לאדם מן השורה.

ג'ים הוקינס ממשיך לנהל את ה"אדמירל בנבו" לבדו, אך סובל מזכרונותיו מהאי: "מטילי הכסף והנשקים עדיין קבורים במקום בו פלינט קבר אותם...אך גם שוורים וחבלים לא יצליחו לגרור אותי חזרה אל האי המקולל...ולפעמים אני מתעורר בלילה עם זיעה קרה, כשקולו של קפטן פלינט (התוכי של סילבר) מצלצל באוזניי: 'שמיניות!, שמיניות!'" (מטבעות זהב מספרד).

דמויות ראשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ים הוקינס - נער הגר עם הוריו בפונדק "האדמירל בנבו", גילה את מפת המטמון והצטרף לנסיעה לגלות את המטמון.
  • בילי בונס - הפיראט שהחזיק את מפת המטמון, היה בצוות האוניה של קפטן פלינט.
  • ג'ון טרלוני - אציל בעל אחוזה, השואף לגלות את המטמון של קפטן פלינט.
  • ד"ר דיוויד ליווסי - רופא האנייה.
  • קפטן אלכסנדר סמולט - קברניט האונייה.
  • ג'ון סילבר הארוך (מכונה גם: ברביקיו) - אדם ערמומי המשמש כטבח האנייה, בעברו היה חלק מצוות האוניה של שודד הים המפורסם קפטן פלינט.
  • ישראל הנדס - פיראט, נווט האנייה.
  • בן גאן - פיראט שננטש על האי וחזר בתשובה.
  • אברהם גריי - שוליית נגר האונייה (הפיראט היחיד שהצטרף לצוות של סמולט).

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי המטמון תורגם פעמים רבות לעברית:

  • תרגום של ישראל פישמן, הוצאת פת הספר, תרפ"ו 1926.
  • תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תש"ז 1947.
  • תרגום של יצחק אברהמי, הוצאת ש. פרידמן, תשי"ט 1959.(עבוד מקוצר)
  • תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תשי"ט 1959.(דפוס סטראוטיפי של מהדורת תש"ז).
  • תרגום של חמדה אלון, הוצאת מ. מזרחי, 1967. (עבוד מקוצר)
  • תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1971.
  • תרגום של אוריאל אופק, הוצאת כתר ספרים, סדרת ספרי כתרי, 1974.
  • תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת יעד, 1975. (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
  • תרגום נוסף של אליעזר כרמי, הוצאת רביבים, 1980.(עיבוד מקוצר של אליעזר כרמי)
  • תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת שלגי, 1982. (הוצאתו של אורי שלגי נקראה בעבר בכמה שמות, ביניהם: רמדור, יעד, נירם, פנתר ועוד...) (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
  • תרגום של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991.
  • תרגום של יעל זיידמן ומיכאל חזק, הוצאת ספרית מעריב, תשנ"ה 1994.
  • תרגום של בינה אופק, הוצאת עופרים, תשס"א 2001.
  • תרגום חוזר של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשס"ג 2002. (מהדורה מעודכנת)
  • תרגום של עמיחי הדרי, הוצאת קוראים, תשס"ה 2004. (עיבוד מקוצר)
  • תרגום של אוולין לוי, הוצאת דני ספרים, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]