אכילה לאורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אכילה לאורו
Achille39.jpg
אכילה לאורו, 1986/7
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית נוסעים
חברת ספנות Royal Rotterdam Lloyd ‏(1947-1964)

Flotta Lauro Lines ‏(1965-1986) StarLauro ‏(1987-1994)

ציוני דרך עיקריים
הוזמנה 1938
תחילת הבנייה 1939
הושקה 1946
הוכנסה לשירות 2 בדצמבר 1947
גורלה טבעה ב-2 בדצמבר 1994 ליד חופי סומליה כתוצאה משריפה
נתונים כלליים
מעמס 23,629 לאחר השיפוץ
אורך 192 מטר
רוחב 25 מטר
שוקע 8.9 מטר
גודל הצוות 400
מספר נוסעים 900

אָכִּילֶה לָאוּרוֹאיטלקית: MS Achille Lauro) הייתה אוניית נוסעים איטלקית, שנחטפה על ידי ארבעה טרוריסטים פלסטינים מארגון החזית לשחרור פלסטין באוקטובר 1985, בעת שהפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים. החוטפים רצחו נוסע אחד - יהודי־אמריקני נכה בשם ליאון קלינגהופר.

הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה הוזמנה בשנת 1938 על ידי חברת ספנות הולנדית, ובנייתה החלה בשנת 1939, במספנה בנמל פליסינגן שבהולנד. בנייתה התעכבה בגלל מלחמת העולם השנייה, והושלמה בשנת 1947. נתוניה המקוריים: אורך 192 מטר, רוחב 25 מטר, שוקע 9 מטר ומעמס מרבי של 21 אלף טון, עם 900 נוסעים ו-400 אנשי צוות. שמה המקורי היה "וילם רייס".

בשנת 1964 נמכרה הספינה לחברת הספנות האיטלקית "לאורו ליין", ועברה שיפורים משמעותיים. היא נכנסה לשירות בשנת 1966, בשם החדש "אכילה לאורו" (Achille Lauro, על שם ראש העיר בדימוס של נפולי).

החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־7 באוקטובר 1985, בעת שהספינה הפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים, ארבעה טרוריסטים חמושים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" השתלטו עליה. הם התגלו על ידי אחד מאנשי הצוות, ולכן פעלו מוקדם מהמתוכנן. החוטפים איימו לפגוע בבני הערובה אם לא ישוחררו חמישים אסירים פלסטינים שהיו כלואים בישראל. הם הפליגו לכיוון נמל טרטוס שבסוריה, אך סוריה סירבה לאשר את כניסתם. החוטפים ירו בנוסע יהודי־אמריקני, נכה בכיסא גלגלים בשם ליאון קלינגהופר, והשליכו אותו לים בעודו חי. הספינה הפליגה בחזרה למצרים, ואחרי יומיים של משא ומתן החוטפים הסכימו לעזוב את הספינה, והוטסו לכיוון תוניסיה במטוס נוסעים מצרי.

בעקבות מידע מודיעיני שמסרה ישראל לארצות הברית‏[1], יורט המטוס ב־10 באוקטובר על ידי מטוסי קרב של חיל הים האמריקני, ואולץ לנחות בבסיס של נאט"ו בסיציליה (איטליה). החוטפים נעצרו על ידי המשטרה האיטלקית, והמטוס הורשה להמשיך בטיסתו לתוניסיה, למרות דרישתה של ארצות הברית לעכב אותו (בין הנוסעים החופשיים היה מנהיג החוטפים, אבו עבאס). ארבעת החוטפים נשפטו באיטליה והורשעו (אבו עבאס נמלט מאיטליה, ולכן נשפט והורשע בהיעדרו).

לאחר אירוע החטיפה, חזרה הספינה לשירות בשנת 1987, בחברת "סטאר לאורו" (שמה החדש של "לאורו ליין"). ב־30 בנובמבר 1994 היא נשרפה מול חופי סומליה. בעקבות כך היא ננטשה ולבסוף טבעה ב־2 בדצמבר 1994.

החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחמד מערוף אל-אסאדי - שוחרר על תנאי בשנת 1991. עקבותיו נעלמו באותה שנה.
  • יוסף אל-מולכי - נידון לשלושים שנות מאסר. ב־16 בפברואר 1996, במהלך חופשה מכלאו שברומא, נמלט לספרד. הוא נתפס והוסגר לאיטליה. בסוף אפריל 2009 שוחרר אל-מולכי מהכלא בתום 23 שנים בכלא, ושהה מאז במתקן מהגרים. ב־27 ביוני 2009 גורש אל מולכי לסוריה. הוא הוטס מפלרמו לרומא ומשם לדמשק.
  • אבו עבאס - מנהיג החוטפים. הורשע באיטליה בהיעדרו, ונידון לחמישה מאסרי עולם. גורש מתוניסיה בעקבות לחץ פוליטי שהפעילו ארצות הברית ואיטליה, ונמלט לעיראק. פעל בחסותו של סדאם חוסיין, ונתפס על ידי הצבא האמריקני כשניסה לברוח לסוריה ב־15 באפריל 2003. איטליה דרשה את הסגרתו, אך הוא מת ב־8 במרץ 2004 בכלא אמריקני בבגדד.

משפחתו של ליאון קלינגהופר תבעה את "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) על חלקו ברצח, אך התביעה בוטלה בעקבות תשלום פיצויים בסכום לא ידוע שהעביר הארגון לבנותיו של קלינגהופר. הכסף שימש למימון קרן לזכרם של ליאון ומרילין קלינגהופר מטעם הליגה למניעת השמצה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]