אכילת בשר ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אודות אכילת בשר ביהדות קיימות הלכות שונות ביניהן לאיסור, להיתר, ואף למצווה. מבחינה הלכתית עקרונית, פעולת הפסקת חייו של בעל-חיים מותרת לצורך אכילה על ידי שחיטה, ובמקרים מסוימים הדבר חובה ומצווה. שני התחומים בהם עוסקת ההלכה בעניין זה הם הקורבנות והכשרות.

קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קורבן (יהדות)

הבאת הקורבנות הייתה מרכיב עיקרי בפעולת בית המקדש. מרבית הקורבנות היו בשר בעלי חיים, מהם שנשרפו כליל, מהם שנאכלו על ידי הכהנים בבית המקדש, ומהם שנאכלו על ידי מביא הקורבן.

מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[1]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם[2], 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

כשרות הבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כשרות

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות הבשר. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"א, וספר דברים, פרק י"ד). בנוסף לקביעת בעלי החיים המותרים באכילה, נקבעו כללים על אופן הכנתם לאכילה, החל משלב השחיטה.

שמחה בבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אין שמחה אלא בבשר ויין

בהלכה היהודית אכילת בשר-בהמות מהווה גורם לשמחה, אולם בשר עופות לא נחשב בשר הגורם שמחה‏[3]. הנחת יסוד זו הובילה לפסיקה ההלכתית היהודית, שבזמנים שיש צורך להרבות בשמחה, כגון ימים טובים, חובה לאכול בשר

רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים כז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין

– בבלי, פסחים קט ע"א, מצוטט גם ברמב"ם, יו"ט, ו,יח

. בימים מסוימים, כגון שבת הדבר רצוי‏[4], אולם בזמנים שיש להמעיט בשמחה ואף להצטער, כגון בתשעת הימים שקודמים לתשעה באב, נהוג שלא לאכול בשר‏[5].

מקרים של משיכה אסורה לבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת בשר בהמה נאסרה לעתים, כאשר הזמן או אופן האכילה איננה כשורה, וכך למשל נאסר אכילת בשר לפני קבורת המת, משום שהאונן צריך להיות טרוד בקבורת המת, ולא לעסוק בדברים אחרים המונעים זאת, (תוספות למועד קטן כג ע"ב דיבור המתחיל ואינו). מצווה נוספת הקשורה באכילת בשר, מופיעה בדין בן סורר ומורה, לפיה בן זה מתחייב במוות רק כאשר גנב מאביו כסף קנה ואכל בשר ויין:

מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי

– בבלי סנהדרין ע ע"א

.

בתלמוד זיהו את המשיכה בגיל צעיר ליין ולבשר אם הוא טרי ונשחט באותו יום, כעדות לאדם שללא ספק יהיה מסוכן לחברה, מכיוון שאדם הנמשך בגיל צעיר אחרי בשר ויין עד כדי כך שגנב מהוריו כסף לצורך כך, ומכיוון שאכילת בשר מושכת וגורמת לאדם להוסיף ולאכול בשר בקביעות, הוא בוודאי ימשיך במנהגו הרע ובסופו של דבר יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות כדי לאכול בשר, ולכן התורה מצווה להורגו בקטנותו.

בשר לפני ואחרי המבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים ופרשנים ביהדות הסבירו את איסורו של אלוהים לאדם הראשון לאכול בשר, כביטוי של אכזריות וכעס. רבי יוסף אלבו כותב בספר העיקרים, בהתייחסו לאיסור זה בראשית הבריאה:

Cquote2.svg

מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה, ושטף אף, ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש. ... ובעבור זה, אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר, בעבור הרע וההיזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם.

Cquote3.svg
ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ט"ו

בעל הספר העיקרים מסייג את דבריו ואומר כי למרות זאת, לאחר המבול התיר הקדוש ברוך הוא לאכול בשר, וזאת כדי להפרישם מהדיעה החולה כי אסור לאדם להרוג בעלי חיים, מכיוון שאין הבדל בינו לבינם. הוא מסביר כי חטאם של קין והבל היה בנקודה זו. קין סבר שאין לאדם שום יתרון על בעלי החיים מלבד היותו יכול לעבוד את האדמה על ידי הדעת שניתנה בו, שזהו יתרון קטן, ולכן הביא קרבן מפרי האדמה ולא מבעלי החיים, כי לא סבר שיש לו יתרון עליהם וממילא סבר שאסור להרוג אותם. הבל היה חכם יותר, והבין שמותר להשתמש בבעלי החיים לצורך האדם, אך לא סבר שמותר לו להרוג אותם - אם לא לצורך גבוה, ולכן הביא קרבן מבעלי החיים, כלומר: בניגוד לקין הוא ידע שמותר להקריב מהם קרבן, אך חשב שאסור לו עצמו להרוג בעלי חיים כדי להשתמש בהם. ולכן שעה השם אל מנחתו, אך מכיוון שדעתו הייתה בכל זאת רחוקה מעט מהאמת הוא נהרג כדי שלא יטעו אחר דעתו, אך קין לא נהרג כי דעתו הכוזבת הייתה עוד יותר רחוקה ולא עלולה הייתה לגרום להמשך אחריו.

כדי לשרש דעה כוזבת זו הורה הקדוש ברוך הוא כי מותר להרוג בעלי חיים ולאכול אותם, אך למרות זאת אכילת בשר הותרה בקושי , חלקם לא הותרו כלל שכן הם מולידים תכונות רעות בנפש, וגם אלו שהותרו - הותרו מפני ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וכמו שאמרו "כי תאווה נפשך לאכול בשר (דברים י"ב) למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון (חולין פ"ד)".

פרשני מקרא נודעים כמו הרמב"ן והאור החיים מבארים, כי הטעם שהבשר הותר לנוח לאחר המבול הוא, משום שמכיוון שכל בעלי החיים ניצלו על ידי צדקתו של נוח, ובתיבתו שאיכלסה אותם בתקופת המבול, הוא זכה בהם בדין, ולכן התיר לו האלוהים להורגם למאכלו.

עוד מבואר בדבריהם, שבעלי החיים שהתורה אסרה מולידים בנפש האדם תכונות רעות, לעומת זאת בעלי החיים שהותרו לאכילה, ובאופן שהוכנו למאכל על פי דיני הכשרות, אין בהם כל חשש כזה.

בפירושו להורדת המן במדבר, כותב אברבנאל:

Cquote2.svg

אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן'. וביאר הסיבה בזה באמרו 'לא ירעו ולא ישחיתו' וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כי אם לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם, וזה הוא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'.

Cquote3.svg
– פירוש אברבנאל לשמות ט"ז, ד'

אחת המצוות הידועות ביותר הנקשרות לצער בעלי חיים היא שילוח הקן, עליה אומר הרמב"ן, בהזכירו את האימרה בתלמוד:

Cquote2.svg

טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק'‏[6].

Cquote3.svg
– פירוש הרמב"ן לדברים כ"ב, ו'

אכילת בשר מבחינה מוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישות ההגותיות השונות התייחסו למכלול מרכיבים באכילת בשר, במקורו, בהשפעתו ובפן המוסרי שיש בו. הגישה המסורתית לא מזהה כל בעיה מוסרית, בכך שהבשר מגיע בעקבות מותו של יצור חי. גישה זו התבססה על כך שהיהדות מתירה ואף מחייבת קיום קורבנות, מחייבת לעתים אכילת בשר לצורכי שמחה ובכלל.

הטענה ההגותית שהצטרפה לכך ראתה את האדם כמרכז הבריאה, כפי המצטייר בסיפור הבריאה בספר בראשית, ואת הסובב אותו כדברים שנועדו לצורכו; לכן גם בעלי החיים נועדו לצורך האדם, ובתוך כך אף אכילת בשרם. גישה זו אף כופרת לעתים במוסריות של אלו הנמנעים לאכול בשר מטעמים שונים (צמחונות) נגד רשותו של בורא העולם שהוא מקור המוסר והצדק על פי תפיסת היהדות, היו שהוסיפו לטעון שגם צמחים מהווים גורם חי, ברמה מסוימת, ותלישתו לצורך אכילה אף היא מהווה רצח. ומכיוון שעל ידי כך נוצרת בעיה קיומית שכן כאשר אדם אינו מתבסס באכילה על הצומח או על החי, ימות. לכן גורסים בעלי תפיסה זו, ששרשרת המזון, היא דבר טבעי, ומוסרי, וניסיונות להתכחש להם אינם אמיתיים.

אך המצדדים בדעה הטבעונית אומרים שטענה זו אין לה שום בסיס מדעי שכן לצומח אין מערכת עצבים וחישה ולא נגרם שום צער פיזי בתלישתו, יתרה מכך - צמחים ופירות רבים זקוקים לבעלי חיים שיתלשו אותם וכך יעבירו הלאה את זרעיהם כדי שהפרי יתרבה, וכן כל פרי בשל נושר מעצמו מהעץ; כך שוודאי אין צער לעץ בלקיחתו.

עם זאת קיימות קבוצות ביהדות שהתרפקו על מניעת האכילה של בשר לפני המבול כמתואר בתורה, ואף את החזון לשוב לתקופה זו. בעלי גישה זו התנגדו לאכילת בשר וראו בו פעילות לא מוסרית. הם צירפו לטענתם את ההלכות הנוגעות לצער בעלי חיים, והלכות נוספות. הם התמודדו עם בעיתיות ההיתר באכילת בשר לדעתם השורר היום על-פי ההלכה, כהיתר זמני, שבעתיד יתבטל (חזון הצמחונות והשלום של הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

הכנת הבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הכשרות מגדירים בדקדקנות את דרך השחיטה המותרת. מספר פרשנים שאפו לציין ולהסביר את הזווית המוסרית בקביעה ההלכתית ביחס לשחיטה, ושיערו שזו הדרך הגורמת את הסבל הקטן ביותר לבעל-החיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Prof. Richard H. Schwartz, Judaism and Vegetarianism, Lantern Books, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרקים מ - מח
  2. ^ בפתיחתו לספרי "עבודה" ו"קורבנות" במשנה תורה.
  3. ^ בבלי, חגיגה ח ע"ב; רמב"ם חגיגה ב, י'
  4. ^ רמב"ם, שבת ל,י; שו"ע הרב, או"ח, סימן רמב ס"ב
  5. ^ בבלי, תענית כו ע"א
  6. ^ תלמוד בבלי, קידושין פ"ב ע"א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.