אלברט רומנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלברט רומנו
1886 – 28 במרץ 1965 (בגיל כ־78)
Albert romano 1960.jpg
מקום לידה פלובדיב, נסיכות בולגריה
מקום פטירה בית-חנן ישראל
ידוע בשל יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה
חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית
השכלה משפטים באוניברסיטת סופיה ובאוניברסיטת ז'נבה
מקצוע עורך דין
תואר דוקטור למשפטים
כינוס הוועידה של "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית" שנערך במהלך מלחמת העולם הראשונה. במרכז שורת היושבים, אלברט רומנו
חלקת קברו של אלברט רומנו בבית העלמין בבית-חנן

אלברט אשר רומנובולגרית: Алберт Ашер Романо; ‏1886, פלובדיב, נסיכות בולגריה28 במרץ 1965, בית-חנן, ישראל) היה עורך דין, סופר, פובליציסט, היסטוריון, נשיא הקהילה היהודית בפלובדיב, יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה, ציר לקונגרסים ציוניים מטעמה וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט רומנו נולד בפלובדיב למשפחה בעלת זיקה פוליטית אשר חבריה נימנו עם מייסדי התנועה הציונית בפלובדיב. אביו אשר אברהם רומנו היה פובליציסט, פעיל ציוני ומראשוני התנועה הציונית "כרמל" שיזם יוסף מרקו ברוך. אימו אסתרינה לבית כלב הייתה בת למשפחת נוטאבלים מפלובדיב שרבים מבניה היו מעורים בחיים הפוליטיים בבולגריה ובקהילה היהודית. דודו יקיר (פריסיאדו) רומנו היה ממנהיגי יהדות בולגריה והתנועה הציונית, וכן כיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה.‏[1]

הפעילות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט רומנו למד בבית ספר תיכון בעירו ועוד במהלך לימודיו הפיץ ביחד עם ליאון כהן סטודנט בן העיר פלובדיב, את השבועון בלאדינו "לה קונסיסיה", "ההכרח", שעסק בארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובעלייה אליה.‏[2] בהמשך, רכש רומנו תארים במשפטים באוניברסיטת סופיה ובאוניברסיטת ז'נבה. עם סיום לימודיו השתקע רומנו בבירת בולגריה ועבד כעורך דין. הוא החל בפעילות פוליטית בתנועה הציונית וב-1912 במסגרת הוועידה הציונית ה-8 נבחר לחבר ועדת הכספים של התנועה.‏[3] ב-1915 היה ממייסדי ומראשי "ההסתדרות לשפה עברית ולתרבות" אשר פעלה בקרב האליטה האינטלקטואלית של יהדות סופיה, בהקניית השפה העברית וערכי הציונות, תוך שהוא נוטל חלק מוביל במאבק מול רשת החינוך של כל ישראל חברים. ההסתדרות לשפה עברית ולתרבות הייתה למעשה ארגון נוער, אשר פעל עד 1925 עם מיזוגו לתוך תנועת "מכבי", רבים מפעיליו היו תלמידי תיכון וסטודנטים וממנה צמחו מנהיגים פוליטיים בולטים בקרב יהדות בולגריה כגון בנימין ארדיטי.‏[4]

ב-1920 נבחר רומנו למזכיר הקונסיסטוריה וטיפל בעריכת הצעת התקנון לניהול הקהילות וביישומה.‏[1] ב-1921, נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה וכיהן בתפקידו עד ל-1941, עת נאסר על פעילותה מתוקף תקנות החוק להגנת האומה. רומנו גם ערך את בטאון התנועה "השופר" ונודע במאמריו הפובליציסטיים והטפתו לציונות. ב-1926 ביקר בארץ ישראל במטרה לשכנע את ראשי התנועה הציונית לרכוש קרקע למען יסוד מושב לעולים מבולגריה. באותה השנה ייצג רומנו את ההסתדרות הציונית בבולגריה בוועידת הפדרציה הספרדית העולמית. בנאומו מתח רומנו ביקורת על פעולותיה של הנהגת הפדרציה וציין שהן עלולות לגרום לאי אמון בין אשכנזים לספרדים. בהמשך, השתתף רומנו ביחד עם אברהם תג'ר בקונגרסים הבינלאומיים של מיעוטים לאומיים(אנ') והם רקמו קשרים עם נציגי המיעוט הבולגרי במקדוניה. קשרים טובים אלו סייעו בהמשך במאבק להצלת יהודי בולגריה מהשמדה, בשל המידע המודיעיני הרב שסיפקו חברי הארגונים המקדוניים על תוכניות הממשלה לגירוש היהודים.‏[1]

מלחמת העולם השנייה ועלייתו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 התהדקו יחסי בולגריה וגרמניה הנאצית וכפועל יוצא מכך, הפכה האנטישמיות במדינה לממוסדת. בפרוץ מלחמת העולם השנייה גדשו את בולגריה פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הקרבות. הקונסיסטוריה חלקה על דרכה של התנועה הציונית וסברה שבעוד שיש לפעול להסדרת סרטיפיקטים לפליטים, על היהודים אזרחי בולגריה להאבק על זכויותיהם בתוך המדינה. התנועה הציונית בבולגריה הייתה נתונה במחלוקת משלה מול ההסתדרות הציונית העולמית על רקע אי בהירות עמדותיה בסוגיית ההעפלה לישראל. ב-9 ביוני 1939 שלח אלברט רומנו מכתב חריף אל הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ובו תמיהה על הנחייה שניתנה לסניפיה שלא לסייע בהעפלה לישראל. בספטמבר 1939, עם תחילתו של המסע לגירוש נתינים זרים, פנה שוב רומנו וביקש לפעול למתן סרטיפיקטים לעלייה "חוקית" וגם להעביר כספים שנאספו למען הקק"ל בבולגריה לידי ועד עולי בולגריה בארץ ישראל כדי לסייע למפעל ההעפלה. בערי בולגריה הוקם ועד לעלייה ב' והוחל באיסוף תרומות למימון פעולותיו. בקשתו להעברת כספים נדחתה. מפעל ההעפלה הרשמי לא צלח ותחתיו החל לפעול מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו.‏[5]

לאחר אסון טביעת הסלבדור נועד רומנו עם ברוך קונפינו אשר היה נתון להתקפות אישיות חריפות. השיחה הייתה מתוחה וקונפינו ציין ש-4,500 יהודים כבר עלו לישראל במפעל ההעפלה הפרטי שלו ולמרות ש-200 איש ניספו, מצבו של העם היהודי מחייב העלאת 4,500 מעפילים נוספים גם אם יטבעו עוד 200. רומנו השיב שראוי להמשיך במפעל ההעפלה, אך ללא קרבנות בנפש.‏[6] עם חתימת בולגריה על ההסכם התלת-צדדי פנה רומנו להסתדרות הציונית בירושלים במכתב ובו קריאה לפעול למתן סרטיפיקטים להמוני חברי התנועה הציונית כדי להציל את חייהם, אך מכסת הרישיונות שהגיעה הייתה זעומה.‏[5]

בראשית שנות ה-40 נחלץ רומנו מנסיון התנקשות בחייו בזכות מידע שהועבר אליו מידידיו חברי "ברית האחים המקדוניים".‏[1] ב-18 באפריל 1942 פורסם ברשומות הצו לפיזור ההסתדרות הציונית בבולגריה, מתוקף החוק להגנת האומה. ב-15 במאי מסר אלברט רומנו למשטרת פלובדיב את המסמכים הנדרשים בהתאם לצו וכך חדלה התנועה מלהתקיים רשמית עד ספטמבר 1944.‏[7] בשלהי 1943, מונה רומנו על ידי משלחת ההצלה הארץ ישראלית בקושטא לרכז את שמות יהודי בולגריה שיזכו לקבל את הסרטיפיקטים שהועברו לבולגריה. הסרטיפיקטים שהגיעו לא ענו על הדרישה ורומנו אשר קבע את רשימות העולים, נקלע לעימותים עם פלגים שונים מקרב יהודי בולגריה ובעיקר מול יוצאי תנועות הנוער.‏[8]

ב-1944 עלה עם משפחתו לישראל ולאחר עלייתו נקלע רומנו למשבר אישי וכלכלי. ב-25 ביוני 1945 פרסם עתון הקונסיסטוריה היהודית (אשר בעת ההיא נשלטה על ידי הקומוניסטים היהודים), מכתב ששלח אלברט רומנו אל קרוב משפחתו בפלובדיב ובו תיאר את תנאי החיים הקשים של עולי בולגריה ובכללם הוא עצמו, ואת געגועיהם לקרוביהם ומחוזות ילדותם. המכתב עורר פולמוס נוקב, נוצל על ידי הקומוניסטים היהודים לתעמולה אנטי-ציונית ועל רומנו נמתחה ביקורת חריפה.‏[9] בהמשך, נטל רומנו חלק בפעילות ארגוני סיוע לעולים החדשים מבולגריה. הוא התמסר לכתיבת זכרונותיו וכן נטל חלק ככותב ועורך במפעלי תיעוד ההיסטוריה של יהדות בולגריה, כגון "אנציקלופדיה של גלויות". במרץ 1965, נפטר אלברט רומנו לאחר מחלה קשה וממושכת והוא בן 79 שנים. הוא היה נשוי ואב לשני בנים, אשר והרצל.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הזורעים בדמעה ברינה יקצרו: לאלה אשר עוררו את כיסופי הגאולה ביהדות בולגריה, הוצאת ועד היובל של אחוד עולי בולגריה, תל אביב, 1955, (ביחד עם רגינה זילברשטיין, אברהם תג'ר ויוסף גירון).
  • אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967 (חבר מערכת הכותבים ועורך).
  • זכרונות, הוצאת יד ושם, תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 חיים קשלס, היהדות והתנועה הציונית בבולגריה, הקדמה , בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 169-174.
  2. ^ אלברט רומנו, אגודות "מכבי" בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 322.
  3. ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 296.
  4. ^ אלברט רומנו, ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 335-350.
  5. ^ 5.0 5.1 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת - עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939-1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, 2004, עמודים 40-49.
  6. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 32.
  7. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 64.
  8. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 117-127.
  9. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, 1969, תל אביב, עמוד 124.