אלבר כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אַלבֶּר כהן (Albert Cohen;‏ 16 באוגוסט 18957 באוקטובר 1981) היה סופר שווייצרי יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. נחשב לאחד מהסופרים היהודים הבולטים בספרות האירופית במאה ה-20.‏[1] כהן תיאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם אלבר כהן נולד באי היווני קורפו בשנת 1895, ובילדותו היגר עם משפחתו למרסיי שבצרפת. למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שווייצרית. באותה שנה נישא לאליזבט ברוכר. בשנת 1921 נולדה בתם, מרים, וכהן פרסם ספר שירה בשם "מילים יהודיות".

בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת Revue juive (הסקירה היהודית), שבו כתבו גם אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל היה נציגו של חיים ויצמן בפריז. ב-1924 נפטרה אשתו מסרטן. בין 1926 ל-1931 עבד בז'נבה.

ב-1930 פרסם את הרומן הראשון שלו: "סולל". ב-1931 נישא למאריאן גוס. ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים". על פי בקשת חיים ויצמן הקים "ועד לגיון יהודי" שניסה להקים "לגיון יהודי" בצרפת, שיאחד את כל היהודים הזרים על משקל "הלגיון הצ'כי" שפעל במלחמת העולם הראשונה.‏[2] שלטונות צרפת, שחששו מגיס חמישי, סירבו להקים את הלגיון והסכימו לשלב מקצת מהמתנדבים היהודים שהייתה להם אזרחות זרה באחד מגדודי המתנדבים הזרים.

כהן נמלט לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבין-ממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות. באנגליה נפגש עם שארל דה גול, וניהל עמו מגעים כנציג הסוכנות היהודית. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר שיתפו לוחמי היישוב פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון.‏[3]

אחרי מלחמת העולם השנייה חזר לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את כהן למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החייל" וב-1972 "הו, אחי בני התמותה".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סוֹלָל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני הַחַיִל", חבורה של קרובי משפחה של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:

  • אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה.
  • שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה.
  • מתתיהו – הקמצן והעשיר.
  • מיכאל – מפתה הנשים הגברתן.
  • שלמה – התמים ואוהב החיים.

ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו, אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית אשר מקדשת עוצמה וכח.

מבין ספריו, זכה הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) גם לעיבוד קולנועי ב-1988 בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.

הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של כהן היא צינית ומלאת הומור, תוך שימוש בהקצנה ובהבלטת האבסורד. כהן תיאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. חסידיו של כהן רואים ביצירותיו עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים המזרחיים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הנסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.

בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. בין היתר נטען כלפיו כי הוא מקרה קלאסי של אנטישמיות עצמית. כהן מואשם כי היה מושפע מהסטריאוטיפ האנטישמי, וכך גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל - שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופורטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.

כמו כן, הואשם כהן כי ספריו לוקים בשנאת נשים. כמעט תמיד הדמויות הנשיות בספריו הן של נשים השבויות לחלוטין באהבתן לגיבורים ואינן מסוגלות לשיקול דעת כלשהו. או לחלופין, של נשים השולטות בבעליהן הכנועים שליטה ללא מצרים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של אלבר כהן בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו על פי סדר יציאתם לאור במקור:

  • סולל (1930), תרגם אביטל ענבר, עם עובד, 1978.
  • אוכלמסמרים (1938), תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, 1983.
  • הספר אשר לאמי (1954), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981.
  • הנאוה לאדון (1968), תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
  • בני החיל (1969), תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, 1983.
  • הו, אחי בני התמותה (1972), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנס אלבר כהן, אוניברסיטת בר-אילן, 5 ביוני 2010.
  2. ^ "יהודים ובני דת משה בצרפת", בתוך: רנה פוזננסקי, להיות יהודי בצרפת 1939–1945 (תרגמה מצרפתית עדה פלדור; עריכה והבאה לדפוס: עדינה דרכסלר),‫ ירושלים: יד ושם, תש"ס 1999.
  3. ^ יצחק בר און, מטריה ביום סגריר, אפי מלצר הוצאה לאור, 2010, עמ' 19