אלבר לברן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלבר לברן

אלבר לברן (צרפתית: Albert Lebrun, , 29 באוגוסט 1871 - 6 במרץ 1950). נשיא צרפת, האחרון שנשא בתפקיד זה בזמן הרפובליקה השלישית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לברן נולד למשפחת חקלאים. הוא למד באקול פוליטכניק ובאקול נסיונל סופרייר דה מין (בית הספר הגבוה להנדסת מכרות בפריז), וסיים את שניהם בציונים גבוהים. לאחר מכן החל לעבוד כמהנדס מכרות, אך חדל מכך בגיל 29, עת נכנס אל הפוליטיקה.

לברן נבחר לבית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי על פי חוקת הרפובליקה השלישית) בשנת 1900, כחבר המפלגה הרפובליקנית השמאלית. לאחר מכן כיהן כשר המושבות בין 1911 - 1914. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את תפקידו בממשלה ונלחם כחייל קרבי. בין היתר לחם בקרב ורדן. בשנת 1917 שב לממשלה ועד שנת 1919 כיהן כ"שר האזורים המשוחררים". הוא הצטרף ל"ברית הדמוקרטית" ונבחר מטעמה לסנאט (הוא הבית העליון) בשנת 1920. בין 1931 ו-1932 שימש כנשיא הבית.

עם הירצחו של נשיא צרפת פול דומר בידי מהגר רוסי לא שפוי בשם פאבל גורגולוף, ב-6 במאי 1932, נבחר לברן לנשיא צרפת. הוא נבחר שוב בשנת 1939, במידה רבה בשל העובדה כי הצליח לרצות את כל הצדדים במאבקים הפוליטיים בצרפת בשנים אלו. הוא השתמש במעט מכוחותיו כנשיא, ושימש כבובה בידי היושב בכיסא ראש הממשלה.

עם הפלישה הגרמנית לצרפת, במלחמת העולם השנייה, ב-10 במאי 1940, החל תפקידו של לברן לקבל חשיבות. ממשלתו של ראש הממשלה פול ריינו, הייתה רופפת, נשענה על רוב קואליציוני דחוק, וביום הפלישה עמד ריינו להגיש את התפטרותו. לברן שכנע את ריינו כי אין זה הזמן לכך. בממשלה זו היו גורמים תבוסתניים וחתרניים, אשר ראו בהיטלר לא גורם שיש להלחם בו, כי אם כוח שיש לחבור אליו. לצד גורמים אלו היו אף שרים נחושים ותקיפים כשר הפנים ז'ורז' מנדל וריינו עצמו, אך הרכב הממשלה לא הבטיח רוב לתקיפים. במהלך הלחימה צורף לממשלה המרשל אנרי פיליפ פטן, מראשי התבוסתנים, וכן מונה כמפקד הצבא הגנרל מקסים וייגאן אשר היה אף הוא מן התבוסתנים.

לברן עצמו לא עמד בלחץ האירועים. ביוני 1940, כאשר נכבשה פריז והממשלה נאלצה לעבור לבורדו, היה לברן משוכנע כי יש לבחון את אפשרות הכניעה. בכך היה הוא לקולם של אנשים כוויגאן ופטן, אל מול נחישותם של ריינו, מנדל ושארל דה גול אשר סברו כי יש להמשיך בלחימה בכל מחיר, גם לאחר נפילת צרפת היבשתית, אם בדרך של לחימה מן המושבות, ואם כפי שהציעו דה גול ווינסטון צ'רצ'יל בדרך של איחוד עם בריטניה. ב-16 ביוני 1940 התפטר ריינו, לאחר שלא יכול היה לעמוד בפני התבוסתנים בממשלתו. גורלה של צרפת היה עתה בידי לברן. לברן בחר להטיל את הרכבת הממשלה על המרשל פטן, מתוך ידיעה כי הדבר יביא לכניעה. לאחר מכן נימק צעדו זה בכך ששמע לעצתו של הרמטכ"ל הצרפתי, מקסים וייגאן אשר סבר כי המלחמה אבודה. ב-22 ביוני 1940 חתמה צרפת על תנאי הכניעה לגרמניה, ולאחר מכן הוכרזה ממשלת וישי בראשה עמד פטן כ"ראש המדינה".

לברן נמלט לעיירה ויזיל ב-15 ביולי, אך נתפס ב-27 באוגוסט 1943 על ידי הגרמנים, ונשלח לשבי בטירה בטירול. בשל בריאותו הלקויה הורשה לשוב לעיירה ויזיל לאחר כחודשיים, אך נשמר במעצר בית.

ב-13 באוקטובר 1944 כאשר שוחררה צרפת על ידי בעלות הברית, נפגש לברן עם דה גול, על מנת להביע בו את תמיכתו, להודות בכך שמינויו של פטן לראש הממשלה היה משגה, ולהכיר במנהיגותו. לברן טען כי להלכה לא התפטר מעולם מתפקידו כנשיא, ולמעשה המשיך לשמש בו עד שנת 1944, שכן לאחר פיזורה של האספה הלאומית לא היה לו למי להגיש את התפטרותו. לכך השיב דה גול בזיכרונותיו כי "כראש המדינה היו לו שני חסרונות: שיהיה ראש, ושתהיה מדינה".

לאחר המלחמה פרש לברן מן הפעילות הציבורית. לברן נפטר מדלקת ריאות בפריז בשנת 1950.


נשיאי צרפת

הרפובליקה השניה: ז'אק-שארל דופונט דה ל'אור
הרפובליקה השלישית: אדולף טייר - פטריס דה מק-מהון - ז'יל גרווי - מארי פרנסואה סדי קארנו - ז'אן קזימיר-פרייה - פליקס פור - אמיל לובה - ארמאן פלייר - ריימון פואנקרה - פול דשאנה - אלכסנדר מילרן - גסטון דומרג - פול דומר - אלבר לברן
הרפובליקה הרביעית: וינסן אוריו - רנה קוטי

הרפובליקה החמישית: שארל דה גול - ז'ורז' פומפידו - ואלרי ז'יסקר ד'אסטן - פרנסואה מיטראן - ז'אק שיראק - ניקולא סרקוזי - פרנסואה הולנד
דגל צרפת