אלויס הודאל
 | |
| תצלום של הודאל כפי שהודפס בספרו "יסודות הנאציונל-סוציאליזם" (1937) | |
| לידה |
31 במאי 1885 גראץ, דוכסות שטיריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
13 במאי 1963 (בגיל 77) גרוטפראטה, איטליה |
| מדינה |
אוסטריה |
| מקום קבורה |
Campo Santo Teutonico |
| השכלה |
המכון האפיפיורי למקרא |
| מעסיק |
אוניברסיטת גראץ |
| תפקיד |
בישוף טיטולרי (1 ביוני 1933–13 במאי 1963) |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
אלויס הודאל (בגרמנית: Alois Hudal; 31 במאי 1885- 13 במאי 1963) היה בישוף ממוצא אוסטרי. שימש כראש הקהילה האוסטרית-גרמנית של אנימה סנטה מריה בוותיקן. בספרו מ-1937 "יסודות הנאציונל-סוציאליזם", שיבח את אדולף היטלר ואת מדיניותו ותקף בעקיפין את מדיניות הוותיקן. לאחר מלחמת העולם השנייה סייע לבכירים במשטר הנאצי, ביניהם פושעי מלחמה כמו אדולף אייכמן, להימלט ולהסתתר.
בספר "נתיב העכברושים" של העו"ד פיליפ סנדס, נטען שהבישוף הודאל שימש בין השאר כסוכן אמריקאי עבור תשלום חודשי במשך מספר שנים. פיליפ סנדס מעלה שם תחקיר ותהיות קשות בקשר לפועלו האפל וכוונותיו של הודאל בהצלת רוצחי המונים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלויס הודאל נולד בגראץ, אז באימפריה האוסטרו הונגרית, שם למד תאולוגיה והוסמך לכמורה ביולי 1908. בשנת 1911 קיבל דוקטור בתאולוגיה בגראץ. לאחר סיום לימודי הדוקטורט, הוא נכנס לסנטה מריה דל אנימה ברומא, שבו כיהן ככומר בשנים 1911–1913 והשתתף בקורסים בתנ"ך במכון המקראי. בעת מלחמת העולם הראשונה שימש כעוזרו של הכומר הצבאי.
בהמלצת השגריר האוסטרי ברומא, מונה הודאל בשנת 1923 לתפקיד ראש מכללת אנימה שנמצאת בוותיקן, לחינוך הכמורה העתידית של הכנסייה הקתולית בקרב הלאום הגרמני. כך התמקם בתוך הוותיקן בתור נציג רשמי של הכנסייה האוסטרית, תפקיד אותו אהב והועסק בו עד פרסום ספרו השנוי במחלוקת על הנאציזם. ביוני 1933 הוסמך לתפקיד בישוף.
התקרבותו לאידאולוגיה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1933 ואילך, אימץ הודאל בפומבי את הלאומיות הגרמנית והכריז כי הוא תמיד רצה להיות "משרתם של המטרות הכלל גרמניות". האשמותיו האנטישמיות נגד היהודים נעשו תכופות יותר, והוא קישר את הגזע השמי ש"ביקש להיבדל להשתלט" עם "התנועה הנפשעת של האינטרנציונליזם" ואף גינה קונספירציה של בנקאים יהודים "להיות שליטי הכספים של עיר הנצח".
הוא היה מודאג ביותר לגבי הסכסוך שקרע את החברה האירופית, עם עליית התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. הפחד מפני הבולשביזם הייתה נקודת המוצא שלו. בין המטרות ארוכות הטווח שלו היה איחוד רומא עם הכנסייה האורתודוקסית וההמרה של הבלקן מהאורתודוקסיות הסרבית לכנסייה הקתולית. הוא צפה כי הפלישה לברית המועצות בידי כוחות אירופאים תשרת מטרות אלה.
בשנת 1937 פרסם בווינה ספר בשם "יסודות הנאציונל-סוציאליזם" אותו שלח גם להיטלר עם הקדשה בכתב יד המהללת אותו בתור "הסיגורד החדש של גרמניה" (סיגורד היה הגיבור האגדי של המיתולוגיה הנורדית). עם זאת, הנאצים, שלא אהדו את הכנסייה הקתולית, לא הרשו להפיץ את הספר באופן חופשי בגרמניה, למרות שלא נאסר באופן רשמי. במהלך משפטי נירנברג הכריז פרנץ פון פאפן, כי הספר הרשים את היטלר, אולם "יועצים אנטי נוצרים" היו אשמים באיסור הפצתו ו"כל מה שיכולתי להשיג היה הרשאה להדפיס 2,000 עותקים, שהיטלר רצה להפיץ בקרב חברי המפלגה לצורך בדיקת הסוגיה".
הודאל היה ביקורתי מאוד כלפי האידאולוגים הנאצים הבכירים אלפרד רוזנברג וארנסט ברגמן שבזו בפומבי לנצרות. בספרו הציע פיוס ופשרה פרגמטית בין הנאציזם לבין הנצרות, בהציעו להשאיר את החינוך של בני הנוער לטובת הכנסיות, בעוד שהנוצרים יעזבו את הפוליטיקה לחלוטין לטובת הנאציונל-סוציאליזם. תגובתו של רוזנברג לרעיונותיו של הודאל הייתה קשה, באומרו כי "אנחנו לא נאפשר לבסיס התנועה להיות תחת בחינה של הבישוף הרומי". למרות ההגבלות שהוטלו על ספרו ועל אף המגבלות הנאצית נגד הכנסיות בגרמניה, נותר הודאל קרוב לפקידי המשטר הנאצי ובראשם פרנץ פון פאפן.
הספר של הודאל ודעותיו הפרו-נאציות היו קשות מדי עבור האפיפיור פיוס האחד עשר והבישוף לאוגניו פאצ'לי (לימים פיוס השנים עשר). שניהם ניסו תחילה לשנות את הודאל, אבל לאחר כמה מפגשים לא מוצלחים, הם ניתקו איתו כל קשר. הודאל, שהיה בשנים קודמות אורח פופולרי ומשפיע בוותיקן, חי משנת 1938 בבידוד דה-פקטו במכללת אנימה. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה וגם לאחריה המשיך לשמש כראש הקהילה האוסטרית ברומא ובתפקידו במכללת אנימה, אך לא היה מבכירי מדינת הוותיקן ולא היה נגיש לאפיפיור פיוס השנים עשר ולצוות הבכיר שלו. יש הטוענים כי ייתכן שבזמן המלחמה היה מודיע של המשטר הנאצי בוותיקן.
עזרתו במילוט פושעים נאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1945 עזר הודאל לנאצים לשעבר למצוא מקלט מדיני מחוץ לגרמניה. הוא ראה בכך "צדקה לאנשים במצוקה קשה וללא כל אשמה שאמורים להיות שעירים לעזאזל לכישלונות מערכת הרשע". הוא ניצל את שירותי המחלקה האוסטרית ברומא לסיפוק התעודות הדרושות להגירה, בעיקר למדינות ערב ולדרום אמריקה.
הוא עזר בארגון בריחתם של פושעי מלחמה רבים, בהם מפקד מחנות טרבלינקה וסוביבור פרנץ שטנגל (הודאל נתן לו ויזה לסוריה ומצא לו עבודה במפעל טקסטיל בדמשק), סגנו של שטנגל גוסטב וגנר, "הקצב מריגה" אדוארד רושמן, "מלאך המוות מאושוויץ" יוזף מנגלה, הממונה בפועל על השמדת יהודי אירופה אדולף אייכמן, סגנו של אייכמן אלויס ברונר, אבי שיטת משאיות הגז להמתת יהודים ולטר ראוף, קצין האס אס אריך פריבקה, ומושל מחוז קרקוב אוטו וכטר (שלאחר המלחמה חי במנזר רומי תחת חסותו של הודאל).
ישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים אם הודאל היה חלק מארגון שנועד למלט פושעים נאצים, המכונה "נתיבי העכברושים", או שפעל לבדו. מספר היסטוריונים טענו שהוא השתייך לארגון זה, אך שיחק בו רק תפקיד קטן ולא שיקף מדיניות רשמית. בשנת 1999 התגלה מכתב ששלח הודאל בשנת 1948 לנשיא ארגנטינה חואן פרון, בו ביקש 5,000 אשרות כניסה, 3,000 עבור "חיילים" גרמנים ו- 2,000 עבור אוסטרים. באותו מכתב הסביר כי לא מדובר בפליטים, אלא ב"לוחמים אנטי קומוניסטים שבמלחמה הקרובה יצילו את אירופה מן השלטון הסובייטי".
ישנה טענה כי חלק מהמימון עבור רשת הבריחה של הודאל הגיע מארצות הברית. ההיסטוריון מייקל פייר מאוניברסיטת מרקט, מצא שיתוף פעולה הדוק בין הוותיקן (האפיפיור פיוס השנים עשר וג'ובאני בטיסטה מונטיני, לימים פאולוס השישי), להודאל ולמשתפי פעולה נוספים בהברחת הנאצים, וטען כי פיוס עצמו היה מעורב ישירות בפעילות "נתיב העכברושים". כנגד טענות אלה, ישנם עדויות מנוגדות המכחישות מעורבות כזו של פקידי הוותיקן או של פיוס השנים עשר. באוטוביוגרפיה שפורסמה לאחר מותו, הודאל נזכר במרירות בחוסר התמיכה לה זכה בכס הקדוש בנוגע לקרבות גרמניה הנאצית כנגד "הבולשביזם הכופרים" בחזית המזרחית, והניח כי מדיניות הכס הקדוש בתקופת המלחמה ואחריה הייתה מבוקרת לחלוטין על ידי בעלות הברית. עד יום מותו הוא היה משוכנע שעשה את הדבר הנכון, שחסך לקצינים פשיסטים ופוליטיקאים גרמנים להיתבע על ידי בעלות הברית, והוסיף: "אנחנו לא מאמינים בעיקרון עין תחת עין של היהודים".
התפטרות ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילויותיו של הודאל עוררו שערורייה תקשורתית בשנת 1947, לאחר שהואשם בידי עיתון נוצרי כמי שמוביל את טבעת הברחת הנאצים. בלחץ משותף של בישופים גרמנים ואוסטרים והכס הקדוש, הוא התפטר מתפקידו כרקטור של מכללת אנימה בשנת 1952. לאחר מכן התגורר בעיר גרוטפרטה ליד רומא, שם כתב בשנת 1962 את זיכרונותיו שפורסמו רק בשנת 1976, 13 שנים לאחר מותו ב-1963.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיליפ סנדס, נתיב העכברושים - בעקבותיו של פושע נאצי נמלט, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2022.
