אלטון ג'ון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלטון ג'ון
Elton John 2011 Shankbone 2.JPG
אלטון ג'ון, 2011
מידע כללי
שם לידה רג'ינלד קנת' דווייט
תאריך לידה 25 במרץ 1947
מקום לידה אנגליה
סוגה רוק, גלאם רוק, רוק קל, פופ, פופ רוק, R&B
עיסוק מוזיקאי, מלחין ופסנתרן
כלי נגינה פסנתר
חברת תקליטים DJM, Uni, MCA, גפן רקורדס, Rocket/Island, Universal, Interscope, Mercury, UMG
אתר אינטרנט http://www.EltonJohn.com

סר אלטון הרקולס ג'וןאנגלית: Elton John; נולד ב-25 במרץ 1947), הוא שם הבמה של רג'ינלד קנת' דווייט, זמר-יוצר, מלחין ופסנתרן בריטי, אחד הזמרים המצליחים ביותר במאה ה-20. אלבומיו של ג'ון נמכרו לאורך השנים ביותר מרבע מיליארד עותקים, והוא מחזיק בהישג הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, "Candle in the Wind" (אשר מצוין בספר השיאים של גינס). ג'ון זכה בשישה פרסי גראמי, באוסקר, בגלובוס הזהב ובפרס הטוני. כמו כן, הוא מחזיק בתואר האביר הראשון.

הקריירה שלו משתרעת על פני ארבעה עשורים, ועשרות מהשירים שכתב וביצע נכנסו לצמרות מצעדי המכירות ברחבי העולם. מלבד הצלחתו המסחרית, נחשב ג'ון לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקת הפופ והרוק. הוא נחשב כמי שהצליח לשמר, במידה רבה, את מקומו המרכזי של הפסנתר ברוק'נ'רול. כמרכיבי המפתח בהצלחתו המוזיקלית ניתן למנות: כשרונו המלודי, המילים לשיריו, (אותן כתב עם שותפו לכתיבה, ברני טופין), קול הטנור העשיר שלו ונגינתו על הפסנתר המושפעת ממוזיקת הגוספל. בעיבודיו המוזיקליים בולט השימוש בכלי המיתר. ג'ון מפורסם גם בשל סגנון הלבוש שלו והתנהגותו מחוץ לבמה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו 1962 - 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון למד בילדותו לנגן על פסנתר, ובגיל 14 התקבל ללימודים באקדמיה המלכותית הבריטית למוזיקה. ב-1962 הקים להקת בלוז בשם "Bluesology". ב-1967 החל לשתף פעולה עם הפזמונאי ברני טופין. הם הוציאו סינגל בשם "Lady Samantha", וב-1969 יצא אלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky", שלא זכה להצלחה. מרבית השירים באלבום היו בעלי אופי ג'אזי.

שנות השיא 1970 - 1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן ברני טופין, 1971

ב-1970 יצא אלבומו השני של ג'ון, "Elton John", שזכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "Your Song" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. התקליט נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. להיטים נוספים מהאלבום הם " I Need You To Turn To", "Take Me To The Pilot", "Border Song", "Sixty Years On", ו-"The King Must Die". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המעבד פול בקמסטר, שפעל באותה תקופה גם לצד הרולינג סטונז ודייוויד בואי.

באותה שנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "Tumbleweed Connection". אלבום אולפן זה כלל עיבודים בסגנון המערב הפרוע, והוא המשיך בקו של שני האלבומים הראשונים, שהצטיינו בעיבודים התזמורתיים והקוליים ובבלדות מרגשות.

ב-1971 יצא "17-11-70", אלבום הופעה חיה שהוקלטה ושודרה ברדיו בניו יורק ב-17 בנובמבר 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של הרולינג סטונז, "Get Back" של הביטלס, ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף נייג'ל אולסון ונגן הבס די מאריי, שהצטרפו ללהקתו של ג'ון לפני כן בהקלטת אלבומו השלישי, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע שנות השבעים.

באותה השנה יצא גם פסקול של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התיזמור של פול בקמסטר. אלבום זה לא יצא בנפרד על גבי דיסק, אך הוא יצא בשלמותו בדיסק האוסף הכפול של אלטון, "Rare Masters".

אלבום נוסף שיצא ב-1971 היה "Madman Across The Water". גם אלבום זה, כמו אלבומיו הקודמים "Elton John" ו"Tumbleweed Connection", הגיע לעשירייה העליונה של מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית. האלבום הכיל את הלהיטים "Levon" ו-"Tiny Dancer".

בהמשך שנות השבעים הוציא ג'ון עם טופין עוד שבעה אלבומים ששהו במקום הראשון במצעד המכירות: "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", "Goodbye Yellow Brick Road", "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", "Elton John's Greatest Hits" ועוד. ג'ון וטופין כתבו יחד חמישה להיטים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית: "Crocodile Rock", "Bennie and the Jets", "Don't Go Breaking My Heart", "Lucy in the Sky with Diamonds" (שהוא חידוש לשיר של הביטלס, אותו שר ג'ון עם ג'ון לנון) ו-"Philadelphia Freedom", וגם שלושה שירים ששהו במקום השני במצעדים: "Daniel", "Goodbye Yellow Brick Road" ו-"Don't Let the Sun Go Down on Me".

ב-1972 יצא האלבום "Honky Chateau". שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו-"Honey Cat". ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה נגן כלי ההקשה הידוע ריי קופר (שעבד עם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון). באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב-1973 החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של גלאם רוק. להיטים בולטים בו היו "Daniel" ו-"Crocodile Rock". בסוף שנת 1973 יצא אלבומו הכפול "Goodbye Yellow Brick Road", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל חלק מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון: "Candle in the Wind", "Saturday Night's Alright for Fighting", "Bennie and the Jets" ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".

ב-1974 יצא האלבום "Caribou", שגם הוא הגיע לראש מצעדי המכירות, אך בעיני רבים מסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון. האלבום כלל מספר להיטים, בהם "The Bitch is Back" ו-"Don't Let the Sun Go Down on Me". האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שבקולורדו, בו הקליט ג'ון את האלבום (וגם את זה שבא אחריו).

אלטון ג'ון בהופעה, 1975

בשנת 1975 השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון אריק קלפטון וטינה טרנר בסרט "טומי", אשר התבסס על האלבום ואופרת רוק של להקת "המי". הוא גילם בסרט את אלוף הפינבול המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "Pinball Wizard".

במאי 1975 יצא לאור אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", שזכה לבקורות חיוביות מצד המבקרים ולהצלחה מסחרית. בתקליט בלטו הלהיטים "Someone Saved My Life Tonight" ו-"We All Fall in Love Sometimes".

את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור באוקטובר 1975. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)" ו-"Grow Some Funk of Your Own". על אף שהאלבום הגיע לראש מצעדי המכירות של הבילבורד, איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. נטען כי קשיים רגשיים והתמכרות לסמים של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה ניג'ל אולסון המתופף ודי מאריי הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו.

ב-1976 הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני המלכה אליזבת השנייה ברויאל פסטיבל הול) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה במדיסון סקוור גרדן). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה-90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם המוזיקאית לזלי דנקן ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר ג'ון לנון שהצטרף למספר שירים בהופעה בניו יורק.

המשך הקריירה 1976 - 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 יצא האלבום "Blue Moves", שהיה אלבומו הראשון של ג'ון בחברת התקליטים "רוקט רקורדס", אותה הקים בשותפות ברני טופין והמפיק גאס דאדג'ן. אלבום זה היה אלבומו הכפול השני של ג'ון, אך בשונה מ-"Goodbye Yellow Brick Road", הוא לא נחל הצלחה. נכלל בו הלהיט "Sorry Seems to Be the Hardest Word", שהוא אחד השירים הבודדים בהם ג'ון השתתף בכתיבת המילים, עם טופין.

בסוף שנת 1977 הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה. בשנת 1978 יצא אלבומו "A Single Man ". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דארג'ן, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עימו עבד עד לאמצע שנות ה-80) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. האלבום "A Single Man" לא הצליח במכירות וגם לא הנפיק להיטים. סגנון הדיסקו שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי ג'נטלמן מהמאה ה-19, ומאחוריו מתנשאת טירה; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.

אלטון ג'ון בהופעה, שנות ה-80

אלבום האולפן ה-13 של ג'ון, "Victim of Love", שיצא לאור ב-1979, לא נחל הצלחה וג'ון לא העלה מופע בעקבותיו. בהמשך בחר ג'ון לצאת לסיבוב הופעות אינטימי, בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר. במופע זה חזר ג'ון לשירים מראשית הקריירה שלו, אותם לא שר מאז ראשית שנות ה-70. ההופעה החשובה ביותר במהלך סיבוב ההופעות, הייתה ההופעה ההיסטורית בברית המועצות, הופעה ראשונה לאמן מערבי מאחורי מסך הברזל. במהלך מסע הופעות זה, ביקר לראשונה גם בישראל.

ב-1980 יצא האלבום "21 at 33", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה-21 של ג'ון (כולל אוספים ואלבומי הופעות), אותו הוציא בגיל 33. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה בחלק מהשירים עם התמלילן ברני טופין, וכן עם הלהקה שליוותה אותו בראשית דרכו. תהליך כתיבת שירי האלבום נעשה באחד מאיי יוון, וההקלטות עצמן נעשו בצרפת בעיר ניס. האלבום זכה לדירוגים טובים יותר מקודמיו במצעדים. באותה השנה הקליט ג'ון גם להיטים עם זמרת הפופ הצרפתייה פראנס גל.

האלבומים הבאים, "The Fox" ‏(1981) ו-"Jump Up!" ‏(1982) היוו המשך ישיר לצליל וליוצרים שליוו את ג'ון באלבומו הקודם. "קפוץ למעלה" כלל גם מספר שירים שהפכו ללהיטים: "Blue Eyes",‏ "Empty Garden (Hey Hey Johnny)" (אותו הקדיש לחברו המנוח ג'ון לנון), ""I Am Your Robot" ו-"All Quiet on the Western Front".

בשנת 1986 יצא אלבום ההופעה "אלטון ג'ון באוסטרליה", שהתקיימה באותה שנה לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של העיר סידני שבאוסטרליה. למרות שימים ספורים לפני המופע נפגעו מיתרי הקול שלו והוא נאלץ לעבור ניתוח, התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של מלבורן, בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. אחד משירי המופע, "נר ברוח", אף נכנס למצעדי הפזמונים ברחבי העולם.

בשנת 1987 הפיק ג'ון יחד עם שותפו המוזיקלי באותה העת, קליב פרנק, את אלבומה השני של להקת "בלו", שהדגיש בשמו את תרומתו של ג'ון לאלבום: "The Elton John Years: Another Night Time Flight". שאיפתם של חברי הלהקה הייתה להחיות את הצליל שאפיין את אלבומיו של ג'ון באמצע שנות ה-70. ג'ון השתתף באלבום זה גם בנגינה על קלידים ופסנתר ובקולות רקע. לפרויקט זה הצטרף גם ריי קופר, נגן כלי ההקשה שתרם רבות לצליל שייחד את אלבומיו של ג'ון בשנות ה-70. באותה השנה השתתף ג'ון גם בנגינת פסנתר באלבומו של ג'ורג' האריסון, "ענן 9", וכן בקליפ שליווה את השיר "When We Was Fab", לצד ריי קופר, ג'ף לין, רינגו סטאר ואריק קלפטון שהשתתפו גם הם באלבומו של האריסון.

ב-1992 יצא אלבומו "The One", שהוקלט כמעט כולו בפריז שבצרפת. עטיפת האלבום עוצבה על ידי מעצב האופנה הנודע ג'אני ורסאצ'ה. שירי האלבום השיבו את אלטון ג'ון אל קדמת העשייה ואל ראשי מצעדי הפזמונים, ונכללו בהם הלהיטים "The One",‏ "Runaway Train" (דואט של ג'ון עם המוזיקאי אריק קלפטון), "Emily" והבלדה "The Last Song".

הצלחתו של ג'ון בראשית שנות ה-90, הובילה את חברת התקליטים שבה הקליט בראשית הקריירה שלו, להוציא לראשונה על גבי דיסקים, אלבום כפול המכיל את מיטב ההקלטות שהקליט ג'ון בין השנים 1967 - 1975. האלבום "אלטון ג'ון - הקלטות נדירות" (1992) כלל תקליטונים, בי-סיידים, הקלטות שיועדו לאלבומים ולא נכללו בהם וכן קטעים ממופע חי בניו יורק בו הופיע לצידו ג'ון לנון בהופעתו האחרונה על הבמה. כמו כן, כולל האלבום את תקליטון הבכורה של ג'ון, היחיד בו כתב את כל המילים בעצמו. כן נכלל בו הפסקול המלא שהוציא ג'ון עבור הסרט "חברים", שיצא ב-1971.

ב-1994 חבר ג'ון לחברת וולט דיסני ויצר עם התמלילן סר טים רייס את הפסקול לסרט האנימציה "מלך האריות". הסרט הפך לאחד מסרטי האנימציה הרווחיים בהיסטוריה, והפסקול שלו הפך לאחד מהפסקולים הנמכרים ביותר, בין השאר בזכות הלהיט "Can You Feel the Love Tonight", אותו שר ג'ון עצמו. ג'ון זכה על לחניו לפסקול במספר רב של פרסים, בהם פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב.

בשנת 1995 יצא אלבומו "Made in England". באלבום התארחו בין השאר המעבד המוזיקלי ג'ורג' מרטין, ונגן כלי ההקשה ריי קופר. שירי האלבום הולחנו על ידי ג'ון ותומללו על ידי שותפו הוותיק ברני טופין (משירי האלבום: "Believe" ו-"Belfast").

ג'ון בהופעה, 2008

בשנת 1997, בטקס ההלוויה של ידידתו הנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים, חידש ג'ון לזכרה את השיר "נר ברוח" ("Candle in the Wind"). השיר, שנכתב בשנת 1973 והופיע באלבומו "Goodbye Yellow Brick Road", הוקדש במקור למרילין מונרו. בגרסה החדשה שונו המילים (במשותף עם טופין), והעיבוד בוצע על ידי מפיק להקת הביטלס ג'ורג' מרטין. לסינגל צורף השיר "Something About the Way You Look Tonight", שנלקח מאלבומו החדש "The Big Picture", שיצא באותה שנה. הסינגל הפך לסינגל הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם מכירות של יותר מ-33 מיליון עותקים, וג'ון זכה עבורו בפרס הגראמי. 55 מיליון ליש"ט מתוך רווחי האלבום נתרמו לטובת "קרן דיאנה".

בשנת 2000 חבר ג'ון פעם נוספת לחברת דיסני, כדי לחדש את האופרה המפורסמת של ורדי, "אאידה" ולהפוך אותה למחזמר. המחזמר נחל הצלחה רבה וזכה במספר רב של פרסים, בהם פרסי "גראמי" ו"טוני". באותה שנה יצר גם את הפסקול לסרט "הדרך לאל-דוראדו". בשנת 2001 יצא אלבומו "Songs from the West Coast", שנחשב לאלבום הטוב ביותר של ג'ון מזה עשרים וחמש שנה. בטקס פרסי הגראמי באותה שנה ביצע ביחד עם אמינם את להיט ההיפ פופ של אמינם, "סטן". ביום השנה לאסון מגדלי התאומים השתתף ג'ון במופע התרמה שאירגן המוזיקאי פול מקרטני במדיסון סקוור גרדן, ובו שר את שירו "Mona Lisa and Mad Hatters", בהקדשה לעיר ניו יורק.

ב-2005 הלחין ג'ון את המחזמר "בילי אליוט" שהוצג בווסט אנד. באותה שנה הקליט את השיר "גטו גוספל", בו שילב את קולו של הראפר טופאק, שנרצח ב-1996; גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעדים בבריטניה. באותה שנה גם זכה, כ"גיי אייקון" בעל השפעה, להיות חבר במועדון השגרירים של המשחקים הגאים[1].

בשנת 2006 הוציא ג'ון את אלבום האולפן ה-44 שלו, "The Captain And The Kid", שהיווה מעין המשך לאלבומו "Captain Fantastic And The Brown Dirt Cowboy" מ-1975. מהאלבום יצא כסינגל השיר "The Bridge". כמו כן באותה שנה השתתף ג'ון בשירם של להקת הסיזר סיסטרס, "I Don't Feel like Dancing".

באוקטובר 2010 הוציא ג'ון אלבום משותף עם הזמר והמוזיקאי המוערך ליאון ראסל, בשם "The Union".

ביולי 2013 הוציא ג'ון סינגל הנקרא "Home Again" מתוך אלבומו החדש The Diving Board שייצא ב-16 בספטמבר.[2]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד פורניש, בן זוגו של ג'ון החל מ-1993

לאורך הקריירה שלו נאבק ג'ון בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולקוקאין, וכן בבולימיה.

בסוף שנות ה-60 התארס ג'ון עם לינדה וודרו, מזכירה, אך הם לא נישאו; פרשייה זו היוותה השראה לשיר "Someone Saved My Life Tonight". ב-1976 ג'ון יצא מהארון בראיון בו טען כי הוא ביסקסואל. ב-1984 נישא לטכנאית ההקלטות הגרמנייה רנטה בלואל. לאחר גירושיהם ב-1988, הצהיר ג'ון בראיון כי הוא הומוסקסואל. ב-1993 החל לצאת עם הפרסומאי ויוצר הסרטים דייוויד פורניש, וב-2005 הם נישאו בטקס אזרחי. ב-2010 נולד להם בן מאם פונדקאית. בינואר 2013 נולד להם בן שני מאותה אם פונדקאית. ג'ון פעיל חברתית בנושאים הקשורים לזכויות להט"ב.

בתחילת שנות ה-90, לאחר מות חבריו, המוזיקאי פרדי מרקורי והנער ראיין ווייט בעקבות מחלת האיידס, הצטרף ג'ון לקרנות שונות העוסקות באיידס, והשתמש בדמותו הציבורית לגיוס כספי תרומות ולהעלאת המודעות למחלה. ב-2009 ניסה ג'ון לאמץ ילד אוקראיני בן שנה מבית יתומים של ילדי איידס, אך הוא נדחה בשל גילו ומצבו הזוגי. ג'ון ופורניש הודיעו שימשיכו לתמוך כלכלית בילד ובאחיו, וייצאו לקמפיין נגד החוק האוקראיני.

ג'ון משמש כסנדק לעשרה ילדים לפחות, בהם שון לנון, ילדיהם של דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה, ובנה של אליזבת הארלי.

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 הופיע ג'ון לראשונה בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים. הוא הופיע בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר (ללא מלווים נוספים).

ב-1993, במהלך מסע ההופעות לאלבום "The One", חזר ג'ון והופיע בישראל. ביקורו בישראל לווה בשערוריה לאחר שנמלט בחזרה ללונדון למשך יממה בשל רדיפת התקשורת הישראלית, והוא שב לישראל, לאחר שכנוע האמרגן הישראלי, רק בסמוך לתחילת המופע, שהתקיים בפארק הירקון.

ביוני 2010 הגיע ג'ון בפעם השלישית לישראל, והופיע באצטדיון רמת גן. ההופעה התקיימה דווקא בתקופה בה היה גל ביטולי הופעות בישראל של אמנים בינלאומיים, שנבעו מהתנגדות האמנים למדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי-ערבי.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]