אליאס ח'ורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליאס חורי

אליאס ח'ורי (ערבית: الياس خوري) (נולד בשנת 1948 בביירות) הוא סופר, מחזאי, מבקר, אינטלקטואל ופעיל פוליטי לבנוני.

עד כה פרסם עשרה רומנים, אשר תורגמו למספר שפות זרות וכתב שלושה מחזות. עורך את מוסף התרבות בעיתון הלבנוני היומי "אל-נהאר" ומלמד באוניברסיטת ניו-יורק.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאס חורי נולד למשפחה ממעמד-הביניים ברובע הנוצרי בביירות. ב-1967, עת נוצר קיטוב באינטליגנציה הלבנונית עם עלייתה של אופוזיציה בעלת גוון לאומי קיצוני ופרו-פלסטיני, חורי נסע לירדן. בירדן ביקר במחנה פליטים פלסטיני והתגייס ל"פת"ח", הארגון הגדול ביותר בתנועת השחרור הפלסטינית. חורי עזב את ירדן ב-1970 לאחר אירועי "ספטמבר השחור"' בהם כוחות הגרילה הפלסטינים בממלכה נפגעו קשות. הוא נסע לפריס כדי להמשיך בלימודיו. בפריס כתב דיסרטציה (חיבור מדעי המוגש לשם קבלת תואר דוקטור) על מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1860. לאחר שובו ללבנון עסק במחקר עבור "מרכז המחקר של הארגון למען שחרור פלסטין" בביירות. היה פעיל במלחמת האזרחים הלבנונית שפרצה ב-1975, אז נפגע קשה ואיבד את מאור עיניו באופן זמני.

מעורבותו הראשונה של חורי בנוף הספרות הערבית הייתה כחבר דֵסק (צוות) העריכה בעיתון "מוואקיף", אליו הצטרף בשנת 1972. חבר נוסף שהצטרף אחר-כך למערכת העיתון הוא המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

בשנים 1979-1975 ערך את "שואון פלסטין" (עניינים פלסטיניים) יד אחת עם מחמוד דרוויש ובשנים 1982-1981 ערך את "אל-כרמל". בשנים 1990-1983 היה העורך הראשי של מדור התרבות ב"אל-סַפיר". את מוסף התרבות של "אל-נהאר" הוא עורך מאז הופעתו מחדש עם סיום מלחמת האזרחים.

בין 1993 ל-1998 ניהל את "תיאטרון ביירות".

חורי לימד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, באוניברסיטה האמריקאית בביירות, באוניברסיטה הלבנונית, באוניברסיטה הלבנונית-אמריקאית ובאוניברסיטת ניו-יורק. הוא זוכה פרס הרומן הערבי לשנת 2008.

עבודתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש מיצירותיו תורגמו לעברית: פנים לבנות. מערבית: יהודה-שנהב שהרבני. עורך: חנן חבר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014; באב אלשמס. מערבית: משה חכם. עורך: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 2002; יאלו. מערבית: מלי ברוך. עורכת: יעל לרר, הוצאת אנדלוס, 2005.

"באב אל-שמס" הוא רומן אֶפִּי המביא את סיפורם של פליטים פלסטינים בלבנון אחרי ה"נכבה" ב-1948. לאליאס חורי חשוב להחיות את הזיכרון ובתוך כך ללמד את ההיסטוריה של עמו שידע בעשרות השנים האחרונות לא מעט משברים, פירוד וצער.

"כמו "באב אל ואד / לנצח זכור נא את שמותינו", גם לצד השני במלחמת השחרור יש זיכרון.. "באב אלשמס" עוסק בנכבה. ב–1948, שעבור דרי מחנה פליטים לבנוני היא שואה. נראה אתכם משכנעים אותם שהם טועים." מתוך "גאוגרפיה של מילים", אריאנה מלמד.

הבמאי המצרי יוסרי נסראללה עיבד את הספר לסרט שהשתתף בפסטיבל קאן (2004) והוקרן גם במסגרת פסטיבל ירושלים.

בראיון לעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות", שהתקיים לאחר הדפסתו של התרגום העברי ל"באב אל-שמס", אמר חורי:

"בעבודתי על הספר גיליתי שה"אחר" הוא הראי של ה"אני" ומאחר ובמשך חצי מאה כתבתי על החוויה הפלסטינית, בלתי אפשרי לקרוא אותה בלי הראי של ה"אחר" הישראלי. לכן, כאשר כתבתי את הרומן השתדלתי לעקור לא רק את הסטריאוטיפ הפלסטיני, אלא גם את הסטריאוטיפ הישראלי כפי שהוא מוצג בספרות הערבית.. הישראלי אינו רק השוטר או הכובש. הוא ה"אחר" שגם לו יש חוויה אנושית ועלינו ללמוד על חוויה זו."

הרומנים של חורי מצטיינים בגישתם המורכבת לנושאים פוליטיים כמו גם לשאלות יסוד בדבר ההתנהגות האנושית. שיטתו האֶפִּית נוטה לערב מונולוג פנימי, שלעתים מגיע לשיא בפרץ של תודעה. בעבודותיו האחרונות הוא פנה להשתמש באלמנטים מן השפה הערבית המדוברת, אף על-פי שהרומנים נותרו בעיקרם כתובים בשפה הספרותית. שימוש בניב המדובר מוסיף לאמינות ולנגישות של סיפוריו. בעוד שימוש בשפה המדוברת נפוץ יחסית בדיאלוגים בספרות הערבית המודרנית, חורי משתמש בה גם בעלילה המרכזית, צעד חריג אולם מזוהה מאוד עם שיטתו של חורי.

עבודותיו של חורי תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, עברית, איטלקית ושבדית.

מעורבות פוליטית עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסף התרבות ב"אל-נהאר" בעריכתו של חורי הפך ל"שופר האופוזיציה" שנותן ביטוי להיבטים השנויים במחלוקת לגבי בנייתה המחודשת של ביירות בהנהגתו של איש העסקים והפוליטיקאי רפיק אל-חרירי בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים. הריסתם של שרידי המורשת הארכאולוגית באזור ה"בּוּרג'" וכמו כן הריסתו של הרובע היהודי בשדרת "עודאי אבו ג'מיל" עוררו תרעומת מיוחדת.

במרס 2001 חתם חורי יחד עם מחמוד דרוויש ושנים-עשר אינטלקטואלים נוספים על גילוי-דעת המבטא התנגדות לקיומו של כנס הכחשת השואה שנערך בביירות. הצהרה זו זכתה לשבחים מפי שגריר ישראל בצרפת בעיתון הצרפתי "לה-מונד". חורי זעם על תגובתו של השגריר וביקר את שיטת הדיכוי בה נקטה ישראל כלפי האינתיפאדה ושאיפת העצמאות הפלסטינית.

חורי, יחד עם סמיר קאסיר, אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים נוספים יסד את "תנועת השמאל הדמוקרטית".

בקיץ 2009 התראיין חורי לגיליון החמישי של כתב העת לשירה וביקורת דקה, והפתיע בהכריזו על זהותו כ"יהודית". חורי הבהיר כי לא התכוון לזהות יהודית-לאומית, כי אם לזהות יהודית מתוך עמדה ביקורתית של תפיסת האדם בחולשותיו ועל הפגיעות שבו. הראיון עם המשורר והעורך ערן צלגוב אף תורגם לערבית וראה אור במצרים במוסף הספרות של עיתון אחבר-אל-יאום (أخبار اليوم) בגיליון הראשון של יולי 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]