אליהו בן-אמוזג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אליהו בן-אמוזג

הרב אליהו בן-אמוֹזֶג (הראב"א) (בצרפתית: Elie Benamozegh;‏ 24 באפריל 18236 בפברואר 1900 ז' באדר א' תר"ס) היה רב, מקובל, פילוסוף ופרשן המקרא.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער ספר של הרב יוסף כנאפו שהודפס בבית הדפוס של הרב אמוזג
קברו של אליהו בן-אמוזג בליוורנו

נולד בליוורנו באיטליה לאברהם בן שם טוב (בהיותו בגיל 71) ולקלרה בת הרב אברהם קוריאט, ילידי פאס, מרוקו. אביו אברהם, שהיה חשׂוך ילדים עד גיל 70, נישא בגיל זה לקלרה, לאחר שקיבל את הסכמת אשתו הראשונה לכך.

בגיל 4 התייתם אף מאמו, וחונך על ידי דודו שהיה גם מורו ורבו. הוסמך לרבנות בגיל 18, ושימש כרב העיר ליוורנו במשך כחמישים שנה. בן אמוזג הקים בעיר בית דפוס שבו הדפיס ספרי קודש שונים, ובהם ספרים רבים של חכמי מרוקו.

הרב בן אמוזג היה בעל ידע נרחב מאוד בכתבי הקודש, ובמדעים כלליים, כגון פילוסופיה, אנתרופולוגיה, ארכאולוגיה, היסטוריה, בלשנות וביקורת המקרא. בכתיבתו ניכרת התמודדות עם רעיונותיהם של קאנט, הגל, פיכטה ופילוסופים אחרים. בין רעיונותיו המרכזיים היו השגת אחדוּת המין האנושי, על סמך היסודות האוניברסליסטיים ביהדות.

חלק מחיבוריו נערכו והוצאו לאור על ידי ד"ר הרב אליהו רחמים זייני.

חיבוריו המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל והאנושות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור מרכזי נוסף של בן-אמוזג הוא ישראל והאנושות (Israel et L'Humanite), שנכתב במקור בצרפתית. בן-אמוזג מנתח את היחס בין עם ישראל לאומות העולם, כפי שזה בא לידי ביטוי בכתבי הקודש. כמו כן, הספר מתווה את האידאל בעתיד, ביחסים שבין עם ישראל לאומות העולם. על פי הרב בן אמוזג, היהדות איננה דת לאומית, כי אם דת אוניברסלית, בעלת משמעות לכל אומות העולם. הוא טוען כי ישנה "תורת משה", המציגה תרי"ג מצוות, והמחייבת את עם ישראל בלבד. לעומת זאת, היהדות, היא דת אוניברסלית המופנית לכל אומות העולם, ומתוכה הם אמורים לקיים את שבע מצוות בני נח.

בשבילי המוסר / מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אליהו בן אמוזג, "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי", בתרגומו של הרב ד"ר אליהו רחמים זייני

בחיבור "בשבילי המוסר" עורך בן-אמוזג הבחנה בין המוסר היהודי ובין המוסר הנוצרי. בעוד זה האחרון מדגיש את מידת הרחמים, המוסר היהודי מבוסס על איזון בין מידת החסד ומידת הצדק. הספר, אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1867 ומאז הודפס פעמים רבות, נמצא במוקד התענינות מחודשת בקרב החוקרים. הספר עוקב אחר ההיסטוריה של הנצרות ומותח עליה ביקורת קשה, כמו גם על האסלאם, וטוען כי אלה גם אלה שאבו את מקורותיהם מן היהדות ועיוותו אותם. הספר מחולק ל-12 פרקים, אשר עשרת הראשונים מביניהם עוסקים בנצרות, והשניים האחרונים באסלאם.

הספר ראה אור לראשונה בצרפתית, בשנת 1867 ובעידוד חברת כי"ח, תחת הכותרת "Moral Juive et Morale Chretienne". באותה שנה פורסם הספר גם באנגלית, תחת השם "Jewish and Christian ethics with a criticism on Mahomedism". (מהדורה אנגלית בוויקיטקסט). המהדורה הצרפתית פורסמה שוב בשנת 1925 ובשנת 2002. חלק מהספר ראה אור בעברית לראשונה בשנת 1966 בשם "בשבילי המוסר" בתרגומו של ד"ר שמעון מרכוס. בשנת 2007 יצא הספר לאור בשלמותו בעברית בתרגומו של הרב ד"ר אליהו זייני, תחת השם "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי".

הספר מתייחס בצורה דו ערכית לנצרות. הוא מייחס לה ערך רב ותרומה רבה לאנושות, אולם מרבה למתוח ביקורת על המוסר שלה, שיסודותיו החיוביים שאובים מן היהדות. הוא דן בדוקטרינות המשמשות יסוד למוסר הנוצרי וכן במחלוקת בין הקתוליות לפרוטסטנטיות. הוא מתאר את ביטול התורה בידי הנצרות והשפעתו האנרכית השלילית של ביטול זה על המוסר הנוצרי. המוסר הנוצרי הוא, כאמור העתק של זה היהודי, אולם בתהליך ההיפרדות מן היהדות הוא שונה עד שרוקן מתוכן. לטענתו התעלמותה של הנצרות מן הצד הגשמי ומן העולם הזה, אשר מאזנים את הרוחני והעליון יותר בפילוסופיה היהודית, הובילה לבוז של הנצרות לגוף ובאופן פרדוקסלי, לחוסר מוסריות ולחומרנות.

Cquote2.svg

מאז ומעולם לא הייתה הנצרות אלא עבריות קטועת-אברים זו, שניטל ממנה אותו מרכיב המקשר אותה אל חיי העולם הזה.

Cquote3.svg
– פרק 10.

בן אמוזג מבטל את גישת החסד הנוצרי, לה הוא מקדיש כמה וכמה פרקים. הוא טוען כי חוסר האבחנה בין חוק אזרחי לחוק מוסרי והפיכת החסד לעקרון המנחה של כל מוסר, גרמה לצמיחתה של אי-מוסריות המטפחת את הרשעה בעולם בשם החסד. עוד טוען הרב כי האוניברסליות הנוצרית מטשטשת את כל הגבולות, הורסת את החסד העולמי, וזאת ולטענתו, לעומת היהדות הפרושית שידעה לאזן בין זהות לאומית לחסד אוניברסלי. הרב מצביע על האופן בו מטפחת היהדות את כבודו וחירותו של האדם, בעוד הנצרות מחוללת מלחמות דת.

נושאים נוספים בספר הם "הגניבה הספרותית", לטענת הסופר, שביצעה הנצרות מן הקבלה היהודית, ויחסה של הנצרות לאויבים אישיים. גם בנושאים אלה מותח הרב ביקורת קשה על גישתה של הנצרות לנושא. עם זאת, בן אמוזג מדגיש את תרומתה המכרעת ואת תוקפה של האמונה הנוצרית ורואה בה רובד חיוני והכרחי של דתיות באומות.

הרב אליהו בן אמוזג מתאר את גישתו אל האסלאם בפרקים 11 ו-12, הפרקים האחרונים של הספר. לפי דעתו, שאב האסלאם את מקורותיו מן צדדים אחרים ביהדות מאשר אלה ששימשו השראה לנצרות, ויצר קיצוניות חד צדדית:

Cquote2.svg

מוחמד מעצב ומסדיר את העולם הבא על פי דוגמתו של העולם הזה. הוא מעביר את כאביו, עינוגיו, תאוותיו וגחמותיו של העולם הזה, את הנאותיו ותענוגות בשריו, אל העולם הבא, עד כי גם תחיית המתים עצמה אינה אלא המשך וחזרה על חיי העולם הזה. במילה אחת: האסלאם אימץ מתוך היהדות בעיקר את צידה החברתי והמדיני, בעוד הנצרות העדיפה לדבוק בצידה הדתי והמטפיזי.

Cquote3.svg
– פרק 11.

אם למקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מחיבוריו המרכזיים, "אם למקרא", ספר ביאור למקרא הנסמך על ממצאי המחקר המודרני, כגון פילולוגיה, ארכאולוגיה והיסטוריה. בנוסף, הכיל הפירוש הגנה על העמדות המסורתיות של חכמי ישראל אל מול ביקורת המקרא. הספר נדפס בחמישה כרכים בשנים 1862 - 1863, בבית הדפוס של הרב בן אמוזג.

הפירוש "אם למקרא" של הרב בן אמוזג. נדפס בבית הדפוס של המחבר בשנת תרכ"ב (1862), ומאז לא נדפס שנית.

הספר עורר מחלוקת קשה בקהילת חאלב, בין טיעוניהם המרכזיים של חכמיה נגדו היו שהוא סבור שיש לחוכמות החיצוניות ערך בהבנת התורה, ושהצביע על הדמיון בין מנהגים מסוימים המוזכרים במקרא, לכאלה שנהגו עמים אחרים בעולם העתיק.

חכמי חאלב אף פנו לרבנים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית לשרוף את ספרי החומש שבהם נדפס הפירוש של בן-אמוזג. חכמי דמשק נעתרו לפנייה ושרפו את הספרים. חכמי ירושלים אימצו קו ביניים. הם לא שרפו את הספרים, אבל לא הכשירו אותם פומבית, ולא גינו את חכמי חאלב על פעולתם. גדול חכמי אסיה הקטנה במאה ה-19, הרב חיים פלאג'י, שחי באיזמיר, התנגד לפעולתם של חכמי חאלב, ואף כתב מכתב עידוד אישי לבן-אמוזג.

מבוא לתורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הינו הראשון בסדרת כתביו של הרב בן אמוזג, בעברית. ספר זה עצמו הוא הראשון בסדרת כתביו הבאים להגן על תורה שבעל פה, מקוריותה, נאמנותה ואמיתותה. הרב בן אמוזג מחולל בו מהפך אדיר בתפיסת המושג 'תורה שבעל פה'. תחת עטו, 'תורה שבעל פה' מפסיקה להיות נגזרת מ'תורה שבכתב'. אדרבה, היא מופיעה לנו במלוא עוצמתה הבלתי-משוערת אף אצל למדנים וגדולים: היא היא המקור לתורה שבכתב, ובלעדה אין אפילו מקום לתורה שבכתב. היא אינה עוד פרוש ותוספת, אלא היסוד של 'תורה שבכתב'. זוהי אסופת מאמרים שפרסם הרב בן אמוזג בעיתון הלבנון וקובצו בספר שיצא לאור מחדש בשנת תשס"ב (144 עמ'), על ידי הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, בהוצאת ישיבת אור וישועה.

טעם לש"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור טעם לש"ד (שיכול השם שד"ל) יוצא להגנת חכמת הקבלה וקדמוניותו של ספר הזוהר, ויוצא בכך נגד "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים" לשד"ל. מבנה הספר הוא ויכוח בין שתי דמויות "חופני" ו"פנחס", כאשר חופני מגלם את הדמות השואלת, ואילו בפי פנחס שם הרב בן אמוזג את דברי תשובותיו. הספר דוחה אחת אל אחת את ביקורתו של שד"ל נגד הקבלה, תולדותיה, תכניה ומקומה ביהדות, תוך שימוש באותם כלים הגותיים, לשוניים וספרותיים בהם שד"ל פסלה.

אימת מפגיע על אר"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבור אימת מפגיע על אר"י, בדומה לחיבור טעם לש"ד, בן אמוזג יוצא להגנת תורת הקבלה. הספר נכתב כנגד הספר "ארי נוהם" לר' יהודה אריה ממודנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירון הראל, 'העלאת אם למקרא על המוקד', HUCA, 64 (1993), עמ' כז-לו.
  • צבי זוהר, שמרנות לוחמת: קוים למנהיגותם החברתית-דתית של חכמי חלב בעת החדשה. 55: 57-78, 1993.
  • ביטאון ברית מס' 15 עמ' 54, משנתו של אליהו בן אמוזג, אהרון אמוזג
  • ביטאון ברית מס' 23 עמ' 45, בני אמוזיג, אהרון אמוזג
  • Yehoyada Amir, “New Paths towards Christianity and Islam in the Thought of Nachman Krochmal and Elijah Benamozegh”, in: Görge Hasselhoff (ed.), Die Entdeckung des Christentums in der Wissenschaft des Judentums, 2010, pp. 213–238

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]