אליהו גולומב

אליהו גולומב

בית אליהו גולומב, כיום מוזיאון ההגנה בתל אביב

מצבתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ועליה הכיתוב: "ללמד בני יהודה קשת" בשל תפקידו בכוח המגן העברי

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",‏ ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

ביוגרפיה

ילדות ועלייה לארץ ישראל

אליהו גולומב נולד בי"ד באדר תרנ"ג לנפתלי ואסתר לבית קלר בעיירה וולקוויסק שבפלך גרודנו, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בילדותו למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית והתוודע למהפכנים ולספרות הרוסית. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל על מנת ללמוד בגימנסיה "הרצליה". הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו היה בעל טחנת קמח ברוסיה וגם ביפו.

גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").

כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן יוסף זלצמן (מעובדי חוות כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".‏

בשנת 1914 נפטר אביו וגולומב נאלץ לשוב לעיר לצורך ניהול הטחנה של אביו. גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בשל טינתו לטורקים על שדנו את אביו למלקות משום שסירב להפעיל את טחנת הקמח שבבעלותו ביום שבת; אך בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".

גולומב בארגון ההגנה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביוני 1920 הוקמה "ההגנה" כ"ארגון ארצי". גולומב היה מתומכיה המובהקים של "ההגנה" והיה אחד ממקימי "ההגנה", תמך בפירוקו של ארגון "השומר" עם הקמתה, והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.

גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה בארגון "ההגנה", ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.

גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.

גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".‏

פעילות פוליטית וציבורית

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.

חייו האישיים

גולומב נשא לאשה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת (שרתוק). תחילה רצה גולומב באהבת אחותה הגדולה רבקה, שהייתה ידידתו הקרובה, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.‏ לשניים נולדו שלושה ילדים - דקלה, דוד ודליה. בנו, דוד גולומב, היה לימים חבר הכנסת. בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, ופעילה מרכזית בארגון מחסום Watch.

פטירתו והנצחתו

אליהו גולומב נפטר בתל-אביב, בל' בסיון תש"ה ונטמן בבית העלמין טרומפלדור בעיר.

על שמו נקראה אוניית המעפילים דלין" (אחד מכינוייו) ו"אליהו גולומב", וכן נקראו על שמו שכונת יד אליהו בתל אביב, קיבוץ הנח"ל הראשון ניר אליהו ובו בית התרבות ע"ש אליהו גולומב ("בית אליהו") ורחובות בכמה ערים מרכזיות בישראל. ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כמפקדת ההגנה, ומשמש כיום כמוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות ארגון חברי ההגנה. פרס ביטחון ישראל המחולק בידי הנשיא החל משנת 1958 קרוי על שמו של גולומב.

כתביו

• ראשי פרקים בתולדות הגנת הישוב, חיפה: הסתדרות הצופים העברים בארץ ישראל - הועדה לעניני הדרכה, תש"ד. ‬(חוברת)
• חביון עֹ‏ז (בעריכת יהודה ארז), 2 כרכים, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תל אביב: עיינות, תשי"ד 1953-תשט"ו.)
• אליהו גולומב: מדבריו, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה.
• עיונים ביהדות זמננו: י"ג מסות, ירושלים: מ. ניומן, תשל"ב 1972.

תרגומי "ראשי פרקים בתולדות הגנת הישוב":

• Eliahou Golomb, Les origines de la défense juive (traduction de L. Wurmbrand), Jérusalem: R. Mass,‎ 1946.‎
• Eliyahu Golomb, The history of Jewish self-defence in Palestine (1878-1921), Tel-Aviv: Lion the Printer, for the Zionist Youth Dept.,‎ [1947?]‎
• Eliahu Golomb, Los origenes de la Hagana (Tradujo del francés, Ralph Seroussi), Jerusalem: Publicado por el Departamento de la Juventud y del Jalutz de la Organización Sionista Mundial,‎ 1949.‎

לקריאה נוספת

• משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1969. (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם)
• אהוביה מלכין, האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב, 1893–1929 (עורכים: אברהם יבין ואלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אפקים), 2007.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אליהו גולומב

• אליהו גולומב באתר "ההגנה"
• דוד תדהר (עורך), "אליהו גולומב", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 972
• אליהו גולומב, באתר הסוכנות היהודית
• גולומב בשר ודם מתוך "הקיבוץ"
• אליהו גולומב אתר תנועת העבודה הישראלית
• אליהו גולומב אתר מוזיאון ההגנה
• אליהו גולומב הוצאת עם עובד

• אליהו גולומב איננו, דבר, 12 ביוני 1945
  • הועד הלאומי, עמוד־התווך של בטחון הישוב, דבר, 12 ביוני 1945
  • האבל בארץ, דבר, 12 ביוני 1945
  • ישראל גלילי, גדל־סמכות, דבר, 12 ביוני 1945
  • י. שדה, איננו..., דבר, 12 ביוני 1945
• רבבות ליוו את ארונו של אליהו גולומב, דבר, 13 ביוני 1945
• ד. ב. מלכין, האיש והתפקיד, על המשמר, 19 ביוני 1945
• עם זכר אליהו – בונה כוח־המגן העברי, דבר, 1 ביולי 1946
• אליהו בראשיתו (חמש שנים למות אליהו גולומב), דבר, 16 ביוני 1950 (מתוך "חביון עוז", כרך א)
• ישראל גלילי, שר של צבא בלתי־מוכר: במלאות 5 שנים למות אליהו גולומב (שיחה ב"קול ישראל"), על המשמר, 27 ביוני 1950
• 10 שנים למות אליהו גולומב, דבר, 17 ביוני 1955: משה שרת, 'איש סגולה'; יעקב דורי, 'רע ומנהיג דגול'; סגן אלוף גרשון ריבלין, 'האח האיתן'; שאול אביגור, 'הכוח הדינמי ב"הגנה"'; ישראל גלילי, 'מנהיג תנועת ה"הגנה"'; 'שר ביהודה'; נחום שדמי, 'כוח עבודה בלתי מצוי'; פרקי חייו
• מדבריו של אליהו גולומב (חמש־עשרה שנים למותו), דבר, 26 ביוני 1960
• מרדכי שניר, אליהו גולומב (ליום השנה למותו), דבר, 14 ביוני 1961
• יחיעם וייץ, מי זוכר היום את אליהו גולומב, באתר הארץ, 9 ביולי 2007 (על אהוביה מלכין, "האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב", כרך א')