אליהו גת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אין תמונה חופשית

אליהו גת (1919 - 1987) היה צייר ישראלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו גת נולד בשנת 1919 בעיירה דוקשיץ (רוסיה הלבנה) למשפחה ציונית. ב-1926 עבר עם משפחתו לפולין (פלך וילנה) ושם למד בגימנסיה פולנית ממשלתית. בשנת 1937 עלה לארץ-ישראל, ועד 1939 למד אדריכלות בטכניון בחיפה. בין השנים 1939-1942 היה חבר הקיבוצים ניר חיים ומעוז חיים והיה סוור בנמל חיפה וספן.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בארץ ישראל ובצפון אפריקה עד ל-1946. בשנת 1945, בעודו חייל, נרשם לאולפן לציור של אהרון אבני, למד בו במשך שנה וכשהועבר לקהיר למד אמנות באקדמיה הקהירית לאמנות בקורסים מטעם הצבא הבריטי. לאחר ששוחרר מן הצבא למד באולפן לאמנות של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי עד למלחמת העצמאות. ב-1948 גויס לצה"ל ושירת עד לסוף שנת 1949.

בשנת 1952 למד בבית-הספר לאמנויות יפות (בוזאר), אצל הצייר ז'אן סוברבי. בין השנים 1964 - 1978 ניהל אליהו גת את המכון לאמנות, בת-ים. משנת 1965 לימד במדרשה למורים לאמנות בתל אביב ואחר-כך בהרצליה וברמת-השרון. בשנת 1979 לימד באקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", ירושלים. בשנים 1980-1981 שימש יושב-ראש אגודת הציירים והפסלים בישראל.

גת נפטר בישראל בשנת 1987.

ב-4 ביוני 2012 הושחת אתר האינטרנט לזכרו של גת על ידי קראקרים פרו פלסטינים‏[1].

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו גת הוא צייר של נקודות-מפגש: מפגשים בין אשה לנוף, בין סערת משיכות-מכחול לקומפוזיציה מהודקת, בין ייצוגיות לבין הפשטה, בין תיאור לחוויה, בין הבעתיות חריפה לאינטימיות ובין אינטימיות למונומנטליות. גת הוא גם צייר רומנטי מובהק.

את יצירתו מכתיבים כל העקרונות המהותיים של רומנטיקה: תפיסת הנוסף כישות הקיימת מעבר לנוף האובייקטיבי, תפיסת הנוף כהד להתרחשות רגשית של היוצר, התייחסות לנוף כ"נשגב ולא כ"יפה", הדגשת הזהות בין אשה לטבע, אידאולוגיה פנתאיסטית המבקשת את ההרמוניה המלאה בין כל גורמי המציאות, אנטי-אנאליטיות והתנגדות לאינטלקטואליזציה.

גת, מן המעולים שבציירי הנוף הישראליים, מייצג ביצירתו ובביוגרפיה שלו חתך מסוים של חווית אמן ישראלית אותנטית.

בין ציוריו המפורסמים, נקבת השילוח, המוצג בכניסה לאולם השופטים בבית המשפט העליון בירושלים.

סטודיו סטימצקי-שטרייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן היו מורים בסטודיו לציור של אהרון אבני. בשעה שיצירתו ושיטתו הפדגוגית של אבני היו מעוגנות בתפיסת אמנות שמרנית-אקדמית, נטו סטמצקי ושטרייכמן למגמות חדשניות יותר. בשנת 1945 עזבו שניהם את סטודיו אבני יחד עם חלק מתלמידיהם ויסדו אולפן שנקרא על-שמם, שבו למד אליהו גת, ואשר פעל עד לשנת 1948. באולפן החדש הצטרפו לצוות המורים מרסל ינקו ואויגן קולב. האחרון הורה תולדות האמנות והיה "מפקח מטעם 'תרבות מתקדמת'".

בשנות קיומו של האולפן נטו המורים ליצירה בהשפעת פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, המתאפיינת בסגנון ועיוות צורני של העצמים במציאות. שלושת המורים נמנו עם מייסדי קבוצת האמנים החדשנית "אפיקים חדשים" (נוסדה ב-1948) וכבר ב-1947 השתתפו בתערוכת "השבעה" במוזיאון תל אביב, שבה "הסתמן הכיוון האמנותי של רוב המשתתפים לעבר ערכים טהורים של הציור – לעבר המופשט". תערוכה זו הייתה בבחינת שלב בתהליך גיבוש המודרניזם באמנות הישראלית.

התפתחותם האמנותית של תלמידי הסטודיו לאחר תום לימודיהם אינה מעידה על השפעה מהותית, אידאולוגית וסגנונית, של המורים עליהם. אחדים מהם הקימו את קבוצת העשרה מתוך התנגדות עזה לגישה האוואנגארדיסטית של מוריהם. כעבור שנים הודו רבים מתלמידי הסטודיו שהשפעת המורים התבטאה בייחוד בחשיבות הגדולה שייחסו למעשה האמנות ובהטפה לניתוק מן הצווים של האמנות המסורתית. בשנת 1948 התפרק הסטודיו של סטימצקי ושטרייכמן ורוב תלמידיו גויסו לצה"ל. אחדים מהם השתתפו בתערוכה "חיילים מציירים", שהתקיימה בגלריה "מקרא סטודיו" בתל אביב בספטמבר 1948. עם סיום המלחמה שבו תלמידי הסטודיו ונפגשו ויחד ערכו תערוכה בשם "שחור-לבן" בבית-הקפה "כסית" בתל אביב.

קבוצת "העשרה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בפברואר 1951 נפתחה בביתן התערוכות של אגודת הציירים והפסלים בתל אביב התערוכה הראשונה של קבוצת העשרה. המציגים היו: אליהו גת, אלחנן הלפרין, שושנה לויסון, אפרים ליפשיץ, משה פרופס, שמעון צבר, דן קדר, קליר יניב, ניסן רילוב וצבי תדמור – כולם בוגרי הסטודיו של סטמצקי-שטרייכמן. צורפו גם שני פסלים  : שושנה היימן ודוד פלובו. אליהו גת היה בין יוזמי הקבוצה וניתן לומר – מנהיגה. התערוכה הייתה אקלקטית מבחינה סגנונית ולא שיקפה קבוצה אחידה, בעלת בסיס אידאולוגי משותף.

הביקורת עודדה את "התלהבות הנעורים" של המציגים, אך אויגן קולב, מורם לשעבר, עמד על השמרנות היחסית שלהם: "אמונתם, יותר משהיא משקפת את הכוחות של היום, הרי משקפת היא את הכוחות של אתמול". הוא השווה אותם למוריהם: "אצל אמנים רבים, מבוגרים יותר, תשוקה אמיצה הרבה יותר לניסיון נועז, מאשר כאן, אצל ה'צעירים'". הוא חייב את המצב הזה וראה בו הוכחה לכך ש"האמנים הצעירים מציגים לעצמם שאלות " באשר למצפונם האמנותי ול"חובתם כלפי החברה; "זוהי עצירה שאחריה "יזנקו לתוך החדש באמת;" קולב עמד על עובדה נוספת, שתהיה המפתח להבנת האידאולוגיה של אנשי הקבוצה בעתיד: היצמדותם לריאליה. הוא דיבר על משאלה המשתמעת מן התמונות המוצגות: "כיצד אפשר להתקרב יותר לחיים, כיצד אפשר לדבר יותר אל לב המסתכל.... בדרך צימודה של היצירה לתוכן ממשי."

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 יצא אליהו גת לצרפת בעזרת מלגה ממשלתית. כאן למד בבית-הספר לאמנויות יפות (בו'זאר) אצל הצייר ז'אן סוברבי, יחד עם מיכאל גרוס ואורי רייזמן. סוברבי התמחה בציורי-קיר ולימד את תלמידיו ציור במשטחים אחידים ורחבים. מכתביו של גת משנת שהותו בפאריס מעידים על מבוכה אמנותית ועל קשיי יצירה מהותיים ופיזיים: "... חשבתי לצייר קצת בערבים וקניתי מנורה כחולה, אבל בינתיים זה לא מסתדר. אתה הלא מבין את הקשיים לאחר יום עבודה, ובמיוחד בחדר שאין בו אווירה בנוסף למבוכה שאני שורה בה כעת בשטח הציור". האמנים שהוא מזכיר במכתביו כחשובים לו, שונים ככל שהיו זה מזה, מייצגים את התפלגות גישותיו האמנותיות של גת בשנים שיבואו. הוא מגלה הערכה רבה לצייר הצעיר ברנאר ביפה, שזה אז להצלחה חברתית-אמנותית בפאריס: "...אגב ביפה עולה פה על כולם בהרבה והתערוכה שלו הייתה רבת-רושם ומשמעות ויש כבר שמושפעים ממנו" .

אמן אחר שמזכיר גת הוא סוטין: "סוטין יכול לעמוד טוב מאוד על-יד הקלסיקאים...מורז'נסקי מבטיח לי שישתדל אצל קאטיה גראנוף שאוכל לראות כ- 15 סוטינים – זה אחד הציירים שאני מבין אותו הכי פחות ועושה רושם רב. דרך אגב, הציור הישראלי לוקה בסוטיניזם אבל לא הבריא אלא דווקא ההפך". הוא כותב לאחר מסע בספרד וביקור במוזיאון הפראדו במדריד : "מסתובבים ומסתובבים וכל תמונה יותר טובה מהקודמת. אפשר לשבת כאן חודשים וללמוד בלי הפסק. איזו קלות בצבע אצל טיציאן וטינטורטו, כמעט סקיצה, וכל כך עמוק. יש כאן כמה עבודות פשוט אימפרסיוניסטיות של טיציאן שרואים מכחולים ושכבות קלילות ושקופות של צבע". העניין של גת ביצירות סוטין ובגישה החופשית- אימפרסיוניסטית של הציירים הוונציאניים מעיד על הכיוון האמנותי שייבחר ללכת בו בעתיד.

ריאליזם / תערוכות קבוצת העשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1951 השתתף אליהו גת, כמו אחרים מבין קבוצת העשרה, בתערוכות רישום של אמנים צעירים במוזיאון תל אביב ובקיץ 1953 הציגו חברי הקבוצה את תערוכתם בבית-האמנים בתל אביב. הם נקראו אז קבוצת "התשעה". דימויה של הקבוצה הוגדר עתה על ידי נטיית חבריה לציות הקשור למציאות המקומית.

הקבוצה ביקשה להציג את עצמה כאנטיתזה ל"מודרניזם העקר", ל"מופשט" ול"אוניברסליזם באמנות". בעיתונות התפרסם גילוי-דעת של "אחד מן התשעה": "כולנו חדורי הכרה זו, כי הדרך אל ההישג היא מתוך היצמדות למציאות ופירושו של דבר למציאות חיינו-אנו, הארצי-ישראלית... ריחפנו ברקיעים של מה שנהוג לקרוא מודרני (והוא כבר אינו מודרני) ואנו חוזרים אל הארץ הארץ, 'המוחשית'." הכותב תוקף את הנטייה לציור מופשט: "רוח לא טובה שוררת בחוגים רבים של אמנינו, והיא רוח זו של בריחה מן המציאות אל המופשט, אל הקוסמופוליטי, מתוך מחיקת כל סימני-היכר של מקום ושל זמן... הדבקות בדרך זו כאן, בארץ ובזמן של מאבק חברתי חריף אינה אלא העתקת דברים שאבד עליהם כלח מתוח מציאות זרה..." הוא תוקף את הפורמליזם הצורני: "הבעיות שאנו מציבים לפנינו אינן בעיות של עיצוב הצורות, כי אם בעיות מתן צורה לתוכן מסוים. אנו בני הארץ הזאת ואנו אוהבים אותה על הטוב והרע שבה. למה נעוות את צלמם של האנשים שאנו רואים וחיים איתם...למה נעשה סכמות מתימטיות של להטוטי-צורה מנופם של ערים וכפרים או מעברות, שעה שיש בהם משמעות עמוקה גם בצורתם הריאלית?"

המאמר כתוב מתוך נקודת – ראות מעמדית מובהקת: "הגיעה השעה שנחזיר לחברה את אשר אנו חייבים לה, שנהפוך את האמנות ממצרך מותרות לסנובים ויחידי-סגולה, למצרך להמונים. הגיעה השעה שיוכלו גם המוני פועלים, חקלאים ואנשים מכל המעמדות לבוא לתערוכות של ציור ולאהוב את אשר הם רואים ולחוש כי שלהם הוא. "לקראת סיום הרשימה הגדיר הכותב את קבוצת 'אפיקים חדשים' כניגוד לעקרונות שקבוצת "התשעה" מבקשת לייצג: "....הורד במצנח אדם אלמוני לתערוכה של 'אפיקים חדשים' ולא ידע לאיזו ארץ נקלע או לאיזו תקופה שייכת אמנותם. הכל מרחף, ערטילאי, קוסמופוליטי, מעבר לזמן ולמקום, מעבר לבעיות של חיים."

חוגי השמאל הישראלי קלטו את המסר האידאולוגי של הקבוצה. בעיתון "קול העם" ציין המבקר ע' בן-שלום בסיפוק ש"דווקא הדור הצעיר של אמני ארצנו היה הראשון שהבין שרק החזרה אל המציאות והקשר עם החיים עתידים להצמיח אמנות ישראלית מקורית-עממית." הוא מציג את תערוכתם כ"אחד המאורעות החשובים בתולדות אמנות ארצנו,"בניגוד לתלישות הבורגנית של אנשי "אפיקים חדשים" ולנטייתם של חבריה ל"אמנות לשם אמנות" - מנותקת מן הסביבה החברתית ומייצגת אינדיבידואליזם אנטי-סוציאלי.

מתוך הדברים האלה עולים הדי הפולמוסים האידאולוגיים שפילגו את ציבור האמנים הישראליים בראשית שנות החמישים: ריאליזם מול מופשט, לוקאליות כנגד אוניברסליות. קבוצת "אפיקים חדשים" התגבשה כבר בראשית שנות החמישים סביב אידאולוגיה אנטי-לוקאלית ופרו-מודרניסטית. יחזקאל שטרייכמן כתב ב-1950: "האמנות הלאומית הפסיקה את קיומה, היא מתה עם הזרם ה'פוסט-אימפרסיוניסטי,'" ו"האמנות המודרנית מחפשת את ההתקרבות אל המופשט ושם אין אלמנטים ישראלים." הקבוצה הניפה את דגל האנטי-ריאליזם" ("ציור אינו מחקה את הטבע כי אם מתחרה בו").

האידאולוגיה הזאת נחשבה בשנות החמישים המוקדמות כאופוזיציונית. קובעי הטון התרבותי, אישים כאברהם שלונסקי ושאר נציגי "תרבות מתקדמת", כגון אויגן קולב, התבטאו נגד ציור מופשט ובעד יצירת אמנות ישראלית צמודה למציאות. שמעון צבר, איש קבוצת העשרה, כתב: "אמנות טובה היא זו הנותנת ביטוי נאמן למציאות בה אנו חיים, בעוד אנשי קבוצת אופקים חדשים מבטאים את עולם האתמול ומייצגים הוויה נפשית של אינטליגנציה זעיר-בורגנית מיואשת." אמנים צעירים רבים נטו אז ליצירה הנזקקת לתיאור המציאות מתוך תחושת מעורבות חברתית: נפתלי בזם הציג בשנת 1952 את ציורו הפוליטי "לעזרת הימאים" ובשנת 1952 הציג תערוכת-יחיד "מגויסת". יצירות "ריאליסטיות" הוצגו גם בתערוכות-יחיד של אביגדור אריכא, משה טמיר, שמעון צבר וכמובן בתערוכת קבוצת העשרה, שהתגבשה עתה סביב פרוגרמה ריאליסטית.

הריאליזם והמעורבות החברתית היו קו שחזר על עצמו באותה התקופה גם בתביעות האמנותיות של סופרי המשמרת הצעירה, בני דור תש"ח (אליהו גת העיד על עצמו ועל עמיתיו: "אנו ציירים בני דור מלחמת השחרור"). סופרים כמשה שמיר וס. יזהר, המחזאי ניסים אלוני ורבים אחרים נענו לתביעות הגלויות של הביקורת משמאל והתגייסו למימוש "הספרות הריאליסטית".

יש לזכור שההתגייסות החברתית-פוליטית לא אפיינה את יצירתם האמנותית של חברי קבוצת העשרה (פרט לזו של שמעון צבר). בתערוכתם הציגו דיוקנאות ובייחוד ציורי נוף, תוך העדפה של נופים עירוניים מזרחיים, כגון מראות יפו, טבריה, צפת. לגבי כמה מהם, ביניהם אליהו גת, אפשר לציין את השימוש בצבעוניות שהיו בה יסודות "מזרחיים", זו הבולטת באמנות הדקורטיבית האסלאמית.

בשנים הבאות חל שינוי ביצירתו של אליהו גת תוך שהמשיך להציג בתערוכות קבוצת העשרה. ציוריו נעשו כהים ומונוכרומיים, מבוססים על ניגודי כהות ובהירות מאופקים. את הצורות הגדירו עתה קווי-מתאר עבים והקומפוזיציה הייתה מבוססת על חריזה פלסטית של קווים ועל חזרה של כיווני כוח מוגדרים. רחוק וקרוב אוחדו בעזרת קווים שהיו משותפים לשני המישורים, כך שהודגשה שטיחותם של החללים המתוארים. האמן נטה לתיאור נושאים בעלי אופי ארכיטקטוני, כגון חזיתות או גגות בתים. אפשר לראות כאן את השפעת לימודי האדריכלות שלו בעבר. יש בציורים אלה גם רמזי השפעת הצייר הצרפתי סוברבי שגת היה תלמידו.

ככל שנראה הדבר מוזר על רקע האידאולוגיה של קבוצתו, ציוריו של גת הלכו ונעשו מסוגננים ומופשטים יותר. כדי להבין את משמעות השינויים שיעברו על יצירתו של גת בשנים הבאות, יש לזכור שבאמצע שנות החמישים ואילך חלה תמורה בתודעת האמנים והציבור המקורב לאמנות בישראל מבחינת היחס להפשטה ולמודרניזם. האידאולוגיות השמאליות, שתבעו מן האמנות מעורבות חברתית, צמידות למציאות וגישה לא-אליטיסטית ולא אינדיבידואליסטית, איבדו את החיוניות שהייתה להן בראשית העשור (בין השאר בעקבות שינוי הזיקה של חוג "התרבות המתקדמת" לברית המועצות והפילוג במפ"ם ב-1954). מספר גדל והולך של ישראלים, ביניהם אמנים, הגיעו לאירופה והתוודעו להצלחה שנחל שם הציור המפושט. מידע אמנותי, שהחל להגיע עתה ביתר קלות מן המערב באמצעות כתבי-עת ואנשי אמנות שביקרו בארץ, אישש את הקביעה הזאת. הכאריזמה של קבוצת "אפיקים חדשים" התחזקה עד שהקבוצה הפכה מחוג אופוזיציוני לוחם בראשית שנות החמישים לקבוצה משפיעה, בעלת מהלכים בממסד האמנותי, בשלהי העשור.

על רקע זה ניתן להבין את התמורות שחלו ביצירת אמנים שנטו לריאליזם ושעברו לקראת סוף שנות החמישים לציור מופשט. בשנת 1960 התקיימה התערוכה האחרונה של קבוצת העשרה (מוזיאון תל אביב). אם בשנת 1960 הציג אליהו גת ציור מסוגנן ונטה לארגן את הסימנים על פני שטח הבד על-פי עקרונות צורניים מופשטים על חשבון הדמיות, הרי שבשנת 1962 הציג כבר ציורים מופשטים לחלוטין.

ציור מופשט / תצפי"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציוריו המופשטים של אליהו גת משנת 1961/62 מתגלים כניסיון מובהק לבצע מהפך עקרוני חד ביצירתו ולנתק את עשייתו בהווה מזו של העבר הקרוב. הוא בחר בטכניקה ובסגנון שונים לחלוטין מאלה שנקט בתקופה שלפני ה"מהפך".

עתה התמקד גת בציורים בצבע-מים על נייר. ציורים אלה היו אינפורמליים – חסרי צורות מוגדרות כל שהן. הם היו מבוססים על כתמיות חופשית ,על אפקטים של נזילות והתזות צבע. הקומפוזיציות שלהם היו חסרות כיוון מוגדר, ללא אבחנה בין למעלה ולמטה, ימין ושמאל. האזכור הפיגורטיבי היחיד בציורים אלה היה קיומו של אזור מרכזי, אינטנסיבי יותר מבחינה צבעונית, לעומת שוליים העשויים במידת אינטנסיביות פחותה. רמת ההפשטה של ציורים אלה הייתה קיצונית יותר מזו שאליה הגיעו רבים מציירי המופשט הוותיקים יותר בישראל. בציוריו האחרונים בטכניקה זאת התגלו כבר צורות גאומטריות שהזכירו שורות בתים לצופה שהיה אמון על ציוריו הפיגורטיביים הקודמים של גת. באותה תקופה הצטרף להתארגנויות אמנים שונות של ציירי מופשט. המרכזית שבהן הייתה תערוכת תצפי"ת (תערוכת ציור ופיסול ישראלית), שהתקיימה בשנת 1964 במוזיאון תל אביב.

תערוכת תצפי"ת נולדה מתוך התחושה שאמני המופשט חסרים חלל תצוגה מרכזי להצגת עבודותיהם. עם יוזמיה נמנו אמנים שזה מקרוב חזרו לארץ (כגון יגאל תומרקין), חברי "אפקים חדשים", אנשי קבוצת העשרה שעברו לציור המופשט ואחרים. על מאניפסט התערוכה חתמו מיכאל ארגוב, אליהו גת, יצחק דנציגר, מינה זיסלמן, זיוה ליבליך, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן, משה פרופס, יחיאל שמי ויגאל תומרקין. המאניפסט קורא תגר על "השימוש באימפרסיות חיצוניות ותיאור חיצוני של עצמים ודמויות." הוא קובע ש"טשטוש ערכים ו'חזרה' לרגיונאליזם פולקלוריסטי, פזילה מחודשת לישראליות כביכול, יביאו לגיבוש קבוצת אמנים שבניגוד לנוסטאלגיה, אקוזטיקה טרויסטית ומסחר בתודעה יהודית, תהווה גרעין של אמנים המחפשים ערכים פלסטיים צרופים ההולמים את רוח תקופתנו. "ההתנגדות לריאליזם ולניסיון ליצור "ציור ישראלי" היא למעשה התנגדות לערכים שעליהם קמה בזמנו קבוצת העשרה.

הריאליזם של שנות השבעים והשמונים / נופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנופים שצייר גת בשנות השבעים והשמונים הם תיאורי אתרים מזוהים שהאמן נוטה לחזור ולצייר אותם: נופי צפת, זכרון-יעקב, הרי ירושלים ונופי סיני. זווית ההסתכלות גבוהה, כך שהנוף נפרש שטוח ופנורמי על-פני הבד, עם פס צר מאוד של שמים. זוהי קומפוזיציה שהייתה קיימת כבר בתמונותיו של גת משנות החמישים המאוחרות והתגבשה סופית בציורי "הנופים המופשטים" של אמצע שנות השישים. חיתוך דומה של תיאורי נוף נמצא בציוריהם של אמנים ישראליים אחרים כגון ליאופולד קרקאואר, אנה טיכו ומרדכי לבנון. למרות שציוריו של גת מעובדים בטכניקה אימפרסיוניסטית, בניגוד לציורי הנוף של ציירים אימפרסיוניסטים, אין גת מתאר נופים פיקטורסקים, ציוריים, נעימים, מושא לעיני תיירים עירוניים היוצאים לפוש בחיק הטבע. המודוס של תיאורי הטבע של גת הוא המודוס של הנשגב. הנופים שלו מבטאים את שכרון הטבע והאין-סוף, את ההתרגשות מן הטבע. הקרבה אל הנוף, החרות המתממשת בחוויית המרחב הפתוח, התמסרות הנוף לכיבושו של היוצר, היחסים הדו-סטריים בין הטבע לחווה אותו, כל אלה עומדים ביסוד החוויה האמנותית של גת. מבחינה זו כמוהו כבני דורו, הסופרים אנשי דור תש"ח – דור המנותק משורשיו ההיסטוריים, אך מבקש להגדיר את זהותו העצמית באמצעות חוויית ההשתייכות למקום, דור ש"הווייתו מגבילה את תודעתו" ואשר חווייתו העיקרית היא ההימלטות אל המרחב. השמש מלהטת בציורי גת מתוך האדמה ומשאילה לה את אורה ולתוכה הוא נמלט (האור באדמה, השמים עופרת ולכן איני משאיר מקום לשמים," אומר גת).

"קבוצת "אקלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו גת נמנה עם מייסדי קבוצת האמנים "אקלים" שהתארגנה בשנת 1974. הקבוצה קמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים "כתגובה על הלך הרוחות בקרב הציבור הישראלי". היא "שמה לה למטרה להצביע על ההכרח להעלות את תודעת הציבור הנאור כלפי הזהות הישראלית בכל שטחי התרבות". המשתתפים בתערוכות השונות של הקבוצה מאז הקמתה ועד לשנת 1983 היו: אליהו גת, רחל שביט, אורי ריזמן, אברם רפאל, מיכאל גרוס, חנה לוי, טובה ברלינסקי, יחזקאל שטרייכמן, אברהם מנדל, צבי אלדובי, רן שחורי, חנה מגד, אברהם אופק, שמעון אבני, חנה אביתר, דוד בן-ישראל, ראובן כהן, צבי טולקובסקי, רות יקותיאל, יורם רוזוב, שמשון הולצמן. מהם שהשתתפו בתערוכה אחת או שתיים ואחרים שהשתתפו במרבית תערוכות הקבוצה. אליהו גת ורחל שביט היו יוזמי הקבוצה והרוח החיה בפעילותה במשך כל תקופת קיומה. אורי ריזמן, חנה לוי ואברם רפאל היו היחידים שהשתתפו כמעט בכל תערוכות "אקלים". ניתן לומר ש"אקלים", יותר משהנה קבוצת אמנים מגובשת, היא רעיון המאחד סביבו אמנים שונים בתקופות שונות. תערוכות "אקלים" היו פלורליסטיות מבחנה סגנונית. העיקרון שאיחד את יצירת המשתתפים בהן היה השפעת הנוף המקומי או מרכיביו עליה. מבחינת הגישה הפרטיקולריסטית של הקבוצה וזיקתה למושג ה"ישראליות", מבחינת התנגדותה מחד גיסא ל"ישראליות" ספרותית ומיתולוגית ולארכאיזם ומאידך גיסא לגישה אוניברסליסטית ואוואנגארדית – מבחינות אלו קרובה קבוצת "אקלים" לאידאולוגיה של קבוצת "העשרה".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1949 - פרס ע"ש ששה בני אמנים שנפלו במלחמת השחרור
  • 1959 - פרס הסתדרות הכללית לאמנות
  • 1972 - פרס משרד החינוך למורים לאמנות
  • 1978 - פרס דיזנגוף

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]