אליוט קרטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אליוט קוק קרטראנגלית: Elliott Cook Carter; ‏11 בדצמבר 19085 בנובמבר 2012) היה מלחין אמריקאי.

קרטר נולד בניו יורק. צ'ארלס אייבס עודד אותו בצעירותו לבחור במוזיקה כמקצוע והוא למד אנגלית ומוזיקה באוניברסיטת הרווארד ובבית ספר לונגי למוזיקה. וולטר פיסטון היה אחד ממוריו למוזיקה והוא שר במקהלת הגברים של הרווארד (Harvard Glee Club). אחרי סיום לימודיו נסע לפריז ללמוד אצל נדיה בולאנז'ה ובשנת 1935 חזר לארצות הברית והתמנה למנהל באלט קאראוון. משנת 1939 עד 1941 לימד פיזיקה, מתמטיקה ויוונית קלאסית, נוסף למוזיקה, בסיינט ג'ון קולג' באנאפוליס, מרילנד.

בשנות מלחמת העולם השנייה עבד קרטר במשרד למודיעין מלחמתי. אחרי המלחמה כיהן במשרות הוראה בקונסרבטוריון פיבודי (1946 - 1948), באוניברסיטת קולומביה, בקווינס קולג' שבניו יורק (1955 - 1956), באוניברסיטת ייל (1960 - 1962), באוניברסיטת קורנל (מ-1967) ובבית הספר ג'וליארד (משנת 1972). בשנת 1967 התמנה לחבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות.

בספטמבר 2008 התקיים הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים בסימן יום הולדתו המאה של המלחין, ובו נוגנו יצירות רבות משלו. ביניהן ביצוע בכורה עולמי לקונצ'רטו לחליל אשר כתב בהזמנת הפסטיבל.

סגנון ויצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו המוקדמות של קרטר מושפעות מאיגור סטרווינסקי ופאול הינדמית והן נחשבות נאו-קלאסיות מבחינת האסתטיקה. הוא קיבל הכשרה קפדנית ויסודית בקונטרפונקט, החל בפוליפוניה של ימי הביניים וכלה בסטרווינסקי, והדבר ניכר ביצירותיו הראשונות, כמו הבלט "פוקהונטס" (1938 - 1939). חלק מן המוזיקה שכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה הנו דיאטוני בעליל וכולל ליריות מלודית, המזכירה את סמיואל בארבר. ראוי לציין שקרטר נטש את הנאו-קלאסיקה בערך במקביל לסטרווינסקי ואמר, כי הוא מרגיש שהוא מתעלם מתחומי רגש חיוניים.

המוזיקה שחיבר לאחר 1950 אטונאלית ומורכבת מקצבית. מציינת אותה המצאת המונח "מודולציה משקלית" לתיאור שינויי המשקל והמפעם התכופים והמדויקים שביצירתו. בעוד שהכרומטיות ושפתו הצלילית מקבילים לאלה של מלחינים סריאליים בני תקופתו, קרטר אינו משתמש בטכניקות סריאליות במוזיקה שלו. הוא פיתח וקטלג באופן עצמאי את כל הקבצים האפשריים של גובהי-צליל (למשל, כל אפשרויות האקורדים בני שלושה צלילים, האקורדים בני חמישה צלילים, וכן הלאה). תאורטיקאים של המוזיקה, כדוגמת אלאן פורט, ארגנו שיטתית את הנתונים האלה לתאוריה מוזיקלית סדורה. סדרת יצירות משנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מחוללת חומר טונאלי משלה על ידי שימוש בכל האקורדים האפשריים של מספר מסוים של צלילים יסודיים. הקונצ'רטו לפסנתר(1967) עושה שימוש בקובץ של אקורדים בני שלושה צלילים כחומר הגלם הצלילי שלו; רביעיית המיתרים השלישית (1973) משתמשת בכל האקורדים המרובעים; הקונצ'רטו לתזמורת (1960) משתמש בכל האקורדים המחומשים וה"סימפוניה לשלוש תזמורות" עושה שימוש בקבצים של אקורדים בני שישה צלילים. קרטר גם מרבה להשתמש באקורדים "טוניים" של 12 צלילים. מעניינים במיוחד הם אקורדים של 12 טונים המכילים את כל המרווחים, שם כל מרווח מקבל ייצוג בין תווים סמוכים של האקורד. יצירתו מ-1980 לפסנתר סולו, "פנטזיות ליליות", מנצלת את הקובץ המלא של 88 אקורדים כל-מרווחיים בני 12 צלילים. באופן טיפוסי, חומר הגלם הצלילי מחולק קטעים קטעים בין כלי נגינה, תוך הקצאת מערך או מערכי אקורדים ייחודיים לכל כלי נגינה או מדור בתזמורת. ריבוד החומר הזה, המקצה לקולות אינדיבידואליים לא רק חומר צלילי ייחודי להם, אלא גם מרקם ומקצב משלהם, הוא מרכיב בעל חשיבות ראשונה במעלה בסגנון המוזיקלי של קרטר. המוזיקה של קרטר לאחר "פנטזיות ליליות" מוגדרת כתקופתו המאוחרת ושפתו הטונאלית נעשתה פחות שיטתית ויותר אינטואיטיבית, אבל עדיין משמרת את המאפיינים הבסיסיים של יצירותיו הקודמות.

את השימוש שעושה קרטר במקצב אפשר להבין בצורה הטובה ביותר במסגרת תפיסת הריבוד. כל קול אינסטרומנטאלי מקבל בטיפול טיפוסי מערכת מפעמים משלו. פוליריתמוס מבני, שבו פוליריתמוס איטי מאוד משמש כאלמנט צורני, קיים ברבות מיצירותיו של קרטר. "פנטזיות ליליות" לפסנתר סולו, למשל, משתמשת ביחס מפעם של 216:175 המתמזג רק בשתי נקודות במשך כל היצירה בת 20 הדקות. השימוש הזה בריתמוס הוא חלק ממטרתו להרחיב את מושג הקונטרפונקט כך שיקיף תפקידים שונים המופיעים בעת ובעונה אחת, אפילו פרקים שלמים, במקום להסתפק בקווים נפרדים.

קרטר פיתח את הטכניקה שלו לקידום מטרותיו האמנותיות. השימוש שלו בריתמוס מקנה למוזיקה שלו רהיטות ותחושת זמן מובנות, ייחודיות אולי במוזיקה הקלאסית. המוזיקה גם עתירת מבע ודרמטית בגלוי. הוא אמר, "אני רואה את הפרטיטורות שלי כתסריטים, תסריטי שמע, שהנגנים מבצעים בכליהם, במטרה לשוות להם נופך דרמטי כפרטים וכשותפים בהרכב." הוא דיבר גם על שאיפתו לתאר "צורה שונה של תנועה," שבה הנגנים אינם צמודים לפעמה המודגשת של כל תיבה. הוא אמר, שפעימות קבועות כאלה מזכירות לו מצעד חיילים או שעטת סוסים, צלילים שאינם נשמעים עוד בשלהי המאה ה-20, והוא רוצה שהמוזיקה שלו תבטא תאוצה או האטה מתמשכות, כאלה שאפשר לחוות במכונית או במטוס. במוזיקה של קרטר אין כמעט זכר למוזיקה אמריקאית פופולרית או לג'אז, אך במוזיקה הווקאלית שלו, לעומת זאת, ניכרים קשרים הדוקים לשירה אמריקאית בת ימינו. הוא כתב מוזיקה ליצירות משל אליזבת בישופ, ג'ון אשברי, רוברט לוול, ויליאם קרלוס ויליאמס וכן, ממש לאחרונה, ואלאס סטיבנס. כמה מיצירותיו האינסטרומנטליות הגדולות, כמו הקונצ'רטו לתזמורת או "סימפוניה לשלוש תזמורות" נכתבו גם הן בהשראת משוררים אמריקאיים בני המאה העשרים.

בין הידועות ביצירותיו ה"ווריאציות לתזמורת" (954-55); הקונצ'רטו הכפול לצ'מבלו, פסנתר ושתי תזמורות קאמריות (1959 - 1961); הקונצ'רטו לפסנתר (1967), שנכתב כמתנה ליום הולדתו ה-85 של איגור סטרווינסקי; הקונצ'רטו לתזמורת (1969), המבוסס ברפיפות על פואמה של סיינט-ג'ון פרס; ו"סימפוניה לשלוש תזמורות" (1976). כמו כן כתב חמש רביעיות מיתרים[1] שהשנייה והשלישית מביניהן זכו בפרס פוליצר למוזיקה ב-1960 וב-1973 בהתאמה. "סימפוניה: Sum Fluxae Pretium Spei (1993-1996) היא יצירתו התזמורתית הגדולה ביותר, בעלת מבנה מורכב ומתאפיינת ברבדים מנוגדים של מרקמים אינסטרומנטאליים, מקטעי סולו מעודנים לכלי נשיפה מעץ לפרצי צלילים מחרישי אוזניים בכלי נשיפה ממתכת ובכלי הקשה.

על אף הקפדה על שימוש בכל תוכן הטון היסודי של יצירה מאקורד מקור, או סדרת אקורדים, קרטר איננו מוותר לעולם על ליריות ומקפיד על שירת טקסט באופן מובן ולפעמים אפילו בפשטות. ב"ראי להתבונן בו" (1975), (המבוססת על פואמות מאת אליזבת בישופ) כותב קרטר מוזיקה צבעונית, דקה ושקופה בצלילותה; עם זאת, כמעט כל צליל יסודי ביצירה לקוח מתוכנו של מצלול יחיד. קרטר קובע לכאורה מערכות קשיחות ובלתי מתפשרות לגזירת תוכנהּ הצלילי של יצירה, אך מדי פעם הוא גם חורג מהן: לא ניתן להסביר בקשיחות מקורו של כל צליל כמו, למשל, אצל וברן.

רוב יצירותיו של קרטר יצאו לאור בהוצאת שירמר (היצירות עד 1982), או בהוצאת בוזי והוקס (מ-1872 ואילך).

יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "פוקהונטס" (באלט) (1938-39)
  • סימפוניה מס' 1 (1942, תוקנה ב-1954)
  • פתיחה לחג (1944, תוקנה ב-1961)
  • סונאטה לפסנתר (1945-46)
  • "המינוטאור" (באלט) (1947)
  • סונאטה לצ'לו (1948)
  • שמונה אטיודים ופנטזיה לרביעיית כלי נשיפה מעץ (1949)
  • רביעיית מיתרים מס' 1 (1951)
  • וריאציות לתזמורת (1955)
  • רביעיית מיתרים מס' 2 (1959)
  • קונצ'רטו כפול לפסנתר, צ'מבלו ושתי תזמורות קאמריות (1959-61)
  • קונצ'רטו לפסנתר (1964)
  • שמונה קטעים לארבעה טימפאני (1950/66)
  • קונצ'רטו לתזמורת (1969)
  • רביעיית מיתרים מס' 3 (1971)
  • חמישיית כלי נשיפה ממתכת (1974)
  • דואו לכינור ופסנתר (1974)
  • "מראה להתבונן בה" לסופרן והרכב (1975)
  • "סימפוניה לשלוש תזמורות" (1976)
  • "סירינגה" למצו-סופרן, בס-בריטון, גיטרה והרכב (1978)
  • שלוש פואמות של רוברט פרוסט לבריטון והרכב (1942, תזמור ב-1980)
  • "פנטזיות ליליות" לפסנתר (1980)
  • "בתנומה, ברעם" לטנור והרכב (1981)
  • "תמורות" לגיטרה (1983)
  • "דואו משולש" (1983)
  • "פנטודה" (1985)
  • רביעיית מיתרים מס' 4 (1986)
  • "שלושה אירועים לתזמורת" (בשלושה חלקים:"חגיגה של כ-150X100 צלילים". "זיכרון" ו"יום שנה") (1986-89)
  • קונצ'רטו לכינור (1989)
  • חמישייה לפסנתר וכלי נשיפה מעץ (1991)
  • טרילוגיה לאבוב ונבל (בשלושה חלקים: "ססגון" לנבל, "שיר פנימי" לאבוב ו"תמיד חדש" לאבוב ונבל) (1992)
  • "על אתגר ועל אהבה" לסופרן ופסנתר (1994)
  • רביעיית מיתרים מס' 5 (1995)
  • "סימפוניה:Sum Fluxae Pretiam Spei (בשלושה חלקים: פרטיטה, אדג'ו טנברוזו ואלגרו סקורוולה) (1993-96)
  • קונצ'רטו לקלרנית (1996)
  • "מה עכשיו" (אופרה) (1997)
  • "לואימן" להרכב (1997)
  • חמישייה לפסנתר וכלי מיתר (1997)
  • "טמפו א טמפי" לסופרן, אבוב, קלרנית, כינור וצ'לו (1998-99)
  • "שני שעשועים" לפסנתר (1999)
  • "ארבעה שבחים" לכינור סולו (1999, 1984, 2000, 1999)
  • קונצ'רטו (2000) ASKO
  • רביעיית אבוב (2001)
  • קונצ'רטו לצ'לו (2001)
  • קונצ'רטו בוסטון (2002)
  • דיאלוגים לפסנתר ותזמורת (2003)
  • "שלוש אשליות" לתזמורת (בשלושה חלקים: Micomicón, Fons Juventatis וה"אוטופיה של מור" (2002-2004)
  • "פסיפס" לנבל והרכב (2004)
  • "הרהורים" להרכב (2004)
  • "עומקים" Soundings לפסנתר ותזמורת (2005)
  • "סירוגין" Intermittence
  • "במרחקי השינה" לקול והרכב (2006)
  • קונצ'רטו לקרן (2007)
  • "התערבויות" לפסנתר ותזמורת (2007)
  • קונצ'רטו לכינור ותזמורת (2008)
  • קונצ'רטו לחליל ותזמורת (2008)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]