אלימות במשפחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלימות במשפחה היא התעללות נפשית, פיזית או מינית של בן משפחה אחד במשנהו.

אלימות בין בני זוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת האלימות במשפחה קיימת משחר ההיסטוריה, אך המודעות הציבורית לבעיה זו ברחבי העולם החלה רק בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה העשרים.

אלימות בין בני זוג מופעלת בכמה אופנים: פיזי, נפשי, מילולי, ומיני. ההתנהגויות כוללות איומים, השפלות מילוליות ופיזיות, מעקבים, הטרדות, הצרת צעדים, בידוד חברתי, מניעת שליטה על משאבים כלכליים, השלכת חפצים, אונס או פגיעה מינית, פגיעות פיזיות שונות, ולעתים ניסיונות רצח. מחקרים טוענים כי מטרתו של בן הזוג האלים היא להשיג שליטה על האחר. הצורך בשליטה נובע ברוב המקרים מחולשה, מרגש נחיתות וחוסר הערכה עצמית.

מרבית התוקפים הם אנשים בעלי צרכים אשר יכולים לאהוב ולהיות נאהבים. הם נוקטים באלימות כדי לקבל את רצונם מבני זוגם, אבל במקרים רבים הם מתנהגים כרגיל כלפי קרובי משפחה, חברים לעבודה ואחרים, ובאופן כללי מנהלים אורח חיים נורמטיבי. לרוב הם מאוד לא בטוחים ביכולתם לתת אמון באנשים אחרים ויש להם קושי לרקום יחסי חברות קרובים ואינטימיים. הם נוטים להיות ביקורתיים או קנאים כלפי בני זוגם ולעתים קרובות הם מכחישים את אחריותם על ההתנהגות שלהם ורואים אותה כנובעת מהתנהגות בן הזוג. כמו כן, רבים מהם ממזערים את ההשפעה של ההתנהגות התוקפנית על בן זוגם.

קרבן האלימות לעתים מתבלבל כי ישנם רגעי התפייסות ונאמר לו שהדברים נאמרו לטובתו וכך חוזרים להתעלל נפשית עד כדי החלשת הקרבן > מחקרים מראים כי למתעללים ולקורבנות האלימות יש מאפיינים דומים. בין המאפיינים ניתן למצוא: הערכה עצמית נמוכה, הכחשה ורקע של אלימות במשפחה.

מנתוני משטרת ישראל אודות רצח נשים בידי בני זוגן עולה כי בשנת 2002 נרצחו 14 נשים, בשנת 2003 נרצחו 19 נשים, ובשנת 2004 נרצחו 10 נשים. בשנת 2005 נרצחו 11 נשים בידי בני זוגן ו-4 נשים על רקע מה שמכונה חילול כבוד המשפחה. בשנת 2006 נרצחו 12 נשים בידי בני זוגן ו-6 נשים נרצחו על רקע מה שמכונה חילול כבוד המשפחה.‏[1]

תאוריית הפטריארכיה וביקורת עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות היסוד של תאוריית הפטריארכיה, לפיה אלימות במשפחה הינה בהכרח אלימות של גברים האוכפת את הסדר הפטריארכלי, ואילו אלימות נשית, במידה שהיא קיימת, מופעלת בעיקר במסגרת הגנה עצמית.

פרופ' מורי שטראוס, חוקר בכיר בתחום אלימות במשפחה, מתנגד לאסכולת תאוריית הפטריארכיה בתחום אלימות במשפחה, על סמך ממצאים אמפיריים של מחקרים שבחלקם היה שותף. בהרצאותיו‏[2] ובמאמרים רבים שפרסם החל מ-1980, טען שטראוס כי המחקרים מראים כי אלימות בין בני זוג מאופיינת על ידי סימטריה מגדרית והדדיות. סימטריה פירושה שהסיכוי שאישה תכה גבר זהה, ואף גבוה במקצת, מהסיכוי שגבר יכה אישה, במסגרת זוגיות. שטראוס מצביע על ביבליוגרפיה של קרוב ל-300 מחקרים, בהשתתפות מצטברת של מאות אלפי נחקרים, המאששים מסקנות אלה.‏[3]

שמות בולטים אחרים במחנה הכופרים בתקפות המדעית של תאוריית הפטריארכיה של הגישה הפמיניסטית לגבי האלימות במשפחה הם ד"ר ווארן פארל, ד"ר דונלד דאטון, פרופ' סוזאן שטיינמץ, ד"ר לינדה מילס, ומארק האמל, LCSW, עורך כתב העת Partner Abuse‏[4], ארין פיצי וכמו כן הקרימינולוגית הישראלית שרה בן דוד.

יחס המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים של חשד לאלימות במשפחה, ניצבת המשטרה לעיתם קרובות בפני דילמה הכרוכה בניבוי תוך לקיחת סיכון. בעיה זו קשה במיוחד, שכן סכסוכים משפחתיים רבים מתרחשים "בארבע עיניים", ובפני הגורם החיצוני המעורב אין תמיד מידע עובדתי מוצק שיכול לתמוך בגרסה זו או אחרת. בשנת 1998 עדכנה משטרת ישראל את מדיניותה, כאשר פתחה מדור לחקירת מקרי אלימות בין בני זוג. במערך זה מושם דגש על הנושאים הבאים: תגובה מהירה של המשטרה תוך מיצוי סמכויותיה, הערכת המסוכנות ומניעתה בכל שלבי הטיפול המשטרתי, קשר בין המשטרה לבין גורמים מטפלים בקהילה, והקצאת מערך חקירות ייחודי בכל תחנות המשטרה: בכל תחנת משטרה יהיו שני חוקרים שהוסמכו לחקירת עבירות אלימות בין בני זוג, וכן יוקצו חוקרות ייחודיות למגזר הערבי.

יחס התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 1976 העוסקים בתקשורת הישראלית לא ראו הכאת נשים כבעיה חברתית, אלא כבעיה פרטית. במהלך השנים היחס לתופעה עבר שינוי. תחילה נחשפו מקרים שהוצגו כחריגים, והכתבים דיווחו על אלימות נגד נשים ורצח נשים על ידי בעליהן כעל "בעיה רומנטית", טרגדיה משפחתית או אירוע מקרי והנטייה הייתה להטיל את האשמה באישה. אולם בשנת 1976 היחס לתופעה השתנה והוא בא לידי ביטוי בשני אופנים: פתיחת מקלטים לנשים מוכות בשנות השבעים וחקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה בשנת 1991, ובהדרגה החלה התקשורת לראות בתופעה כבעיה חברתית ולא אישית.

אלימות כנגד ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות כנגד ילדים נוצרת בנסיבות שונות ובהן מסרים תרבותיים מעודדי אלימות, הורים בעלי קשיים רגשיים או שעברו התעללות בעצמם, חוסר יכולת של ההורה להיות פנוי לצרכים של ילדו, ועוד. ההתעללות מתאפשרת במקרים רבים כיוון שהילד הוא חלש, חסר אונים ותלוי במבוגר. ההתעללות מופנת בעיקר כלפי הצעירים והחלשים שבהם. הילדים מלווים בתחושת אשם דבר שפוגע בהם בהמשך ומקשה על יצירת מערכות יחסים בריאות עם בני אדם גם בבגרותם.

בעבר נפוצו שתי תפיסות מרכזיות בנוגע לאלימות כלפי ילדים. הראשונה, תופסת את הילד כחסר אישיות בפני עצמו עד אשר מפתח ישות משלו ואת ההורה כמי שעליו החובה לסייע בתהליך זה. התפיסה השנייה מדגישה את זכויות ההורה מול חובות הילד, הנתפס ככלי לשירות ההורה. לנוכח תפיסות אלו, כאשר הופיעו בעבר פגיעות בילד על ידי הוריו, הדבר ניחשב ללגיטימי ולנורמטיבי, שכן ההנחה הייתה שההורה ממלא בכך את חובותיו.

האלימות כלפי ילדים באה לידי ביטוי במספר אופנים:

  1. פגיעה פיזית.
  2. פגיעה ריגשית- השפלה. פגיעה זו פחות נראית לעין אולם מביאה בסופו של דבר לתופעת "נבואה המגשימה את עצמה". ההורה מתייג בצורה שלילית את הילד, הילד מאמין באימרות הוריו ומתחיל להתנהג בהתאם לתיוג.
  3. הזנחה פיזית, משמעותו מחדל של ההורים כלפי ילדיהם.
  4. פגיעה מינית. רוב הפגיעות מתבצעות על ידי הגברים במשפחה כלפי הבנות במשפחה.

בין הסיבות המרכזיות לפגיעת ההורים בילדיהם ניתן למצוא רגשות שליליים (כעס, שנאה, עוינות), או מאידך אמונה כי דרך ההכאה יצליחו לחנך את ילדיהם. הפסוק ממגילת משלי "חוסך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" מייצג, לעתים, עמדה זו. חלק מההורים מונעים מתוך מחשבת זדון ומתוך כוונה תחילה, כאשר חלק אחר של הפגיעות מתבצעות ללא כוונה לפגוע באופן זה.

בישראל ישנו חוק "פגיעה בקטינים ובחסרי ישע", סעיף 368 לחוק העונשין, ושם ישנה התייחסות נפרדת לפגיעה כשמדובר בילד, כלומר אדם שטרם מלאו לו 18 שנה. הפוגע מוגדר ככל מבוגר האחראי על הקטין - הורה מאמץ, הורה חורג ואפוטרופוס.

אלימות בין אחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות בין אחים פירושה התעללות בין אחים כדפוס של אלימות והפחדה שחוזר על עצמו. סוג אלימות זה מוזכר בסיפורי התנ"ך - רצח הבל על ידי אחיו קין, והתעללות אחי יוסף ביוסף.

האלימות בין אחים מתפרשת לרוב כמריבה. ההורים מתעלמים ותופסים זאת כחלק מתהליך ההתבגרות. אלימות זו מאפיינת ילדים בגילאי 12-6, וכן מאפיינת בנים יותר מאשר בנות. במקרים מסוימים האלימות הופכת לבעייתית כאשר פער הגילאים בין האחים גדול ואח אחד הוא תמיד הקורבן והשני תמיד התוקפן. התעללות בין אחים יכולה להיות גם מינית. גם במקרה זה פעמים רבות ההורים תופסים את ההתעללות כמשחק בין האחים, דבר שמגביר את הפגיעה בקורבן בשל התחושה שאין מי שיגן עליו/עליה. במקרה זה בדרך כלל ישנה דינמיקה משפחתית מורכבת שמעבירה מסרים בעיתיים או סותרים לגבי ההתעללות שמאפשרים את הימשכותה.

אלימות נגד קשישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, בחברה המסורתית, תוחלת החיים הייתה קצרה. רק מספר בודד של אנשים הצליחו להגיע לגיל הזקנה, והם זכו למעמד חברתי גבוה הודות לנדירותם ולתפקידים שמילאו. ככל שחברה הופכת למודרנית, הכוח והידע עוברים לצעירים, וכך יש כמות רבה יותר של אנשים המגיעים לגיל הזקנה.

בעבר, הזקנים היו נחשבים לראשי הבית, הרכוש היה בבעלותם וכל המשפחה גרה ועבדה יחד. אך עם תהליך המודרניזציה, העיור, והארכת תוחלת החיים באמצעים רפואיים מתקדמים , התלות במשפחה פוחתת, הילדים לא גרים עוד עם הוריהם, ההורים מאריכים ימים ונחלשים, והצרכים והשאיפות של הצעירים משתנים. בחברה המודרנית הקשישים לא משמשים עוד גורם סמכותי עבור הצעירים. כאמור, בעקבות השינויים שנוצרו כמות הקשישים הולכת וגדלה, המדינה לא יכולה לספק להם שירותים מתאימים, ורוב האחריות נופלת על כתפי ילדיהם או קרובים אחרים. סיטואציה זו מביאה ללחץ רב, לקושי בטיפול ולקשיים נוספים כגון בעיות כלכליות, בריאותיות ונפשיות אשר בסופו של דבר יכולות להביא לאלימות.

מנגד, ישנה טענה שהאלימות הייתה ידועה עוד קודם, אולם בעקבות השינויים המודרניים החשיפה שלה גברה. כמו כן, ערכים שהיו מובנים מאליהם בעבר, ניתנים לבחירה כיום.

ישנן שני סוגי משפחות אשר מאופיינות באלימות כנגד קשישים:

  1. משפחות בעלות בעיות בלתי פתורות מן העבר, ולכן הלחץ מעורר אותן שוב.
  2. משפחות דלות אמצעים נפשיים וכלכליים, שהטיפול הרפואי בזקן מביא אותן לפגיעה קשה עוד יותר.

אלימות נגד קשישים מאופיינת ב: פגיעה פסיכולוגית, פגיעה גופנית, פגיעה כלכלית, הזנחה מכוונת והזנחה בלתי מכוונת (קיימת גם הזנחה אישית שבה הקשיש לא נותן לעצמו טיפול נאות). במחקרים שונים שהתפרסמו נראה כי הפגיעה השכיחה ביותר היא פגיעה גופנית. נמצא כי רוב הקורבנות הן קשישות שסובלות ממוגבלויות פיזיות או שכליות. חלק מהקרבנות הם גם גברים מעל גיל 75 שאף הם סובלים ממגבלה מסוימת. ממצא נוסף הוא רוב הקורבנות משויכים למעמד כלכלי נמוך.

הפוגעות היו בדרך כלל נשים, קרובות משפחה של הקשישים או הבעלים. ניתן להסביר ממצא זה בטענה שהנשים הן המטפלות העיקריות בקשישים.

מרבית מקרי האלימות לא נחשפים ונשארים בסוד בתוך המשפחה, היות שהזקנים רואים בכך כישלון אישי שלהם ולעתים מתקשים טכנית להתלונן כיוון שהם מרותקים לביתם ומבודדים מהסביבה. לעתים הם מרגישים כי תרמו לכך, ובנוסף קיים בהם פחד להישלח למוסדות. כמו כן הרשויות לא בודקות ביסודיות רבה את הקשישים כדי לא לפגוע בפרטיותם.

טיפול ומניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרכזים למניעת אלימות במשפחה קיימים בכל רחבי ישראל, ומעניקים מענה טיפולי הן למתעלל והן לקורבן.
  • בית נועם - הוסטל טיפולי לגברים אלימים.
  • הוסטל מפתחות - הוסטל ייחודי בעולם לטיפול באסירים שריצו מאסר בגין אלימות במשפחה, במסגרת הרשות לשיקום האסיר .

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלימות במשפחה הינה עבירה על החוק הישראלי. על כן הגורמים האלימים מסתכנים בענישה ואף במאסר. לפי חוק העונשין (סעיף 379)‏[5] העבירה על תקיפה היא שנתיים מאסר. סעיף 382‏[6] לחוק קובע שכאשר התקיפה נעשית כנגד בן משפחה העונש הוא כפול: ארבע שנים. אם נגרמה חבלה, העונש הקבוע בחוק הוא שלוש שנים והוא מוכפל כאשר מדובר באלימות בתוך המשפחה: שש שנות מאסר. במקרים של עבירות מין, העונש יכול להיות חמור בהרבה – במקרה של אונס הוא גם יכול להיות עשרים שנות מאסר. בית המשפט גם יכול לקבוע שהאלימות היא עבירה על החוק למניעת הטרדה מאיימת (חדירה אל חייו הפרטיים של הקורבן, מעקב, איומים גלויים ומרומזים וכיוצא בזה)‏[7], עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר. עונש נוסף יכול לכלול פיצויים על נזקים שנגרמו עקב ההתעללות.
  • לפי חוק העונשין (סעיף 86)‏[8] גם אם בית המשפט לא הרשיע את הנאשם, הוא רשאי להטיל על מי שהואשם באלימות במשפחה תקופת מבחן שבה הוא יעבור טיפול בקהילה. מדובר בעונש קל כיוון שהוא איננו כולל הרשעה, מאסר ורישום פלילי והוא מאפשר למואשם לשקם את חייו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "איפה רוז ?!": בחינת סיקור רציחתה של רוז פיזם בעיתונות הישראלית כמקרה בוחן לייצוגי אלימות נגד ילדים, סיגל ברק-ברנדס ושלי גפן-קושילביץ’, מסגרות מדיה, כתב עת ישראלי לתקשורת – גיליון מס’ 5, קיץ 2010
  • דלומי ר' וכהן מ'. (2007). חוק העונשין התשל"ז 1977. בני ברק: מחשבות.
  • לוטמן, א' (2006) אלימות נגד נשים- היקף התופעה וסוגיית הענישה- הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע, נובמבר (2006)
  • בן דוד, ל' (2004). ריכוז נתונים בנושא אלימות נגד נשים – הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע, נובמבר 2004.
  • בר-אלי מ', מוחא מ', ופרנקל ד' (2004). הבעייתיות של הרחקה מהבית מקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים. משטרה וחברה, 8, 53-37.
  • גל, נ'. (2003). אלימות נגד נשים: נורמה או סטיה? תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • משוניס, ג.ג. (1999), סוציולוגיה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 550-452, 469-471.
  • זועבי, ס', (1994). אלימות נגד קשישים במגזר הערבי מציאות או מיתוס. עבודת גמר, אוניברסיטת חיפה.
  • צימרין, ח. (1985). ילדים מוכים - בעיה רבת פנים. תל אביב, הוצאת פפירוס.
  • Campbell, J.C., Webster, D., Koziol-Mclain, J ., Block, C., Cambell, D., Cury, M.A., Gary, F., Glass, N., Mcfarlane, J., Sachs, C., Sharps, P., Ulrich,Y.,Wilt, S., Mangenello, J., Schollenberger, J., Frey, V.& Laughon, K. (2003). Risk factors for femicide in abusive relationship: Result from a multisitte case control study. American journal of public health 7.
  • Crowell, N.A, & Burgess, A.W. (1996) Understandinging violence against woman. Washington, DC: National Academy Press.
  • Gelles, R.J. (1990).Intimate violence in families. Newbury Park: sage.
  • Jackson, N.A., N.A.,& Oates, G.C. (1998). Violence in intimate relationships: examining sociological and psychological issuses. Washington, DC: National Academy press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורלי לוטן, אלימות נגד נשים - ריכוז נתונים, מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה, הכנסת, 26 בנובמבר 2007
  2. ^ MICHAEL ROBINSON, From Ideology to Inclusion, California Alliance for Families and Children, August 10, 2009
  3. ^ Martin S. Fiebert, SPOUSES OR MALE PARTNERS: AN ANNOTATED BIBLIOGRAPHY, California State University, Long Beach, 26 Last updated: June 2012
  4. ^ John Hamel, Partner Abuse New Directions in Research, Intervention, and Policy, springerpublishing company
  5. ^ חוק העונשין (סעיף 379)
  6. ^ חוק העונשין (סעיף 382)
  7. ^ החוק למניעת הטרדה מאיימת
  8. ^ לפי חוק העונשין (סעיף 86)