אלימות פוליטית

		יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

אלימות פוליטית היא תוצר של סיטואציות פוליטיות וחברתיות של מאבק על כח, הגוררות אלימות. אלימות פוליטית היא בדרך כלל תופעה קבוצתית, כאשר לעתים קרובות מדובר בקבוצה או בתנועה מאורגנת הנאבקת על מטרותיה או על תפיסות עולמה. עם זאת, גם השלטון עצמו יכול להיות מקור לאלימות פוליטית.

הגדרה

אלימות פוליטית מופעלת בהקשר פוליטי, כלומר למטרות כיבוש השלטון, השפעה על השלטון, מחאה על השלטון, הגנה על השלטון או למאבק נגד קבוצה אחרת שיש לה עוצמה חברתית- פוליטית והיא נתפסת כמסוכנת בעיני מפעילי האלימות. ניתן לשייך לאלימות הפוליטית מספר תופעות: אלימות רחוב, מהפכנות, אלימות ויג'ילנטית, טרור, רצח פוליטי, אלימות פיזית, אלימות מילולית. ‏‏

אלימות פוליטית בישראל

האלימות הפוליטית היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית והיהודית: פרישת ישראל מיהודה, רצח גדליהו בן אחיקם שהביא לגלות בבל, מלחמת המכבים במתייוונים, הסיקריקים שרצחו את מתנגדי המרד ברומאים, מלחמתם של המתנגדים בחסידים, רדיפת ההגנה את חברי האצ"ל והלח"י בתקופת ה'סזון', פרשת הטבעתה של אלטלנה.

דוגמאות

אלימות פוליטית בישראל התרחשה בכל מיני דרגות חומרה במסגרת עימותים בארבעה תחומים מרכזיים: אלימות על רקע אידאולוגי מדיני , אלימות על רקע תחושת קיפוח עדתי, אלימות על רקע המתח שבין ערבים ליהודים במדינת ישראל, ואלימות על רקע הקונפליקט שבין חרדים לחילונים. הטרור היהודי בישראל נחשב למחאה של שוליים קיצוניים במיוחד, שבחרו להשיג את יעדיהם הפוליטיים באמצעות אלימות פוליטית בכלל ומעשי טרור בפרט.

דוגמאות לכך בטבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, פעילויות מחתרת בת עין, שביצעו פעולות טרור כנגד ערבים, רצח אמיל גרינצוויג במהלך הפגנת שלום עכשיו בשנת 1983, רצח רבין בשנת 1995 ועוד.

עוד דוגמאות לביטויי האלימות הפוליטית בישראל ניתן לראות על פי חתך מדגמי של השנים:

• 1949-1957: אלימות פוליטית מצומצמת ביותר הנופלת תחת כותרת "בריחת משקעי העבר". אלימות זו מתורגמת למונחים פוליטיים. בגין למשל הופך מראש האצ"ל לראש מפלגה פוליטית.
• 1957-1967: תקופה ללא סימנים של אלימות פוליטית. כלומר היריבויות והמחלוקות היו בתחום הפרלמנטארי בלבד. מאפשרות את בנייתה והקמתה של התשתית הכלכלית.
• 1967-1973: המרד הראשון של הפריפריה שנכשל. ישנן גילויי וביטויי מחאה אך לא מוצלחים.
• 1973-1978: מאופיינות במרד השני המצליח- הפנתרים השחורים
• 1978-1984: הבשלתה של אלימות פוליטית על רקע אידאולוגי- הפגנות גוש אמונים. אחד הביטויים לכך הייתה גם הבשלתה של הפעילות הפוליטית החוץ פרלמנטארית.

סובלנות פוליטית

העיסוק באלימות פוליטית מחייב התייחסות לניגודו: סובלנות פוליטית, אשר מדברת על מידת הסטייה המותרת מסטנדרט מסוים. כלומר, נכונות "לחיות" עם דברים שמתנגדים להם. סובלנות פוליטית היא הנכונות לאפשר ביטוי לרעיונות ולאינטרסים שאליהם מתנגדים. משטר סובלני כמו אדם סובלני הוא זה שאינו מגביל או מדכא רעיונות וקבוצות שמחוץ לקונצנזוס, שמרבית החברה או הממשל מתנגדים לו. הסובלנות הפוליטית מתייחסת לכל מכלול הזכויות הפוליטיות במשטר דמוקרטי ובהן: חופש ביטוי, חופש התארגנות ייצוג ושוויון בפני החוק לכל, אך בפרט לקבוצות מיעוט שמתנגדות להם. זאת ועוד: שאלת הסובלנות עולה רק במקום שבו קיימת התנגדות לרעיון או לדרך ובעיקר כאשר המרחק בין הדעות הוא עצום.ב"מצב הטבעי", התגובה המיידית, הראשונית והרגשית היא של חוסר סובלנות. היחס כלפי מי שאינם אהודים או אוחזים בעמדת מיעוט הוא לכיוון של שלילת זכויותיהם.