אליס פניבש-רוזנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליס פניבש-רוזנברג
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 19 במרץ 1912
בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 במרץ 1973 (בגיל 61)
רמת גן, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוזיקה פרנץ ליסט בבודפשט עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור, ויולה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליס (עליזה) פֶניבֶש-רוזנברג (19 במרץ 1912[1] או 1914[2]‏ – 19 במרץ 1973) הייתה כנרת, וויולנית ומורה ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס פניבש (Fenyves) נולדה בבודפשט, שם סיימה את לימודיה בבית הספר הגבוה המלכותי למוזיקה של הונגריה היום שמה האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט). תקופה קצרה ניגנה בתזמורת העירונית של בודפשט, ובשנת 1936 עלתה לארץ ישראל במסגרת מיזם הגיוס של ברוניסלב הוברמן לקראת הקמתה של התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית וניגנה בסקציית הוויולה של הפילהרמונית משנתה הראשונה[3] עד 1951. אליס פניבש הייתה כנרת ראשונה של התזמורת והופיעה עמה ועם תזמורות מובילות באירופה[4]

בשנת 1938 הצטרפה ככינור שני לרביעיית מיתרים, הרביעייה הישראלית, שהקים אחיה, הכנר לורנד פניבש, יחד עם עדן פרטוש (ויולה) ולסלו וינצה (צ'לו) (את מקומו של וינצה תפסה בהמשך הצ'לנית תלמה ילין, ובשנת 1957 החליף אלכסנדר טל את לורנד פניבש ככנר הראשון, כשפניבש היגר לשווייץ). בשנת 1946 חברה קבוצה זו אל המלחין אלכסנדר בוסקוביץ' והפסנתרנית אילונה וינצה-קראוס להקמת הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב.

אליס פניבש הייתה מורה לכינור ולוויולה וכן לימדה תאוריה של המוזיקה בקונסרבטוריון למוזיקה שהייתה שותפה להקמתו. בין תלמידיה הכנרת מרים פריד.

פניבש נישאה לרודולף רוזנברג לפני עלייתם ארצה. הם גרו תחילה בתל אביב ואחר ברמת גן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ על פי 'פניבש-רוזנברג עליזה', ערך בתוך: "אישים בישראל", כרך ו, עמ' 228; וכן 'Fenyves, Alice,' in: Who's who in the State of Israel, 1967, p. 239.
  3. ^ מיכאל אוהד, הפילהרמונית: התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ירושלים: כתר, 1986, נספח, עמ' 203.
  4. ^ אישים בישראל, כרך ו, עמ' 228.